הפך - המצב הטיבעי,הצד שכנגד.

אני לסבית אגב, למי שיש לו תהיות לגבי הכותרת.

בחודש האחרון יצא לי להכיר לא מעט בחורות נחמדות ואינטיליגנטיות להפליא שהן מה שנקרא ביצ'יות ליגה א'. להיות ביצ'ית אין פירוש הדבר להיות פרחה. הכוונה היא להיות אישה שלא מתפשרת על עצמה, מה שהיא אוהבת והערכה העצמית שלה לא לוקה בחסר - לפי מה שקראתי פעם באיזה ספר.

לא מזמן יצאתי עם ידידה שהיא ביצ'ית כזאת, מאלה שהולכים איתן לפאב לסביות ואפילו הגברים לא עומדים בקסם שלה. אני זוכרת שדיברתי איתה על בעיה שהייתה לי עם ביצ'ית אחרת והיא אמרה לי שהכל משחקים. שלא צריך להראות שאכפת לי גם אם זה באמת ככה. כי הרי במערכות יחסים, למי שפחות אכפת יש יותר כוח, לא?

בואו נחזור רגע לקטע של להיות ביצ'ית ליגה א'. אנחנו נחליף טלפונים ואף אחת לא תתקשר, האגו לא מרשה. אם אני אתקשר, היא תחשוב שאני חס וחלילה באמת מעוניינת בה! רחמנא ליצלן! או שעוד יותר גרוע, באמת אכפת לי!

אז יופי, בואו נהיה רגע אופטימים ונניח שהיא התקשרה אלי בסוף. אז אני לא אתקשר אלייך למרות שיש לי שיחה שלא נענתה ואסמס ממך, כי לא אמור להיות אכפת לי. נשלח לה אסמס של "לילה טוב, אני אדבר איתך" וזהו.

לא ענית לי לטלפון, אז מה? הרי אני בסך הכל מעוניינת בך לקשר רציני וחשוב לי לדבר איתך. לא ביג דיל. אז מה אם אני באמת רוצה, אני מקסימום מאבדת אותך. למה מי את בכלל? 

את תעשי את עצמך צריכה ללכת ואני רוצה שתשארי. אבל לא נורא, אני אחייך ואגיד לך "אין בעיות, לילה טוב" חינני ואלך. הרי לא באמת אכפת לי, נכון...?

הכל משחקים. הכל משחקי כוח, לפי גישתה של ידידתי. למה שאני לא אשחק את אותו משחק?

למה לא לשחק את אותו משחק? כי זו לא אני. אני לא יודעת איך קורה שאני נופלת ברשת של הביצ'יות פעם אחר פעם ומוכנה להפגע בשביל מה לכל הרוחות? זה באמת בן אדם ששווה לי להלחם עליו? להפגע בשבילו? כן, אני נפגעת כשאני מרגישה שמשחקים איתי משחקים ומתייחסים אלי באופן בלתי ראוי בעליל, אם כבר דיברנו על הערכה עצמית.

אף פעם לא הייתי טיפוס של לשחק משחקים. תמיד הייתי טיפוס ששואף לדברים יותר רציניים וכך גם היחס שלי לבחורות בהן אני מעוניינת. אני מבינה את המשיכה לביצ'יות ליגה א', אני פשוט לא מבינה למה אחרי שכבר נפגעתי - אני ממשיכה לרצות. אולי כי יש משהו מושך בבלתי מושג. אני מדברת על אחת ספציפית שבשבילי היא בלתי מושגת בעליל. לא נורא, יעבור. כי לא באמת אכפת לי.

הראש מודע לזה שאני צריכה להתרחק מהן כמו מאש כי הן מפילות והורסות אותי עם היחס הזה. אולי להיות רגישה ורצינית בעולם הדייטינג לא באמת משתלם.

אמא שלי אומרת שבסופו של דבר מי שלא לומד לא לשחק משחקים אז יהיה לו סוף רע וזוגיות רעה, מה אתם חושבים? אישה צריכה להיות ביצ'ית כדי להוכיח לסביבה שהיא יודעת מה היא שווה?

אני אומנם לסבית, אז האופציות שלי להתחיל עם בחורות הן יותר מצומצמות מבחינת המיקום. אבל גם לזה נתייחס.

וזהו הפוסט אליכן הבנות, אתן בדרך כלל יוצאות בחבורות. העובדה הזאת נורא מקשה לפנות אליכן, זה באמת קשה כשאתה רוצה מישהי אחת ועוד שלוש בנות מסתכלות עליך עושה את זה - בהנחה ויש לך אומץ. אה, עכשיו אתה צריך גם לא לגמגם. ולהיות חכם. ויפה. ושנון. טוב, הבנתם.

מה נראה לכן לכל הרוחות?

לא כולנו מוכנים לשלם כסף בשביל הקורס של "אומנות הפיתוי" או כל הדברים האלה שמבטיחים הצלחה עם נשים, זה גם קצת שימוש ציני בחוסר הביטחון של גברים ונשים לדעתי, במיוחד אחרי שרוב תרבות הדייטינג עברה לאתרי הכרויות ומה שנישאר מכל אחד מאיתנו זה דף וירטואלי שאמור להציג אותנו הכי טוב שאפשר, אבל מה - מסתבר שזו גם תורה שלמה.

אני לא מבינה דבר אחד, וכאן אני פונה שוב לקהל הבנות, מה אתן לעזאזל מצפות שיקרה? מה אתן רוצות, שבאמצע פאב עם כל הרעש יגשו אליכן אנשים שלא מכירים אתכן? ומה? מה אתן רוצות שהם יעשו? אני שואלת ברצינות.

עכשיו נחזור אליי.

בחורות בחיים טפו טפו אף פעם לא חסרו לי ויש לי בת זוג קבועה כרגע.

אבל "להתחיל" עם כל הבחורות האלה, וואי, כמה תרגילי נשימה עשיתי בשביל זה. לאחרונה יצא לי להתקל בדרך שלדעתי היא חמודה להתחיל, פשוט לקחת פתק עם טלפון ושם, לכתוב "אני אשמח אם תתקשרי", לגשת לבן אדם, לשאול מה נשמע, לחייך, להגיד "יש לי משהו בשבילך" ולתת את הפתק. מה רע בזה? אני לא מבינה למה כששאלתי את חברותיי הלסביות והסטרייטיות כאחד הן אמרו לי "זה נורא נואש" וגבר אמר לי "עדיף כבר לא להתחיל" (אז מה עשית בזה?). שאלתי את כל אותם אנשים איך הם היו מתחילים עם בחורה בפאב וקיבלתי שתי תשובות. האחת "אני לא צריכה, מתחילים איתי מספיק" (מה שלא כ"כ ענה לי על השאלה ובאיזשהו מקום אני גם מטילה ספק) והתשובה השנייה הייתה שתיקה, נו חוכמה גדולה, להעביר ביקורת על מישהו כשלך אין מושג.

תעשו לי טובה, אם הייתה נגשת אליי בחורה בפאב עם פתק כזה, לא רק שאני לא חושבת שזה היה נואש, זה גם מלא ביטחון עצמי. זה גם בטח עדיף מלשבת ולבהות במי שאתה רוצה תוך כדי שתיית בירה ומרמור עצמי.

נתחיל בהגדרת המושגים כמיטב המסורת הויקיפדית.

אינטרס הוא השאיפה של גורם חברתי (יחיד, מוסד או קבוצה חברתית) להשיג מטרה מסוימת, למענה הוא מוכן לנקוט בפעולה ואף להשקיע משאבים חברתיים (כגון כסף או יוקרה).

אמפתיה (Empathy, ἐμπάθεια) היא היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר ולהזדהות איתו. זהו תהליך רגשי, שבו משולבים גם מרכיבים קוגניטיבים. בתהליך זה מתפתחת רגישות, דאגה ואכפתיות כלפי האחר. התנהגות אמפתית מופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת.

(מתוך "ויקיפדיה")

אני לא יודעת אם ציינתי את זה בפעם האחרונה שעידכנתי, (למרות שסביר להניח שכן) שיש לי בת זוג, עוד מעט חצי שנה.

אני לא יודעת אם זה קשור בהכרח לקשר הרומנטי שלי, או לקשרים שלי עם אנשים באופן כללי.

אני בן אדם אינטרסנט, מאוד אינטרסנט ומאוד דורש תשומת לב. ואת התשומת לב שלי אם אני לא מקבלת אותה, אני דורשת אותה. עכשיו, במה מתבטאת האינטרסנטיות שלי? בערך בכל דבר. אני לא אלך לעבודה שהיא לא משתלמת, משמע קושי העבודה לעומת התשלום, אפילו אם הדבר מקטין משמעותית את כמות האופציות שלי. אני אינטרסנטית ביחסים, אני לא אהיה בקשר חברי או רומנטי אם יצא לי מזה כלום, ולא בהכרח במובן החומרי.

הבעיה מתחילה כשמרכיב האמפתיה נכנס לתמונה. מן הסתם גם לי כמו לכל אדם נורמלי בעל שפיות ריגשית יש מדד מסוים של אמפתיה. השאלה עד כמה לפה ועד כמה לפה. עד כמה אני יכולה להיות אמפתית לזולת? ויש לי אינטליגנציה ריגשית גבוהה כפרות.

אני שואלת את עצמי לפעמים אם אני מתנהגת בסדר. אם אני מתחשבת מספיק. או שמה האינטרסנטיות שלי לגבי דברים מסוימים היא בעצם בסדר ואני לא מתנהגת כמו איזה פלוצרית אנוכית ואגוצנטרית.

איפה האמצע? איך אני יודעת מתי אני מגזימה (לשני הצדדים) ומתי אני לא? איפה לומדים את זה ואיך?

בואו ניתן דוגמה כללית, יש כל מיני סיטואציות כרגע בחיי האישיים שדורשות ממני הקרבה. אין לי בעיה עם הקרבה ואין לי בעיה לתמוך באנשים, יש לי בעיה כשהסיטואציות האלה חוזרות על עצמן, וכל פעם אני צריכה להתמודד עם השלכות כאלה ואחרות שבאות כל פעם בצורות שונות. וזה כמו שאתן מבינים, גורם לי לפקפק ב..."כדאיות" של הדברים.

קשה לי עם זה. קשה לי לתת לאור הזרקורים של תשומת הלב ללכת ממני לפרק זמן שמבחינתי, הוא יותר מדי ארוך, בין אם רצוף ובין עם קטוע וקשה לי עם העובדה שאותן "תופעות לוואי" הן כאלה שגורמות לי, לא לקבל את התשומת לב שאני צריכה.

אני פשוט לא יודעת מה לעשות.