ערימות של פרצופים זרים מקיפים אותי, שונים מהנוף הרגיל. אולי לרבים המקום הזה נראה מפחיד, לי הוא נראה כמו סמטה חשוכה ורועשת באיזור העני יותר של תל אביב. אבל נותרתי אפטית גם כשסודני נכנס אחרי למעלית, תלה את מבטו לעבר התקרה, והמתין בסבלנות שהמעלית תעצור.
הגעתי למסקנה רגעית שאני מעדיפה אפילו מקומות פלצניים עם אנשים שאוכלים עם סינר מאשר להסתובב ברעש וההמולה של המרכזית ותהיתי למה בחרתי להסתובב שם היום. המקום היה מלא בזרים, כאלו שהיה נדמה לי שרובם לא יצליחו להבין אותי אם אפנה אליהם. זה הרגיש לי מנוכר להחריד ורק העיק על תחושת הבדידות שאופפת אותי לאחרונה.
חשבתי לעצמי כמה שונה הכל היה יכול להראות אם כולנו היינו מתקשרים רק בשפה אחת ולא נזקקים לאישורים מיוחדים כדי לעבור בין מדינה למדינה.
לא הצלחתי להסיר את המבט הריקני שמלווה אותי בימים האחרונים. הפעם זה הרגיש אפילו יותר ריקני. לא ידעתי אם לתלות את האשמה בעובדה שנאלצתי להשאר כל הלילה או בדאגות שתקפו אותי לאחרונה. עצם זה שהמרכזית תמיד חשוכה ומרגישה לי כמו הארלם של תל אביב לא תרם לתחושה הריקנית.
הסתכלתי מסביבי והם כולם היו נראים עסוקים בבעיות שלהם. לא מאושרים מידי, אבל גם לא מוטרדים. הנחתי שעבור אנשים שחיים במדינות לא מפותחות ישראל היא כמו גן עדן של טכנולוגיה וגירויים.
נבלעתי בנוף החשוך של התחנה, בסה"כ עוד אחת מאותם הזרים הרבים שחולפים סביבי.
כינוי:
Awkward
בבלוג זה
בכל הבלוגים
