הזווית שלי

רגע עובר,

שניה, דקה.

כל כך הרבה משתנה, ואני כבר לא שמה לב.

הזמן עובר ואני כמו דמות בסרט עוברת כל שעה בחיי ולא יכולה להפסיק לשניה את הסרט עד שמישהו יעצור אותו.

אבל כנראה שמישהו יעצור אותו זה יהיה כבר מאוחר מידי. כנראה כבר עברו יותר מידי דברים, חלקם טובים יותר חלקם טובים פחות, על חלקם אני מתחרטת ועל חלקם ממש לא.

אבל מה שכן על הסצנה הזאת של לפני כמה חודשים היתי רוצה לחזור שוב, כדי להיות עוד פעם איתכם, כשכולם היו עוד ביחד.

אני ממש מתגעגעת אליכם אבל לא מתחרטת על זה שעכשיו אני נמצאת עם האנשים שאני באמת אוהבת.!

אה... עכשיו אני מבינה למה החיים שלי נראים ככה.