שנה וחצי שלא הייתי פה. ממש לא חשבתי שאי פעם אחזור, אבל אם יש משהו שלמדתי בזמן הזה, זה שאסור לי להיות מופתעת כבר מכלום.
אני שמה לב שאני באופן תמידי מחפשת תמורה למי שאני. נדמה שבכל צעד שאני עושה, אני מקווה להסתכל ולראות מישהו בעקב שלי שאומר "וואו, שיר". ואז אני ארגיש שמתגמל להיות אני. כי יש מי שיודע. כי יש מי שמבין.
מישהו שהיה משמעותי לי מאוד אמר שהוא חשב שאני כל כך מדהימה אבל הוא ידע שהוא לא יכול להיות איתי, אז הוא רצה שאהיה עם חבר שלו כדי שלפחות מישהו שהוא אוהב יהנה ממני. והרגשתי, זה אולי אחד הדברים הכי יפים שאמרו לי. בסוף שניהם איכזבו אותי. בסוף גיליתי שהם מעולם לא הבינו.
אני מבינה. וזה אמור להיות מספיק, זה אמור להיות מתגמל להיות אני גם כשאף אחד אחר לא מבין. אבל זה לא. למה?
שישליקית שכזו.
כינוי:
שישליקית שכזו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
