החיים האלטרנטיביים שלי

התקשרתי כבר שלשום, אפילו השארתי הודעה. אבל לא קיבלתי טלפון חזרה.

כן, גם איתי זרקו בלי להגיד לי.

איזו הקלה

ושוב עולות השאלות,

ושוב נזנחים העקרונות.

אפילו אותה תחושה,

תחושת מיאוס עצמי,

אפילו היא

משעממת

אותי.

זה קצת מוקדם בשביל זה הבוקר. טוב, כבר כמעט לא בוקר, אחר הבוקר. מוזר, אין ביטוי אחר הבוקר. אחר הצהריים יש. אחר הבוקר אין.

עכשיו כמעט אחר הבוקר. אחר הבוקר. נשמע נורא.

מרגיש נורא.

הבחילות התחילו מוקדם היום. לא צפיתי אותן. לא ציפיתי לבואן. אין לי כוח לבחילות האלה הבוקר. אחר הבוקר הזה.

אין לי כוח לכלום. יש יותר מדי כשלונות שמתדפקים על דלתי. ההתמודדות איתן היא בלתי אפשרית.

על ההצלחות לא מספרים כאן לאף אחד. יש הצלחות? למה לא אומרים?

מי שמע על הצלחה? דרושה הצלחה מיידית.

דרוש הישג.

איך ביקש את זה פיטר גבריאל, משהו שיבוא וייקח את הכאב.

אצלי אין כאב. יש בחילה. צריך להעביר אותה. צריך לעבוד.

צריך צריך צריך.

ואין חשק. אין כוח. גרסא מוזרה של בוב מרלי ברדיו.

הוא יכול לעזור. זה מה שנעשה.

בחילות אחר בוקר.

תחושות בעצם.

הבדידות נראית מכוער כל כך. כן, זו המסקנה המתבקשת. הבדידות נראית מכוער כל כך.

זה שוב העברה שכזו, הרי בדידות אינה נראית. בדידות אינה עצם, אינה משהו ויזואלי, כך שיש כאן העברה מתחום הנפש לתחום הויזואל. מחריד. זוועה.

אולי נסיר שוב את הכרטיסים מאתרי ההכרות.

דבר שיוביל לבדידות, שתראה מכוער כל כך.

בעצם, גם כך היא לא נראית משהו. גם אני לא.

כבר כמה ימים לא ניקיתי את המטבח.

נתתי למים העומדים להישאר לעמוד. הזוהמה בכיור נמשכה מאז יום שני, או אולי שלישי, מאז האסון.

אכן, צחנת המתים החלה לעלות באפי. קשה להתמודד עם צחנה שכזו.

לכן, היום אחרי כמה ימים ירדתי לשטח, היפשלתי שרוולים, ושטפתי כלים.