משהו טוטאלי
מקסימום נתאהב |
| 5/2014
עוד אז
Orne העבירה לי שרביט, אז שירבטתי
האהבה הראשונה שלי
"משהו מחכה לך השולחן. אני חושבת שאתם תהיו זוג חמוד דנה ילדה ממש טובה". על השולחן חיכה לי בריסטול סגול קטן מקופל לשניים חתום בפלסטלינה ורודה. בפנים היה כתוב יפה ועגול "איתי אני ממש מחבבת אותך ורוצה שנהיה חברים" אני מרים את הראש ולא רואה אף אחד צוחק עליי, רק את שירה מחייכת ואומרת "דרך אגב זה מרציפן אתה יכול לאכול את זה" אני מהנהן. בחצי השני של הבריסטול כתוב "אם אתה רוצה להיות חבר שלי תכתוב 'כן' ואם לא תכתוב גם למה" ואחר כך מצויירות שורות בשביל התשובה שלי. אני שוב מרים את הראש לראות מי צוחק עליי. למה שמישהי תרצה להיות חברה שלי אני הילד הכי שמן בכיתה ואין לי הרבה חברים. אבל אני לא רואה שמישהו צוחק. משהו חם מתחיל להתפשט לי בחזה. באמת דנה ילדה חמודה, טיפה שמנמנה אבל יפה. אבל אני לא יודע מה לכתוב. מה אם כן מישהו עובד עליי, וגם אם לא מה אם החברים שלי יצחקו עליי. שירה כנראה מחכה שאני אתן לה את המכתב שתוכל להעביר את התשובה שלי לדנה. אני עומד בכיתה ולא יודע למה אני לא יודע מה לעשות. ועוד מעט יהיה צלצול וכולם יחזרו לכיתה...
כמה לילות לא ישנתי אחר כך? אי אפשר לספור. אחרי זה הייתי מאוהב בדנה בערך שנתיים עד שעברתי בית ספר בכיתה ה'. כמה הייתי חושב על היום ההוא. כמה שהיינו יכולים להיות מאושרים ביחד. אבל איפה דנה ואיפה אני. אז לא ידעתי שההתנהגות וחוסר המנוח הזה יהיו מוטיב חוזר בחיי.
לא יודע מאיפה זה בא לי, אבל בסוף ההפסקה ההיא נתתי לשירה את הבריסטול כשבפנים כתוב בכתב יד מסורבל ומכוער המשפט הדו משמעי הראשון שחיברתי בחיי "כן. אני רוצה שנהיה ידידים". מובן שמאז לא דיבנו בערך מילה. אידיוט.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Betterman