מה שלכל הרוחות היווה לי מפלט הומור יוצא מן הכלל ממה שעובר לי כרגע בראש. וכן אנשים, אני עומדת להתבכיין. אז אם בא לכם לקרוא אתם מוזמנים.
הגירושים של ההורים קצת אוכלים לי את המוח, זה לא מרגיש ולא ניראה ככה אבל זה באמת כואב לי. ברור לי שאם אני אשבר זה סתם יכביד עליהם אז אני מתאמצת מה שסוחט ממני את הרגשות. אני לא יכולה לדבר על זה עם אחותי כי אני משום מה ממש לא סומכת עליה. עם סבא וסבתא שלי אני לא יכולה לדבר כי סבתא שלי רגישה לזה ואני אשבר אם אני אראה שמשהו לא מתנהל כרגיל. הניסיות הדיי מוצלחים שלי לשמור על שיגרה ולהתנהג כאילו ההורים שלי סיפרו שהם פשוט לוקחים אותי ואת אחותי למסעדה מראים תוצאות, אבל זה הורס אותי מבפנים לחלוטין. למצוא את עצמי מעשנת 5 סיגריות ביום סתם כי זה ממש כמו סמים בשבילי, זה ממש לא מצב שאני מתגאה בו.
עכשיו לנושא השני. יובל, למי שלא יודע אקסית "נשכחת" איי שם מהדרום.
טוב, זה הרי ידוע לכולם שאני והיא פשוט נולדנו לריב. אבל זה שהיא רבה איתי על משהו שאני לא מצאתי לנכון לספר לה אחרי פאקינג שנתיים שעשיתי אותו זה מטומטם לדעתי. במיוחד שאני בעצמי כבר ממש ממש לא שמה זין על הנושא הזה. ניסיתי לטרוח ולנסות להבין אותה, ולהסביר לה את הצד שלי, אבל זה ניראה כאילו היא בשלה, זכותה המלאה. זה פשוט ממש לא נחמד לקבל ממנה צלצול ולשמוע שהיא לא רוצה קשר. לא שזה חדש לי, זה כבר סיבוב מס' 2. בקיצור היא עוד יותר מחרבנת לי את המצב רוח. לפעמים אני תוהה אם היא עושה את זה בכוונ,ה את הטיימינג הזה. אבל לא, היא הרי לא יודעת כלום עליי אז זה לא יכול להיות. מה שגם עוד יותר גורם לי לחשוב שאולי היא לא שווה את המחשבות שלי.
להגיד לה "אוקיי,ביי" אחרי הצלצול סוף קשר שלה, רק כדי להראות שלא אכפת לי. אבל כן אכפת לי. כי היא חשובה לי איפשהו, אבל אני לא יכולה הרי להכריח אותה להאמין לי. הא. כוסאמק.
יש עוד משהו שמטריד אותי שאני לא אפרט כי פשוט כבר אין לי זין לכלום. אני מתה לקחת את עצמי ולצאת מהמצב הזה. לדחוף את עצמי לגבולות הכי קיצוניים של הרגשות זה אולי לא כ"כ חכם. זה מחשל, אבל גם לאט לאט הורס לי את האישיות.
לאחרונה אני מרגישה נורא אגואיסטית וזו ממש לא אני. אני לא יכולה להראות את מי שאני באמת.אני לא מצליחה להשתחרר מהמסך ציניות שאופף אותי כרגע. הכל רק כדי שאנשים לא יחשבו שהם יכולים לפגוע בי. והם כן.אני לא כזאת קשוחה, האמת שאני דיי ההפך מזה. נימאס לי כבר להתחבא. נימאס לי כבר לנסות לבכות ולא להצליח. לפחד מהתגובה של עצמי. כאילו אני מנסה להוכיח לעצמי או למישהו משהו.
ובא לי למות.
והנה ציטוט משיר שאני נורא מתחברת אליו כרגע.
Mother, looking at me,
tell me, what do you see?
yes, Ive lost my mind
daddy,
looking at me,
will i ever be free?
have I crossed the line?
ובא לי למות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: