פעם הרגשתם שמישהו ממש אבל ממש חשוב לכם נעלם,לא יחזור,לא יהיה איתכם יותר??
אני הרגשתי את זה פעמיים..
פעם אחת ליפני שנה ידידה ממש ממש טובה שהייתה גם חברה שלי שנה וחצי מתה מסרטן..
והדבר הכואב באמת קרה שבוע שעבר ביום שלישי ה-13.11.07 סבתא שלי נפטרה..
אמא חזרה הביתה וישבה בוכה ואמרה "ילדים בואו אלי" היינו רק אחותי,אחי הגדול ואני (אחי הקטן בגן ואחי הגדול בצבא)
ואז היא אמרה את זה "סבתא,אמא של אבא נפטרה",לא ידענו מה לעשות כולם התחילו ליבכות אבל אני לא,לא הצלחתי להאמין ואמרתי לעצמי שהיא לא נפטרה שסבתא שלי לא מתה.
אבא חזר הביתה הוא לא ידע שאמא שלו נפטרה עד אחרי שחזר מהעבודה,אמא שלי לא רצתה שיתחיל לינהוג אחרי דבר כזה.
הבית היה שקט הטלויזיה כבויה (דבר שלא קורה בבית שלי),אחותי יושבת נותנת לו חיוך ומורידה את הראש,אני יושב ליד המחשב ולא נוגע בוא הוא הבין שמשהו קרה.
הוא חשב שהיה ריב גדול בבית ובגלל זה כולם ככה אבל את זה הוא לא חשב.
*סבתא הייתה האישה הכי טובה שהכרתי החיים שלי ולא רק בגלל שהיא סבתא שלי,לא הייתה לא מחלה והיא לא הייתה פעם אחת בבית חולים,בגלל זה כולם היו בכזה שוק ולא ידעו מאיפה זה בא..
אמא אמרה לו "דוד בוא איתי שניה לחדר" והוא הלך בלי להבין למה בלי לצפות בכלל.
כשאמא אמרה לו התחלנו לישמוע צעקות ובכי,הוא הרביץ לעצמו למיטה ולקיר ותמיד אמר "למה אלוהים למה את אמא שלי".
אמא,אבא ואחי הגדול נסעו לבית שלה ליראות אותה,לאחים של אבא.
אמא ביקשה מניקי (אחי הגדול) לנהוג כי אבא שלי לא יכול לנהוג במצב כזה.
כל היום עבר עלי בלי דמעה אחת,מצד אחד זה היה לי מוזר שסבתא שלי נפטרה ואני אפילו לא בוכה,מצד שני זה היה ככה כי היה לי קשה להאמין בזה ואיפה שהו בלב לא האמנתי.
יום אחרי זה הלכנו להלוויה,רעות (אחותי הקטנה) לא רצתה לבוא אז היא נשארה עם ליאל (אחי הקטן) בבית.
הגענו לשם,כולם בוכים,ואני לא.
האמבולנס הגיע לבית שלה איתה ופתחו אותו בשביל להתפלל וכולם בכו ואני לא.
נכנסנו לאוטו כדי לנסוע אחרי האמבולנס להלוויה,לקבור את סבתא.
בדרך אבא התחיל לדבר על איך היא הייתה על הספא ואיך היא מתה ופתאום זה הגיע,התחלתי ליבכות כאילו אין מחר,פתאום הבנתי שזה אמיתי,שזה באמת קרה שסבתא שלי לא איתי יותר.
הגענו לשם וכולם בוכים והפעם גם אני.
אבא שלי והאחים שלו,אחים שלי הגדולים ובני דוד שלי נכנסו לחדר ששם הראו להם את הפנים שלה אני עמדתי מחוץ לחדר לא רציתי להיכנס ראיתי את כולם בוכים לידה ובחוץ התישבתי על הריצפה ובכיתי וכשהם יצאו בנות דוד שלי חיבקו אותי והלכנו ביחד.
עמדנו באיזה מקום עם מן ספסל בלי משענת שמניכים עליו את הגופה,הניחו שם את סבתא,אבא שלי התחיל לדבר וליבכות כשהוא מדבר,הוא דיבר על סבתא וכמה קשה לו ולאחים שלו.
הוא אמר שסבא שלי,אבא שלו נפטר לא היה קשה לו ככה כי כבר כולם ידעו שזה יקרה הוא היה בבית חולים חולה והם ידעו שזה קרוב,הוא גם אמר שאין כמו אמא ואמא זה תמיד יותר כואב.
אנשים שלא בכו ושלא היה מכירים אותה כל כך טוב (כמו חברה של אחי הגדול) התחילו ליבכות בגלל הדברים של אבא שלי.
אחריו (אוו לפניו אני כבר לא זוכר) בת דודה שלי אמרה דברים מכל בנכדים של סבתא את מה שהיא אמרה יש לי וכל מילה ומילה נכונה-
"לסבתא שלנו:
היום אנחנו נפרדים ממך,לא מאמינים ולא רוצים להאמין.
את היית יותר מסבתא,את היית חברה טובה של כל אחד מאיתנו.
תמיד שיתפת אותנו בזכרונותייך מהמעברה והאוהלים,מהילדים שהיו קטנים,איך סבא היה מחזר אחרייך ועל האהבה הגדולה שלכם,איך הוא פינק וקנה לך כדי לכבוש אותך.
תמיד הכנת מטעמים,כל אחד לפי רצונו וטעמו,והשולחן היה תמיד מלא במאכלים תורכים אהובים.
אהבת לארח את כל מי שבא,תמיד היה קפה תורכי ועוגיות ובורקסים שהכנת במו ידייך הנפלאות.
תמיד היית דואגת לסדר וניקיון ,היית חסרת מנוחה עד שהבית היה מבריק,בשבילך כל ניקיון היה ניקיון של פסח.
איך היית יושבת בסלון בכורסא שלך והיית רואה טלנובלות וסרטים תורכים והיית מתרגמת לנו את סיפורי האהבה בעיניים קורנות אמושר.
תמיד הקשבת וייעצת לנו כיצד ללכת בדרך נכונה וישרה,תמיד דאגת וטיפלת בכל.
שהיינו חיילים תמיד התפללת לשלומנו,ובכל שמחה בחיינו תמיד היית לצידנו.
היום אנחנו נפרדים ממך סבתא ולא רוצים ולא מוכנים אבל לצערנו אנחנו מוכרחים.
היום את וסבא מתאחדים,כמו שחלמת ורצית מאז לכתו של סבא.
תשמרי עלינו מלמעלה ותמשיכי ללוות אותנו בחיינו.
את חסרה לנו וכבר אנחנו מתגעגעים.
אוהבים ומוקירים אותך לעד
הנכדים שלך."
כשבת דוד שלי אמרה את זה,אני ואחותה חיבקנו אחד את השניה וצחקנו ובכינו ביחד,ניזכרנו בכל,כל מה שבת דוד שלי אמרה היה נכון לגבי כולם,כל הזכרונות היפים מסבתא עברו לנו בראש באותו זמן שבת דוד שלי דיברה.
אחרי זה הלכנו כולם לקבר כולם מסביב לקבר לא נותנים לא ליראות לא עושים לי מקום ליראות איך הקוברים את סבתא שלי אז הלכתי לצד אחר מקום שלא היה אף אחד וראיתי משם הניחו את סבתא בתוך הקבר ואני באותו רגע באמת התפרקתי בכיתי כל כך הרבה,כמו שלא בכיתי בכל החיים שלי.
אמא שלי ראתה שאני עומד לבד ובוכה ובאה אלי גם בוכה ומחבקת אותי.
אחרי זה הלכנו לבית שלה אבא והאחים שלו והאחים של סבתא התחילנו לשבת בשיבעה.
באותו היום (של הלוויה הייתה ביום רביעי יום אחרי שסבתא נפטרה) חזרנו הביתה אמא,מתן וניקי (האחים שלי) ואני.
למחרת בבוקר הלכנו שוב לאבא והפעם נישארנו של כל השיבעה כדי לעזור לאבא וכדי שאמא לא תיהיה צריכה לינהוג כל יום מחדרה לבת ים ובחזרה.
כל היום מהבוקר היינו עם אבא ובערב הלכנו לסבתא (אמא של אמא שלי) כדי לישון שם (הן גרות קרוב אחת לשניה).
עכשיו 12 ימים אחרי שסבתא נפטרה והכאב עדיין אותו הדבר,אני צוחק,מבלה עם חברים,חיי את החיים,רק בידיעה שסבתא כבר לא איתי.
יושב בבית ב-23:54 כותב על סבתא ובוכה אותו בכי שבכיתי כשראיתי שקוברים את סבתא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: