באסה סבבה
כל פעם שאני בחופש מהחיים שלי אני מתחיל להילחץ כי אוקי- מה עכשיו?
מה עושים עם כל החיים האלה מבלי לברוח מהם.
אנחנו נמצאים בתקופה חברתית נוראית ולא מבחינת הקורונה.
עצם העידן הזה שאנשים פאקינג כבר לא מוכשרים להתמודד עם החיים כמו פעם.
פעם אני מתכוון ללפני 20 שנה בערך .. שחבורה של אנשים הייתה נפגשת בגן ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה
או 2 חברים שנהנים מטיול משותף או זוג נאהבים שפשוט אוהבים
היום זה חומר, הכל זה חומר
אין מפגש עם חברים שלא משרת מטרה מסוימת והריקנות הזו שבכל מפגש מחפשים משהו שימלא אותה.
אין מפגש עם חברים שלא כרוך באלכוהול.. המפגשים בבתים של חברים הפכו ל"ערבי יין מטורפים"
אין שיחה אמיתית וכנה עם חבר מבלי שתהיה שם איזו משואה (פייסל ענק) ש"יאיר" את הדרך
בין אם 2 חברות טובות שנפגשנות ומחפשות רק חתיכים באינסטגרם והכל תחת - למלא את הרגע
החיפוש התמידי אחר הלא נודע - שהוא בעצם האושר הפנימי
בכלל לא יבוא מהמקומות האלה - ולא פלא שאנשים איבדו את הדרך
וההתמכרויות עולות על גדותיהן
ודווקא מבחינת הקורונה אני חושב שהשינוי הזה יביא רק טוב
אבל ראבק שיפתחו כבר תחדרי כושר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
