Extremism

שכולל 10 עמודי ווארד..

בהצלחה.

חלק ב'

הוא צלל אל תוך הערובה ברחוב גרימולד 12 – רק מעטים מהמסדר יכלו לעשות זאת.

האחרים היו צריכים להתעתק החוצה ולהיכנס דרך הדלת באמצעות סיסמא.

המצב בלונדון רע.

לורד וולדמורט ותומכיו שולטים בכל בריטניה ומשתמשים בלונדון כבירתם.

הרחובות מלאים אנשים חסרי דיור ואין מוגלג אחד בעיר.

כאוס סורר בלונדון.

מנער את בגדיו ומסדר את שיערו הזהוב הארוך הוא הסתכל סביב.

כמו שלמד הוא סלסל את שפמו ואמר שלום חסר רגשות לסובבים אותו.

שומר על מבט שליו הוא חפש בין חברי המסדר את הרמיוני.

היא חייבת להיות כאן!

"לופין!" צעקה נשמעה מאחוריו והוא מיהר להסתובב ולחייך חיוך קטן – הוא צריך להתרגל ולתנועות ולמחוות של לופין. כמה שזה היה קשה לתפוס את מקומו, לא הייתה לו ברירה.

הרמיוני רצה בזרעות פתוחות וקפצה לחבק את לופין.

הוא בחיוך קטן חיבק אותה חזרה והוריד אותה לרצפה.

"אני שמחה לראות שאתה בסדר" לחשה לאוזנו ועוד לא עזבה אותו.

"אני שמח לראות שאת בסדר.. מה שלום מולי?" בכל מקרה אחר היה שואל על כל הוויזלים. אבל זה נעשה קשה מקרב לקרב. בשנה השביעית פרד נרצח.

לפני שנתיים צ'רלי איבד את רגלו בקללה שלא מאפשרת איחוי.

ולפני שנה רון נפצע קשה בקרב ישיר מול כוחות האופל – גופתו לא נמצאה מעולם.

"היא במטבח, היא תשמח לראות אותך בריא" הרמיוני חייכה אליו שדמעות בעיניה.

היא היחידה שידעה את סודו – הוא חייב להמשיך להתחפש ללופין כדי להגיע לאספות המסדר. אחרת לא יוכל להיכנס – הוא כבר לא רצוי שם.

בתוך המטבח הייתה המולה של שיחה –

ישר שנכנס ראה שיש הפרדה של שתי קבוצות בקצבות השולחן. הבולטת מכולן הייתה לונה, שקפצה ממקום למקום ומלתה תה לכל כוס ריקה.

"שלום רמוס" אמרה בקול שליו "למזוג לך תה?"

"בבקשה" השיב הארי וחייך חיוך נוח. הוא לא רגיל עדין לגוף הזה.

"רמוס! הגעת!" קפצה עליו גברת וויזלי בחיבוק – הרבה פחות חם מהרגיל. התקופה האחרונה לא הייתה קלה.

ליד השולחן ישבו ג'ורג וויזלי, ג'יני, נוויל, לי ג'ורדן, טונקס, אלאסטור מודי, שאקלבולט ועוד רבים אחרים. היה דיון סוער והטונים הגיעו לגבהים.

"על מה הם מתווכחים היום?" שאל הארי בקולו השקט של לופין ולגם מהתה שלונה הגישה לו.

"על הארי כמובן" אמרה לונה בחצי חיוך. זה לא היה וויכוח נדיר. מידי פעם הארי עלה על הדיון בשולחן – חלק קטן מאוד מהמסדר טען שהארי עוד נאמן לדמבלדור ואין בכוונתו להצטרף לוולדמורט, בינם נמנו ג'יני, נוויל, טונקס, הרמיוני ולונה.

בעוד אחרים טענו שהארי סונוור מכוחו של אדון האופל והצטרף לתומכיו.

הרוב הגדול בעולם הקסמים האמין שהארי ערק לצד האפל.

כבר שנה שלמה מאז מותו של רון לא נשמע דבר אודותיו.

אנשים החלו לאבד אמונה ולהיות ספקנים בקשר של הארי פוטר – הנבחר – הילד ששרד – לניצחון האור על החושך.

הארי בגופו של לופין כל פעם העדיף להישאר מחוץ לדיון, להישאר מסתורי ולהראות חוסר עניין מובהק. גברת וויזלי חזרה אל לופין והגישה לו חתיכת עוגה שהכינה מבעוד מועד.

הוא הודה לה והלך לעמוד מול האח.

הישיבה אמורה להתחיל בקרוב והוא חייב למהר – השיקוי הפוליצימי לא יחזיק עוד זמן רב.

כמובן שאלאסטור ידע שהוא הארי, עם עין הקסמים שלו הארי לא יכל להסתיר ממנו כלום.

אבל אלאסטור לא הראה כל כוונה להסגיר את סודו והארי לא חשש להגיע כל פעם מחדש למפגשים בדמותו של לופין.

"רמוס" גברת וויזלי באה בשקט מאחוריו ולחשה.

"כן גברת וויזלי?" שאל אותה באותה נימת קול רגועה שלופין כל כך התאפיין בה.

"אני... אני לא יודעת למי לספר.. ואני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי" הארי הרגיש מבולבל, למה שגברת וויזלי תרגיש הכי בטוח דווקא עם לופין? "רמוס אני.. אני מאמינה בהארי. ואני לא חושבת שהוא יבגוד ככה בחבריו ובמשפחתו" הארי חייך לעצמו – הוא כל כך אהב את מולי, היא הייתה כמו אימא בשבילו מהשנה הראשונה שהוא הכיר את רון.

"אני פשוט דואגת.. אתה יודע עליו משהו? אם הוא בסדר? אם יש לו מיטה חמה לישון בה? אם הוא אוכל?" הארי שיחק את התפקיד של לופין ובהה בשתיקה באש המשתוללת באח.

בחוץ כבר התחיל להתקרר והגשמים לא הפסיקו לרדת.

"מולי," הוא אמר בקול רציני ושקט "איני יודע על מקום הימצאו של פוטר. אך אני בטוח שהוא יודע לדאוג לעצמו במקרה הצורך. אל תדאגי לו, הוא ילד גדול" מולי הנהנה בשקט וחזרה לעיסוקיה במטבח.

אחרי מותו של דמבלדור מקונגול לקחה פיקוד על המסדר.

אחרי מותה של מקונגול באותו קרב מר לפני כשנה – קינגסלי שאקלבולט לקח פיקוד בתור מארגן ראשי. כולם ציפו שהארי ייקח פיקוד אך זה נעלם.

המפגש היה קצר, עודכנו מקומם החדש של אוכלי המוות, סכמו את אירועי השבועיים אחרונים בפעילות המחתרתית ובפעילות אוכלי המוות, הוחלט על רשימת שמירה חדשה על מקומות אסטרטגים חשובים בשביל המסדר, הארי הוציא את עצמו מהרשימות ואף אחד לא התנגד, כולם ידעו שלרמוס יש משימה מסוכנת משלו ועד היום הוא עמד בה בהצלחה.

רמוס היה אחרי בלהתחקות אחרי אוכלי המוות ולברר מידע בנוגע לתוכניות עתידיות.

אף אחד לא ידע את הדרך שלו חוץ מהרמיוני.

הארי בעצם התקיים מהשיקוי הפוליצימי שהרמיוני סיפקה לו בכמויות.

במבצעים האלו הרמיוני והארי לקחו את השיקוי עם שערה של נערה מוגלגית מדרום אירופה – שם הארי ביקר לעיטים תקופות בעיקר כדי לברוח ולהסתתר. כך שלא היה סיכוי שמישהו יכיר אותן. הם היו יוצאים למועדנים ועוקבים אחרי אוכלי המוות.

לומדים את סדר יומם, היכן הם מתגוררים – ובמקרים נדירים היו מארגנים מערב לאוכל מוות אוהב נשים ואלכוהול (והיו הרבה כאלה) והצליחו להוציא ממנו מידע בדרכים פרובוקטיביות.

הארי שנא לקחת איתו למשימות האלו את הרמיוני – אך זאת התעקשה ולא נתנה לו לצאת למשימות האלו לבד. הרמיוני הייתה חברה לנשק מוצלחת כמו חברה לחיים – היא הייתה חדת הבחנה ולא פחדה לעמוד מול מוות – לא עוד.

השעה נהייתה מאוחרת והארי היה לחוץ בזמן – שולח מבטים חדשים להרמיוני שהבינה מיד את המסר. "רמוס – אני צריכה את העזרה שלך בנוגע לחיפוש שלי אחרי חיות הקסם" חוץ מהעזרה שלה בקרב הרמיוני חפשה חיות מיוחדות שיוכלו לעזור להם במאבק המלחמתי. כל עזרה באה בחשבון בתקופה כזאת. הארי הנהן ויצא איתה מאולם ההתאספות.

הם מיהרו יחדיו אל האח ולופין החל לאבד את צבע שיערו הזהוב.

"לאן אתה הולך עכשיו?" שאלה בשקט נושקת למצחו ודוחפת לו משהו לכיס החולצה.

"לאיטליה" מלמל בשקט וחיבק אותה לשלום – נכנס אל האח, לוקח איתו אבקת פולו ובשקט בלי שאף אחד ישמע ממלמל את דירתו מתחת לרחוב אוקספורד.

הדירה הייתה ריקה, אך זה לא היה חשוב – היא הייתה דירת מעבר בלבד.

הארי יצא מהאח. החליף בגדים לבגדים שיתאימו לגופו.

הוא נעמד מול החפץ היחיד שהיה בחדר – מראה ענקית שהראתה בחור צעיר, רזה  אך שרירי, עייף עם שיער שחור ארוך שמתפרע על ראשו.

הוא הוציא מכיסו את מה שהרמיוני הכניסה לשם – היה שם בחור עם פרצוף עגלגל אבל נאה, עם לחיים בשרניות, גבות דקות, שיערו בתספורת של צלחת הפוכה ואוזניו קטנות מידי לממדיו פניו. הארי הסתכל על המראה וראה את הבחור עומד מולו.

"פוטר... באיטליה הפעם אתה ז'ורז' דה לה סאנפל.. חובב מתוקים ומדע בדיוני. אתה עובד בחנות ספרים פינתית ברומא ויש לך דירת מסתור במקום שאף אחד לא יודע על קיומו" הארי חייך לעצמו חיוך עצוב מתחת לחזותו החדשה.

זה לא היה שיקוי פוליצימי- זה קסם שרון המציא בטעות לפני שלוש שנים, ממש אחרי סוף בית הספר. השיקוי גרם לאנשים לראותך כאדם אחר – אך זאת רק השתקפות ואתה בעצם נשאר עצמך. לפעמים עשה את זה, לפעמים שתה שיקוי פוליצימי, ולפעמים עשה שינויים שידע שיחזיקו רק 24 שעות –

כמו שעשה בפריז, שם גזר את שיערו וחמצן אותו –הגביהה את עצמו מעט עם קסם והצמיח לעצמו זיפים. . אבל כל זה התפוגג ברגע שהתעורר בבוקר למחרת. שינויי מראה בקסם לא ישפיעו עליו. בוהה בפעם האחרונה בהשתקפותו ומשפיל את פניו.

תמונתו של הבלונדיני עם עיני השוקולד מתחילה להתערפל במוחו – אסור להקשר עכשיו לאיש.

-

דראקו הסתכל על השתקפותו המטושטשת במראת המקלחת.

מרכיב את משקפיו ומעביר את ידו בשיערו הארוך.

עמוד מול המראה הארוכה במקלחת שמגבת מקיפה את חלציו.

זאביני לא הופיע כבר שבוע – נראה שהנחש הירוק הצליח להפחיד אותו מספיק כדי לתת לו הפסקה קצרה. גופו עדיין היה נקי מסימני מאבק. וכפי שהוא ציין כאב המכות היבשות עבר כבר בבוקר למחרת. אבל הגעגוע למגע הפשוט ולמבט הירוק החודר שגע אותו.

מעולם הוא לא הרגיש זיקה כזו למישהו או משהו.

והוא אפילו לא הכיר את הבן אדם!

מרים עם שורש כף ידו את המשקפים שהחליקו מאפו – הן כבר לא היו חפץ זר ומנוכר. בהתחלה הוא לא הצליח להפסיק לחשוב עליהן – הן הציקו לו והרגישו כחפץ זר על פניו. אך בימים האחרונים כאילו הפנים קבלו אותם.

יוצא מהמקלחת שענן אדים אחריו הוא נכנס אל החדר הבודד שבדירתו ושמט את המגבת על רצפת החדר – קופץ על המיטה ונקבר תחת שמיכת הפוך הענקית שלו.

תחושת בדידות הציקה לו יותר מתמיד, תחושה של ידיים נוגעות בו מאחור ומחבקות ברכות בעוד העיניים נעצמות והנפש נרגעת לתוך נשימות עדינות וקצובות.

"וואו" המחשבה נתפסה בתודעתו של דראקו "כנראה הרבה זמן בלי סקס משגע אנשים!" בהנפת האצבע האור נכבה בחדר והחלון הפתוח אל רחובות פריז היה האזור המואר היחד בחדר.

מתעורר בעשר בבוקר כמו שעון.

פוקח את עיניו ורואה מולו ינשוף נח על עדן החלון.

מתרומם ומשליך את השמיכה מגופו. החימום האוטומטי החל לפעול בבניין וכבר היה חם מידי עם הפוך. מרים מהרצפה זוג תחתוני בוקסר נקיים יחסית ומתקדם לקחת את העיתון מהציפור העצבנית. משלם לנרתיק שעל רגלה ושולח אותה לשלום עם טיפ נדיב של ממתק איכותי לינשופים.

הוא הרתיח את המים בקומקום בהסחת דעת שמבטו במודעות העיתון. כשסיים עם התארגנות הבוקר וכבר היה לבוש עם כוס קפה ביד הוא סיים לקרוא את העיתון שכבר חזר על עצמו יותר מידי.

מתוך קופסאת הכסף לאוכל הוא הוציא כמה שטרות מוגלגים של אירו וכמה מטבעות של קוסמים ודחף לכיס מכנסיו המוגלגים.

ההתאקלמות בעולם המוגלגים לא הייתה פשוטה לדראקו – אך מהר מאוד תפס את העניין הטכנולוגיה והתלהב מהשיטות של חסרי הקסם לבצע מטלות פשוטות כמו להרתיח מים.

הריחוק והגועל שחש אל המוגלגים בעבר סוג של נעלם – עכשיו הוא ראה אותם כנאשים כמוהו רק חסרי יכולת קסם. אנשים רבים היו מאוד נחמדים אליו, היו סבלנים והיו מוכנים לעזור בשעות קשות.

לפעמים, כשישב עם חבר מוגלג לצהריים הרהר לעצמו מה אביו היה אומר אילו צפה במחזה המוזר. הוא בטוח שהוא מתהפך בקברו על ימין ועל שמאל.

דראקו יצא אל השוק בסוף הרחוב- שוק גדול שהשתרע לאורך מספר שכונות.

פוסח על פני מספר גדול של דוכנים שהציעו שפע רחב ומרהיב של מוצרים ומגיע לדוכנים הקבועים שלו – מסתכל על האפשרויות, בעצם, על מה שנשאר מהבוקר.

ביום שני, בגלל שאנשים יצאו לעבוד, אנשים העדיפו להגיע לשווקים לפנות בוקר או באחר הצהריים המאוחרים שהרוכלים מתחילים לפרק את מרכולתם.

"שארי!" הרים את קולו רוכל דוכן הירקות בו דראקו בחן את השלל.

"בון מאטין!" קרא דראקו חזרה "מה שלום העסקים בסוף השבוע הזה?" שאל מביט אל שמיים בהירים.

"איי מה אני אגיד  לך שארי, התיירים מפחדים מהגשם והשוק מעט חלש – פספסת בוקר מוצלח של דייג! איזה שלל נדיב הביא טורינו הבוקר! איזה יופי!" למעשה הדגים היו אחד התרוצים של דראקו לא להגיע בבוקר לשוק – הוא כל כך שנא ריח דגים.

"כל כך חבל" אמר בנימוס ושלח חיוך קטן אל הרוכל.

"מה בשבילך בחור צעיר? כרגיל?" שאל הרוכל מוכן עם שקית ניילון בידו.

"כן בבקשה, ותוסיף הפעם גם בצל אחד ובקבוק קטן של שמן זית – הכי טוב שלך" עם חיוך שבע על פניו הוא פנה להכין את שקית הקניות.

ערבים שלמים דראקו העביר חסר מעש בדירת המסתור הקודמת שלו – מנסה למצוא דרכים לבדר את עצמו חוץ מלחקור את עולם המוגלגים שבמשך תשע עשרה שנים התעלם מקיומו. בין השאר הוא מצא תחביב חדש – בישול.

הוא גילה שהוא דווקא די טוב בזה, זה מאוד הזכיר שיקויים – רק עניין של כמויות ומרכיבים.

וגם הניסיון הקודם במלצרות דיי תרם – העיסוק באוכל מאוד קרץ לו והוא פיתח את זה כתחביב. כל יום שני בצהריים שהשוק ריק יחסית הוא הגיע לאותם דוכנים קבועים וקנה מצרכים טריים לכל השבוע. הוא היה בן אדם יחיד ובמקרים נדירים בישל בשביל עוד מישהו.

הבוקר שקם מתכון חדש עלה במוחו – מתכון לסלמון. שהוא מריץ בראשו את דרך העבודה הוא עבר לדוכן דגים קפואים של קוסם מבוגר שאהב את החיים השקטים בין המוגלגים.

הזקן היה מעט ממורמר ומחיריו היו מעט מופקעים – אך מי שהבין בקסם ידע כי רוב הדגה הקפואה שלו קסומה וייחודית. הפעם דראקו רצה רצועת סלמון פשוטה – והמחיר דווקא לא היה מרקיע שחקים.

שסיים את הקניות השבועיות פנה חזרה אל דירתו בעלת החדר היחיד.

הוא לא התלונן על דירתו הקטנה, לא היה לו צפוף והוא לא הרגיש שדירה גדולה הייתה נחוצה לאדם שגר לבד.

בעוד שעבודתו בסופי שבוע הייתה לתקלט במועדון "אינסנדיו" (שהוא גם כישוף להיווצרות אש) במשך השבוע הוא מצא את עצמו עובד אחר הצהריים בארכיון קטן לא רחוק מדירתו. השכר לא היה גדול אך העבודה עניינה אותו – והמעסיק שלו היה חובב בישול בעצמו ובין לבין זרק הערות וטריקים בנוגע לבישול. העבודה שם הייתה שקטה וסטטית – בלי מתח.

כשחזר לדירתו ומיקם את הקניות במקרר הקטן ובארון וחצי שהיה לרשותו במטבח הוא יצא לסיבוב הקבוע שלו.

הוא אהב את התחושה הקרירה שמגיעה אל גופו מבעד לבגדיו העבים.

הטיולים הרגליים האלו לאורך נהר הסיין מאוד הרגיעו אותו והאוויר הקריר ואנשים השקטים אף פעם לא שעממו אותו. הייתה אוויר כל כך דומה לבית אבל בכל זאת כל כך שונה – פריז זה כמו לונדון רק שונה לחלוטין.

עומד כשמגדל האייפל בעורפו הוא הביט אל בניני הדירות שמסביב לנהר – כל היופי הזה הסתתר ממנו במשך כל השנים האלו.. בעוד הוא היה שקוע בתחת של עצמו העולם היפה הזה ממשיך להתקיים.

נשען על מעקה הנהר הוא הביט בהשתקפותו העקורה במים- מבין שהוא עם משקפיים ובכלל לא חש בנוכחותם.

שלוש שנים קודם לכן, שהוא רק התחיל במנוסה – לא משנה כמה ניסה לשנות את מראהו החיצוני עיניו האפורות כמעט מיד הסגירו את השתייכותו למשפחת בלאק.

נרדף מהעיניים שלו – יום אחד הוא החליט בהחלטה פזיזה לשנות את צבע עיניו.

נעמד מול מראה במוטל בדרום לונדון והסתכל לתוך עיניו. הקסם לשינוי צבע היה מאוד מסובך ואנשים חובבנים יכלו לגרום לעיוורון מוחלט בביצוע הקסם.

מביט בפעם האחרונה בעיניו האפורות ומכוון את שרביטו לעיניו – הוא לחש את הקסם וצריבה חזקה עברה בגולגלתו. צורח שדמעות החלו לזלוג מעיניו ועיניו צורבות ומנופחות. רעשים מבחוץ נשמעו – מנסים לפרוץ את הדלת. מביט אל המראה ורואה את פניו מנופחות כשראייתו מעורפלת. הוא חייב לברוח.

כשעבר את הגבול והגיע לגרמניה הוא שכן באכסניה צנועה קרוב לנמל. ראייתו הייתה גרועה וראשו לא הפסיק לכאוב מהמאמץ שעיניו ביצעו. הנפיחות ירדה בעזרתו של שיקוי שלקח קודם לכן. נראה שהכישוף עבד.

צבע עיניו השתנו לחום כהה חסר אופי אך ראייתו נפגמה בכישוף.

ברגע שיצא מבריטניה שרביטו נלקח ממנו ולא נותר לו פתרון אחר מהפתרון המוגלגי לפתרון בעיית הראיה שלו.

בהתחלה הרעיון לא מצא חן בעיניו – אבל ראשו שיגע אותו ואם לא ימצא פתרון לראייתו המטושטשת הוא הולך להתפוצץ!.

אז נכון שבהתחלה היה לו קשה לאביזר הנוסף שהצטרף לפניו. אבל עכשיו הוא דיי אהב אותן. גם כל הרעיון שהוא נכנע לפתרונות מוגלגים דיי זעזע אותו בהתחלה – עכשיו, זה היה דבר שגרתי ופשוט. לשלב את עולם הקסם בעולם הפשוט.

דראקו הרים את מבטו מהנהר והסתכל קדימה – בחורה צעירה, מעט שמנמנה, עמדה בצידו השני של הנהר ובהתה בו ממשוכות. מחייך חיוך גדול הוא הרים את ידו ונופף לה.

והיא שנייה אחר כך הייתה לצידו בצד השני של הנהר.

"דיי מון שארי!" אמרה במבטא צרפתי כבד – נושקת בדקירות את לחייו.

"שארי!" השיב לה באותה התלהבות וצחק צחוק קטן.

"שנאכל?" שאלה והושיטה את ידה לתפוס בידו. והוא בתור הסכמה רק תפס בידה והתחיל ללכת. הם לא ממש הכירו. לא ידעו אחד על השני יותר מידי.

הם הכירו במאפייה בצידו השני של האייפל – בעוד כל אחד ישב בשולחן נפרד נהנה מארוחת הצהרים שלו. כאשר נפגשו במקרה גם ביום למחרת שארי הציע לו להיפגש שוב לצהריים ביום למחרת. וכך זו הפכה למסורת. הם מעולם לא דיברו על פוליטיקה או על החיים הפרטי אחד של השני – והיה להם מאוד נוח בנוכחות אחד של השני.

אחרי ששארי התקבלה לעבודה כמלצרית במסעדה מאוד נחשבת באזור, המפגשים שלהם צומצמו לפעם פעמיים בשבוע אם בכלל.

לא היו לו הרבה חברים בפריז, אך כמה מכרים ושותפים לעבודה הספיקו לו כדי להעביר את שגרת יומו בשקט.

ארבעה שבועות עברו מאז שפגש לראשונה את הנחש הירוק. והמחשבות עליו כמעט ונעלמו. מידי פעם הוא צץ בחלום או עלה במחשבה סתמית במוחו של דראקו.

אך ההתרגשות בנוחכותו והציפיה לבואו נעלמו ממשמורתיו.

זאביני כנראה עשה מחקר, וכאשר שלא ראה את הנחש הירוק בקרבת המועדן מעל שלושה ימים הוא חזר והטריד את דראקו. בהתחלה באיומים, אחר כך בקצת מכות.

ולפני שבוע כאילו חזרו כוחותיו ודראקו שוב ניצב כשגבו מוצמד לקיר הקר של הסמטה – נדחף בכוח לברכיו ומוכרח לבצע מעשים כנגד לרצונו.

אך לא הייתה לו ברירה – זאביני היה בעמדת עליונות עליו.

ועכשיו לא היה אף אחד שיעמוד לצידו וירחיק את הממזר.

מביט על עצמו במראה. משקפיו מונחות על המדף לפניו והמגבת מסביב לחלציו.

סימני נשיכה ומציצה היו לכל אורך גופו – סימנים צהובים וסגולים הופיעו לכל אורך גופו ולא משנה כמה שיקויים שתה הרגשת האומללות לא עברה.

הוא היה צריך לבקש מהנחש הירוק את לחש הרפואה כנגד פצעיו – אולי זה היה מועיל קצת.

אפילו הרוכל מהדוכן ירקות יום קודם שם לב שמשהו לא קשורה עם דראקו ושאל לשלומו – והוא רק הנהן בעייפות ולקח את ההזמנה הרגילה, בלי תוספות.

-

הארי הרים את קולו במחאה – זה מעשה מטורף חסר כל מחשבה.

"אתם לא חושבים!" צעק על שאר יושבי השולחן "אתם כל כך מיואשים ומובסים שאינכם רואים את מה שעומד מולכם!" השולחן השתתק ובהה ברמוס בפליאה – הוא מעולם לא התעצבן כמו עכשיו. "לצאת לעוד קרב? חסרים לכם קורבנות? לי לא!" הארי שם לב לשינוי האווירה אך התעלם, הם עושים שטות גמורה.

"תשבו, תתכננו, אל תהיו נמהרים ותמהרו לצאת לקרב! חכו להזדמנות המתאימה וצברו כוחות! תצרפו תומכים מכל אירופה אם צריך! מאסיה! – השתמשו בהרמיוני שגלתה חומרים מאוד חשובים על צמחים ובעלי חיים שיכולים להיות יותר ממועילים בקרב! הקשיבו לפומפרי שמתחננת להספקת תרופות נוספת! אין הספקה רפואית! חייבים לרקוח שיקויים לפני שיוצאים לקרב!" מריב את קולו אפילו יותר כשעצביו מרוטים ודמו זורם במרץ "אינכם חושבים בהיגיון! תתרכזו במה שחשוב – וזה הניצחון הסופי של המלחמה! ולא הקרבות הקטנים והמיותרים של כל אחד מכם! אתם מתמקדים בנקמה ולא בצדק – וכך תפסידו!" ובמשפט מוחץ זה יצא מהחדר הסערה. הוא הגזים – הוא ממש לא היה רמוס כרגע.

שומע רעשים מאחוריו, שמקל גדול נוקש ברצפה ואחריו הופיע אלאסטור מודי שמבטו אדיש ובוחן כתמיד – "טוב דיברת פוטר, אך נראה שיש אנשים שמתחילים להבין שמשהו מסריח פה – אני מציע שתצא מהדירה שלך ברומא. היא אינה מקום בטוח כרגע" ובמילים אלו הסתובב וחזר אל המטבח. הרמיוני שעמדה בפתח חדר האורחים ושמעה את מודי הנהנה ללא מילים לדבריו. הארי הנהן אליה חזרה – נושק במהירות למצחה וממהר לאח.

בלי חזור לאסוף את חפציו מהדירה ברומא הוא חזר לדירתו מתחת לרחוב אוקספורד. הולך הלוך וחזור בדירה הריקה הוא ניסה לסדר את מחשבותיו- הוא יצא עכשיו מהכלים. אסור שזה יקרה, זה יחסל אותו.

חסר כיוון ומטרה הוא ניגש אל האח שבגדיו של רמוס עוד עליו וגופו חזר כבר להיות הארי.

משליח את אבקת הפולו אל רצפת האח וצועקת בעצבים את הכתובת לדירתו בצרפת – הוא צריך לצאת מהשיגעון של בריטניה. הוא צריך הסחת דעת, עכשיו.

-

דראקו הגיע למועדון בשעה תשע בדיוק. לא היה הרבה קהל והמוזיקה הייתה עוד שקטנה מעט – עדין הוגשו ארוחות והבר רק נפתח. נראה שהערב הולך להיות שקט, העניינים זזים לאט ולא נראה שאף אחד מנסה להאיץ אותם.

זה היה טוב. דראקו לא הרגיש בטוב מקווה שזאת רק שפעת שתחלוף מחר.

צ'יטו בדיוק סיים משמרת ערב והתקדם לקרתו "דיי, אתה נראה רע, מה שלומך?" מגלגל את עיניו ל-'עדינות' הצרפתית ומחייך חיוך עוקצני "מעולה" אמר בציוניות וגרר את רגליו אל עבר מאחורי הקלעים.

אחרי שיחה קצרה עם הבוס, שהעדיף שהערב יהיה מעט שקט יותר וקלאסי, דראקו יצא אל עמדת המחשב והתחיל לפרוק את חפציו.

-

הארי נחת בדירתו המבולגנת בפריז – לא זוכר שהשאיר את הכל כל כך מבולגן.

"שארי?" הוא שאל בקול מנער את בגדיו מאבק האח.

"מון שארי!" הבחורה המטולטלת יצאה מהמקלחת שרק מגבת מקיפה את גופה.

הארי חייך חיוך קטן והנהן לשלום "מה את עושה פה?" שאל מתחיל לאסוף את הבגדים המפוזרים בכל הדירה. "רוברטו נמאס עלי" אמרה בפשטות והתיישבה עדין לא לבושה על ספתו של הארי.

"שארי מה את.. רגע, מי זה רוברטו?" שאל בבלבול זורק את הכביסה לסל.

"האקס שלי אחרי ליאו" מהנהן בחצי הבנה הוא פנה אל הכיור לשטוף את הכלים שהיא השאירה. שארי פשוט לא מצליחה למצוא בן זוג ראוי – כל מי שמוצא חם בעיניה קצת דפוק בשכל. כמו המכרים שלה – אפילו הארי היה חייב להודות שמשהו דפוק אצלו – אחרת איך שארי מוצאת בו עניין?.

"תתלבש יפה" אמרה ומעבירה ערוצים במהירות עם שלט הלווין.

"למה? מה תכננת?" שאל מנגב את ידיו מהסבון ונשען על השקוף.

"הפתעה" היא קפצה מהספה ורצה אל הארון – נעמדה מול המראה, חשבה שנייה, ומיד אחר כך הרימה את שרביטה שהונח על השידה וציירה צורה של הספרה שלוש באוויר. לרגע קצר היא עמדה שם ערומה לגמרי שהמגבת צנחה מגופה וברגע אחרי בגדים הופיעו על גופה הלבן. "שתהיה מוכן תקרא לי, אתה יודע איפה למצוא אותי".

יוצאת מחלון הדירה היא השאירה את הארי לבהות בחדר הריק.

מחייך חיוך קטן הוא עצם את עיניו "הלוואי שאלו היו הצרות שלי"

-

 מסתכל על השעון הדיגיטלי בצד המחשב – המסיבה אמורה הייתה להתחיל לפני עשר דקות, אך נראה שהעניינים עוד זזו לאט.

הרבה סועדים עוד ישבו בשולחנות מסיימים את המנות ומפטפטים דברי הבל. מחליף לשיר שקט שילבה את האווירה הרגועה כרגע והתיישב על הכיסא. בצד השמאלי של המועדון ישבו זוג חברים צעיר שהזמין כל אחד כוס גדולה של בירה ופיצוחים – נראה כאילו הם מעבירים חוויות אחרי שלא ראו אחד את השני שנים.

בשולחן מאחוריהן ישבו שתי בנות מעט יותר מבוגרות מהם ופטפטו במהירות אחת לאוזן של השנייה שחיוכן גדול ולעגני – לפניהן היו קינוחים קטנים כביכול בריאים ולא משמינים.

הייתה שם קבוצה של חברה צעירים שהתפלה על המנות היותר איכותיות של התפריט – לא פחדו להראות שהם בחופשה. זוג מבוגר ישב בפינה שקטה יותר של המועדון ודיבר בשקט ובאלגנטיות. בצד השני של המועדון ישבו ככל הנראה זוג חברים בן ובת – הוא מתפרע מצחוק כנראה מבדיחה שזו סיפרה וזו נשענת עם המרפקים על השולחן ומזיזה את שפתיה בקול שקט. זה יותר נראה כאילו היא בקטע שלו אבל הוא רואה אותה כידידה בכלל.

הם חלקו צלחת גדולה של גלידה ופירות – מנה מקסימה לזוג. 

שיערה המקורזל היה אסוף בקוקו גבוהה וגבותיה העבות נתנו צורה לפניה הי—

"שארי!" הוא חייך.

מעולם לא אמר לה היכן הוא עובד, והנה היא פה עם גברבר נאה.

נראה ששארי מעוניינת בבחור אך זה מתנהג איתה בנוחות ובקלילות, בלי מתח באוויר – כאחיה – כמו שבעצם דראקו הרגיש עם שארי.

הבחור שישב ממולה היה אולי קצת יותר מרק "נאה". היה לו שיער ארוך עד הגב התחתון – שיער חום אסוף בגומיה רפויה. כתפיו רחבות ומאוד גדולות – נראה שהוא עוסק בספורט אולי אפילו הרמת משקולות. כאילו שארי חושבת בדיוק כמוהו היא שלחה את ידה אל שריריו המנופחים של הבחור וחייכה חיוך מזמין אך זה התפקע בצחוק נוסף מנגב את הדמעה שזלגה על לחיו.

הבוס קטע את מחשבותיו שהעיר לו על כך שאנשים מתחילים להגיע והעיניים יבשים.

דראקו הפנה את מבטו מהזוג הנחמד ופנה אל התקליט – עוצר אותו בחריקה ומפעיל שיר תוסס ובוער. הוא יעשה לשארי את הלילה של חייה.

-

הארי ניגב את עיניו – שארי לא הפסיקה להקניט אותו ולצחוק עליו –

"אני חושבת שאני מעדיפה את השרירים האלו על הגוף הצנום שלך.." אמרה וליטפה את זרועו בעדינות. עם חיוך קטן ושובב הוסיפה "בלעדיהן אתה סתם דחליל צנום עם חבילה גדולה" חוזר לצחוק בקול גדול הוא תפס בבטנו ומחה דמעה נוספת מלחיו.

"אבל במחשבה שנייה – אתה זה שצריך לרדוף אחרי .. אני היפה פה" מחייך אליה חיוך אמיתי וקורן תפס בידה ונשק לה –

"את צודקת" מרוצה מהתוצאה היא קמה לפנות למלצר מקום לפנות את השולחן.

"רק שתדע" התכופפה ללחוש באוזנו "אני אוהבת אותך הרבה יותר במראה הטבעי שלך –" ובכך סגרה את השיחה ורצה אל רחבת הריקודים להזיז את ישבנה.

נראה שהמוזיקה מתאימה בדיוק לתזוזותיה ושהיא שולטת לחלוטין ברחבה.

עיניים רבות נשלחו אליה וסקרו אותה – אך הארי רק הניד בראשו וחייך.

איך היא אוהבת את משחקי התפקידים האלה.

-

דראקו לא היה מרוצה. שארי זזה על הרחבה בהתאם מושלם למוזיקה ששם, והוא ידע מה היא אוהבת. אבל כמה שהיא הייתה יפה ומושכת כל הבנים במועדון מיקדו את מבטיהן בה בעוד הדייט שלה רק יושב בצד ושותה עוד כוס של בירה.

במחשבה ספונטנית הוא מיהר ללקט מספר שירים ולחבר אותם למילה – עם הקצב הנכון ועם התזמון הנכון של כל הברה ואות זה יצא מדהים.

-

הארי קלט כבר שלושה בנים שהתחילו עם שארי ולא ממש התחשבו בנוכחותו.

וזה בעצם מה ששארי חיפשה – מישהו שיעיז להסתכן בלחטוף מכות בשביל להיות איתה.

המנגינה של השיר נשארה כשהיא אך המילים נעלמו – במקומם התערבב ברקע אותיות בלי משמעות או אימרה – נראה שזה מוצא חן בעיני הקהל והוא החל לקפוץ על רגליו.

כאילו לקחו כל אות והברה ומתחו אותה למספר שניות – וכך זה חזר על עצמו שוב ושוב כשהקצב גובר. רק אחרי הפעם החמישית הארי הבין שהוא מנסה להגיד משהו – "שש-שאשא- אה-אה-אה-ר-ר-ר-י-י-י-" המנגינה צעקה לפני שהארי הצליח לפענח את המסר ההברות חזרו ובמהירות "שש-אא-רר-יי" צעקו הרמקולים עם מוזיקה אלקטרונית מחשמלת. הארי המבולבל שלח את מבטו חזרה אל שארי שהסתובבה מהר במקומה והחיוך על שפתיה אף התעצם מאושר –

קופצת, צורחת ושולחת נשיקות לאוויר היא נופפה במרץ אל עמדת הדי ג'יי.

והוא בתמורה האיץ את מהירות שמה וגרם לרמקולים לצעוק את שמה "שארי!" .

מצחקקת היא דילגה אל מחוץ הרחבה ונעלמה.

הארי הרים את מבטו אל עמדת הדי ג'יי בדיוק שהאור עבר אל הרוקדים. המקום הזה מוכר מידי.

-

"מון שארי!" צעקה ונתלתה על צווארו "מה אתה עושה פה?" שאלה בהפתעה לא עוזבת את צווארו.

"אני עובד פה" אמר בעליצות וחיבק את מותניה.

"לא היה לי מושג! איזה יופי! השיר היה מדהים! כל כך ... " מחפשת את המילה המתאימה שעיניה נוצצות מאושר "חיי!" דראקו הנהן באישור ונתן לשיר הבנוי הבא להתנגן לבד.

"מי זה הבחור המייבש שהבאת איתך לפה? הוא לא מוצא חן בעיני" אמר מרחיק אותה מעט ממנו – אחרי כל הריקודים היא מעט הזיעה.

"הוא חבר טוב שלי! בא איתי לחגוג קצת! אל תגיד את זה –הוא באמת בנאדם טוב! אתה תכיר בו אתה תתאהב בו! אני נשבעת לך! אתה תהפוך להומוסקסואל בשנייה הראשונה שתביט בעיניו!" מגחח הרים את ידיו בכניעה.

"אם את אומרת.." חושב לעצמו אילו רק ידעה שכבר יש בנאדם כזה שהפך את עולמו וגרם לו לעבור לצד השני של המסילה.

"מתי אתה מסיים? אני אכיר לך אותו!" נושק ללחייה ולוחש לה "אני יודע שאת בקטע שלו" הוא נופף בידו וחזר אל העמדה – הקהל צריך קצת מהקסם שלו כדי לא לברוח.

-

אחרי דקות ארוכות חזרה מהקלעים מקפצת לעברו של הארי.

"פגשתי בידיד ממש טוב שלי! זה שסיפרתי לך שאני הולכת איתו לארוחות צהריים אתה זוכר?" הארי הרים גבה והביט בה בתמיהה. "מה??" שאלה מתיישבת על השולחן מולו.

"זה שאת בקטע שלו מאז שפגשת אותו בפעם הראשונה? שאת לא מפסיקה לברבר עליו מאז שהתחלת להתגנב לחדר שלי דרך החלון?" מהנהנת באושר היא התחילה לנופף ברגליה.

"מתברר שהוא עובד פה בתור התקליטן! מי היה מאמין?! הוא כל כך מוכשר! ראית מה הוא עשה עם השם שלי?" מהנהן באי אמון כשהרגשה מוזרה עוברת בבטן שלו. משהו לא מסתדר.

הארי הסתכל על השעון, הזמן טס והשעה אחת עשרה בלילה – אם ההשערה שלו נכונה המוזיקה תשתנה בצורה דרמטית וכל היושבים יקומו על רגליהם.

-

השעה אחת עשרה ושלושים – הגיע הזמן להכניס את החומר הכבד.

-

הארי לא טעה בהימור – איך שהשעון שנה את ספרת העשרות לשלוש המוזיקה התחילה להעביר זרמים בגופו של הארי.

'זה לא טוב' חשב וקם על רגליו 'הייתי צריך לצאת לפני ולא לחכות'.

ניגש אל הרחבה לכיוון שארי שנופפה בידה אליו – מתקרב להגיד לה שהוא לא מרגיש טוב והוא צריך ללכת – אך זאת תפסה בידיו והתחילה לרקוד במרץ.

החולצה שלה נעלמה כבר מלפני עשר דקות וכך היא רקדה.

מרגיש את המוזיקה חודרת לעצמותיו כל המחשבות השליליות ברחו ממחשבותיו. זורם עם תנועותיה והמוזיקה ברגע הוא הרים את מבטו וצעק אל השמיים – האווירה הייתה מחשמלת!

-

דראקו קלט את שניהם רוקדים במרכז. זה לא היה מאוד קשה.

הם היו הזוג הכי יפה והכי נמרץ על הרחבה.

השעה כבר חצות והמחליף הגיע.

הוא הבטיח שייתן לשיר להסתיים לפני שיתחיל עם המוזיקה שלו – ודראקו הודה לו וירד מהבמה. הוא רצה למהר לפני שהשיר יגמר וזאביני יופיע כהרגלו.

הוא רצה להיפרד משארי ואולי לקבוע איתה למחרת לצהריים אצלו בדירה – הוא תכנן על הסלמון הכתום היפה שהוא הולך לקנות בשוק. סופסוף מישהו יהיה ביקורתי כלפי הבישולים שלו. אך לפני שאפילו הספיק לצאת מאחורי הוילון לחש שיתוק תפס אותו –

"לאן אתה בורח – מותק?"

-

המוזיקה הייתה אותה מוזקה אבל האווירה הייתה אחרת – גם הארי וגם שארי הרגישו בשינוי והרימו את מבטם אל עמדת הדיי ג'יי.

"זה החבר שלך?" שאל אותה.

"לא.. אני מניחה שהוא כבר הלך – איזה מעצבן! ככה הוא לא אומר שלום?" וכאילו האכזבה נעלמה מפניה היא חזרה לרקוד לצלילי השיר חסר הקסם.

הארי הסתכל סביב – אך לא נראה שאף אחד מרגיש כמוהו.

משהו רע עומד לקרות.

-

החוליות בגבו השמיעו קראק חזק שהוא חזר ונזרק כלפי קיר הלבנים.

זה משהו חדש במהלכי התעללות של זאביני- הוא קודם מרביץ לו כהוגן ומשאיר אותן חסר כוחות ואז אונס אותו בצורה גסה וכואבת.

דראקו הרים את מבטו שאחת מעיניו נפוחה והמשקפיים נחו שבורים על הרצפה.

נשימותיו קצרות וכוחו אזל – אם רק יעיז להתנגד לו זה הסוף שלו.

-

הארי חיפש את הוילון הכחול – והוא בדיוק איפה שהוא חשב שהוא.

חוזר על המשפט "שזה רק חלום רע" שוב ושוב בראשו הוא פנה לכיוון איפה שאמורה להיות דלת אחורית לסמטה חשוכה. והנה היא שם.

"אני מתחיל לחשוב שאני באמת איפה שאני לא רוצה להיות"

-הארי לא ידע, אך המועדון שנה את שמו ואת צורתו החיצונית ביום.. הוא נכנס למקום אחד ובעצם יצא ממקום אחר לגמרי. –

פותח את הדלת שאינה חורקת או משמיעה כל קול.

הוא נעמד בחוץ בקור והסתכל סביב.

אותו חושך חונק – אותם ערמות זבל משמאל ואותם רעשים מטרידים.

הוא התקדם צעד אחד קדימה ובהה במחזה באימה.

"אני לא מאמין!" הוא אמר בקול מרים את ידיו בכניעה.

הבחור הרחב סובב את פניו אל הארי לא מפסיק מפעולותיו.

ביד אחת שומר על גופו הצנום של דיי על הרצפה ובידו השנייה מחזיק בשערותיו.

מכנסיו מופשלים כלפי מטה ואיברו נמצא במקום שאף אחד לא היה רוצה בו.

"אתה לא קוסם?" אמר בתסכול מעביר את ידו בשיערו "אני באמת לא מבין איך אתה עושה את זה לעצמך" הולך במעגלים קטנים הוא פשוט ניסה להבין מה לעזאזל קורה פה – דיי אשכרה נהנה מזה?

"מה אתה רוצה? אין לך מה לחפש פה תסתלק" אמר בקול צרוד הבחור הרחב.

הארי העצבני הרגיש בקולו המתאמץ של הבחור שהוא עומד להישבר.

"אתה כל כך לא הולך לעשות את זה" אמר וכיוון את שרביטו אל זאביני "שתק" .

זאביני נפל על הרצפה כשפניו כלפי האדמה.

דיי נמצא באותה פוזיציה כפי שהארי מצא אותו פעם קודמת – מכורבל בתוך עצמו.

מרים ידיים בכניעה ובחוסר אמון הוא מלמל " אפיסקי" וקראק נשמע, ועוד אחד, ועוד אחד – יבבת כאב נשמעה מבעד לשפתיו של דיי אבל לא יותר מזה.

"אתה מוכן להסביר לי משהו? אתה נהנה מזה או משהו? למה אתה נותן לחרא הזה להמשיך? אתה הרי יכול להתנגד לו ו-" עוצר את שתף דבריו הוא ראה שדיי עוד מכורבל על הרצפה המטונפת לא נותן לו טיפת תשומת לב.

מקפל את ברכיו ומתכופף לקראתו – "יש לך משאלת מוות או משהו כזה?" שאל בעדינות מחייך מעט. דיי הרים את ראשו לאט והסתכל על הארי – הוא הגדיל את חיוכו וסגר מעט את עיניו . דיי נראה בשוק –כאילו ראה ת'סטראל.

-

הרצון להקיא היה חזק ממנו. מישהו צעק משהו מאחוריו אך הפעולה לא נפסקה והוא הרגיש הוא נחנק. שניות אחר כך זאביני הופל על האדמה ודראקו התקפל לכדור – כל גופו כאב ושוב מישהו היה אד למצב המחפיר שלו.

שומע מילים והברות – לא מצליח לקשר ולחבר.

ראשו דופק וגרונו מוצף דמעות – דראקו לא יבכה.

עצמות גבו החלו להתאחות בקראקים חזקים ומכאיבים – אנחת כאב ברחה מבין שפתיו שעמוד השדרה שלו התיישר.

נוכחות חדשה נעמדה לצידו והתכופפה לקראתו. אווירה קצת פחות קרה שררה באוויר.

"יש לך איזו משאלת מוות או משהו?" קול יצב שאל, קול שמלווה בחיוך עצוב ושבור.

דראקו הרים את ראשו להסתכל במבט מטושטש על מצילו.

הוא היה מטושטש – אך הוא לא מצא מקום לטעות.

הנחש הירוק... זה הנחש הירוק, הוא חזר!

-

"אתה נראה נורא בנאדם!" הארי אמר שומר על דמותו.

הוא שכח לרגע שדמותו אחרת ועכשיו חזר לשחק את קריספין האיטלקי שהגיע לבקר ידידה רחוקה בפריז. מכניס מבטא איטלקי עדין לאנגלית שלו הוא נסה להעלות חיוך קטן על שפתיו. "אתה צריך טיפול רפואי.. ונראה שהמשקפיים שלך נשברו"

דיי פשוט בהה בו ללא מילים.

פניו נפוחות ופנס גדול בעינו השמאלית- הוא לא הצליח לפתוח את עינו כמו שצריך ונראה שבגדיו קרועים משוטטי דם.

הארי לא רצה להשתמש באותו קסם מפעם קודמת כדי לא לעורר את מודעתו של דיי אל זהותו. הוא לקח את המשקפים השבורים של דיי והחזיק אותם בשתי ידיו.

"זה נראה נורא.. איפה יש פה קופת חולים? או אולי בית מרקחת?" דיי לא הגיב עדין בוהה בהארי. בנפנוף שרביט קטן משקפיו התאחו והוא שם אותם על פניו של דיי.

"מה אני יכול לעשות כדי להקל עליך?" שאל הארי לאט ובקול מטון. נראה שהטראומה השאירה את דיי ללא מילים. הוא נראה נורא, והארי לא היה יכול פשוט להשאיר אותו שם.

"אתה יודע מה, אני הולך להגיד לידידה שלי שאני הולך ואני אקח אותך למרפאה או משהו – חכה פה ואל תזוז" הוא לא הספיק לקום ויד מדממת תפסה ברגלו.

דיי ניסה להתיישב והארי תמך בגבו.

"אתה הידיד של שארי" אמר בקול יציב ובטוח.

הארי היה מופתע שנית – איך אחרי כל זה מילותיו היו כל כך יציבות ובטוחות? איך הוא עושה את זה? הארי הנהן.

"אתה הדיי ג'יי?" שאל עם נימת הפתעה שקרית.

"תקליטן" תיקן אותו דיי וניסה לקום כשהוא ניתמך ע"י הקיר.

"תן לי לעזור לך" אמר הארי ותפס במותניו – אך זה דחף אותו קלות הרחק ממנו.

"אני מסתדר" אמר עם מרירות מזויפת בקולו. מועד הארי תפס בכתפיו.

"כן ממש" שם את ידו של דיי על כתפו הוא התחיל לגרור אותו אל דלת המועדון.

"לא" הוא מחא.

"אז לאן?" הארי ייצב את דיי על כתפו ושם את ידו על מותנו.

בתנועה לא צפויה דיי הסתובב ונצמד לגופו של הארי – מופתע מהתנועה הארי הרגיש מיד אחרי זה את בטנו נופלת ועיניו השחירו.

-

הנחש הירוק דחף אותו אל רצפת החדר מופתע מהתנהלות הדברים.

האמת שהוא בכלל לא תכנן את זה.

הוא מעולם לא הכניס מישהו לדירה שלו.

אבל המחשבה על מקלחת ומיטה גרמו לו באופן אוטומטי להתעתק לדירה.

הרגלים שלו כשלו והוא נפל לרצפה. לא מצליח להחזיק את גופו.

"איפה אנחנו?" שאל בכעס הנחש וכיוון את שרביטו אל דראקו.

"בדירה שלי" אמר בהתנשפות "אני צריך... " חסר אוויר לדבר הוא הצביע על ארון השיקויים הפתוח שמעל לכיור מטבח.

הנחש הירוק היסס לרגע, הנמיך את שרביטו ופנה לארון השיקויים.

"אתה יכול להוריד את התחפושת שלך" אמר דראקו במאמץ – אך קולו היה חלש מידי מכדי שהנחש ישמע. בלי להגיד דבר הוא חזר לחדר והשקה את דראקו בשיקוי שצרב את גרונו ובעבע בבטנו – שיקוי איחוי - הבין מיד.

פצעיו החלו להסגר בצריבה. השיקוי נגד כאבים נגמר באותו בוקר והוא שכח ללכת לקנות.

הנחש הוציא מכיס הקפוצון חבילת כדורים מוגלגים והגיש לו אחד "זה מה שיש לי כרגע" דראקו שזיהה את הכדורים ככדורים דיי חזקים נגד כאבים שבד"כ מערפלים את החושים סרב בלחש לתרופה.

הנחש הסתובב על עקביו ולחץ על כפתור חימום המים.

"איפה אנחנו?" שאל שנית עומד מעל דראקו.

"בדירה שלי" חזר ואמר.

"אני צריך שתהיה ספציפי" דראקו התרכז בחתך ארוך לאורך רגלו שהתחיל לסגר בכאב.

מוציא שאיפת אוויר מהירה הוא נשך את שפתו התחתונה ולא ענה.

הנחש הירוק הוציא את ראשו מהחלון והביט סביב.

"זה מספיק" אמר ונעלם בשנייה.

"אני לא מאמין שהבאתי אותו לפה... אני אפילו לא מכיר אותו" אמר בכעס ומחשבתו הוסטה מיד כשכאב חד עבר בגבו וצעקת כאב נפלטה מגרונו "פאק!"

-

הארי הגיע חזרה לסמטה מאחורי המועדון.

ראשו לא היה צלול והכעס הכתיב את מעשיו.

בודק שאף אחד לא נמצא בקרבת מקום הוא חזר אל הגופה המשותקת בסמטה.

מביט בבחור הבלונדיני החסון בזלזול הוא הפך אותו על גבו עם רגלו.

מסתכל בו לרגע ארוך ופיו נפתח בהפתעה –

'זאביני!' ההבנה החלה לבעבע במוחו כשרגלו ירדה מהגוף המשותק.

'מה הוא עושה פה? וולדמורט יודע שאני בפריז? הם באו אחרי?..'מבולבל הוא תפס את ראשו בין ידיו ונענעה בראשו –"לא" אמר בקול "זה לא הגיוני" הכעס התחיל להישכח וסדר החל להיווצר במחשבותיו.

'זאביני בכלל לא נמצא במשלחת החיפוש אחרי. הם בכלל שוכנים עכשיו בהרי האלפים באיטליה – לא רחוק אבל במרחק בטוח מספיק. זאביני אחראי על עניני פנים בלונדון – בעיקר השוויש הפרטי של נרקיסיה ובלטריקס. מה בכל זאת הוא עושה פה? בפריז?' נשען על קיר הלבנים של הסמטה ומביט בזאביני שבהה בו בחזרה בלי יכולת לזוז.

"אני באמת לא יודע מה לעשות בך" אמר בקול שכעסו לא התמקד עוד באדם עצמו.

"אני מניח שקללת פורנונקולוס לא תעבוד הפעם..אני רואה שנפתרת מהפצעים המבחילים" הרעיון להשאיר אותו כאן משותק מצא חן בעיניו. אבל השיתוק יסתיים בעוד זמן קצר וזה לא באמת עונש מספק על כמעט להרוג. "אקספליארמוס" אמר ותפס את שרביטו המעופף של זאביני עדין לא מוצא עונש מתאים. אם היה משתמש בקללה הרגילה שלו כלפי אוכלי מוות מיד ידעו שהוא בפריז – הוא צריך משהו חדש.

מחייך לעצמו בסיפוק הוא כיוון את שרביטו אל זאביני "זה יהיה מבדר.. אני מקווה שתצא מזה לפני שתיחנק - רִיקְטוּסֵמְפְּרָה" מסתובב במקום הוא התעתק.

-

דראקו נשאר באותו מקום שהנחש השאיר אותו. מרגיש כל מילימטר בגופו מתרפא ושורף.

הוא הרגיש שלאט לאט הכרתו עוזבת אותו וגופו מתפרק.

מנסה בכוחות אחרונים לעמוד הוא נשען על ארונית הספרים שמאחוריו. מרים את עצמו על ידי כל מדף כל פעם קצת יותר גבוהה.

חייב להיות משהו בארון תרופות שלפחות יפחית את הכאב.

רעש של פיצוץ נשמע והנחש הופיע מחדש בדירה מנער את בגדיו. ברגע שראה אותו מרים את ראשו ופוגש בעיניו של דראקו – הוא הרגיש את רגליו כושלות, הכול הסתחרר ונעשה שחור.

-

"חמש דקות!" אמר הארי בקול שהוא אוחז את דיי בין שתי ידיו.

"לחמש דקות הלכתי ואתה לא יכול לדאוג להישאר באותו מקום לחמש דקות?" מרים אותו בשתי ידיו ומטלטל את ראשו "אני מרגיש כאילו אני מטפל ברון שחזר מעוד ערב בירה ונשירה" המחשבה על רון חממה את ליבו והאפירה את מחשבותיו – ישנה מלחמה בחוץ והוא משתעשע.

-

ריח נעים של שמפו ומצעים נקיים הגיע לתודעתו כשהתעורר.

לא פוקח את עיניו הוא התכרבל בפוך מרגיש מעולה – מה שהרגיש מוזר.

חושב על הצלעות החבולות שלו – הוא לא מרגיש אותן.

על הברכיים – כלום.

הישבן – כלום.

פוקח את עיניו באימה הוא התיישב במהירות תופס בראשו – לפחות הכאבים בראש נשארו כפי שהיו. משפשף את ראשו הלא חבול יותר הוא הרים את מבטו.

הוא נמצא בדירה שלו. מסתכל ימינה ושמאלה והכול נראה כשורה.

בהרגשה מוזרה הוא גרד את עורפו – 'אני לבוש?!' ללא חולצה ועם מכנסי טרנינג שדראקו מעולם לא לבש דראקו שכב במיטה שהמצעים שלה הוחלפו.

"מה לעזא-" נזכר בריח השמפו וקרב את צמתו לאפו.

צמה שעכשיו הייתה קוקו למעשה – 'אני גם מקולח!' כאב הראש החמיר ודראקו עצר לנשום.

מישהו ריפא אותו, החליף מצעים למיטה שלו, החליף לו בגדים וקילח אותו! אלוהים ישמור!

עיניים עמוקות וירוקות הופיעו בתודעתו "הנחש הזה..." פתאום ההבנה הגיעה לתודעתו.

"הוא אשכרה קילח אותי!! כמו איזה תינוק מזדיין! הוא ראה אותי-" נחירה עדינה נשמעה מימינו, דראקו השתתק. לאט ובזהירות הוא סובב את ראשו לראות את הנחש הירוק שוכב ברישול על הספה שלו.

רגל אחת מונחת על הרצפה, השנייה על ידיות הספה. יד אחת על ראשו והשנייה מושתת קדימה – נראה כאילו צנח מעייפות ופשוט נרדם.

באיטיות ובשקט דראקו קם ממיטתו והתקדם לדבר הקסום שנח על הספה שלו.

מתכופף בזהירות ובוהה בפניו – מסורטטות ונקיות כציור. כל כך שלוות.

ידו של דראקו הייתה מעל ראשו של הנחש שהוא נעצר – לא.

בוהה בצווארו הארוך והשרירי – לאט מזיז את עיניו לכיוון שרירי ידיו שבלטו מתחת לחולצתו הקצרה ולמטה אל פלג גופו התחתון – לא.

נעמד במהירות שסחרחורת קטנה פקדה אותו – הוא התקדם בזהירות, בניסיון לא להשמיע קול אל ארון המצעים שלו. נראה שעבר שם הוריקן – נכון שהחדר היה נקי ומסודר אבל הארון היה אסון. לא מבין איך הנחש הצליח למצוא כאן משהו הוא משך שמיכת פליז מבין הסדינים ופנה לספה. אחרי כל מה שהוא עשה הוא יכול לפחות לכסות אותו, קפוא בבניין.

פורס את הסדין ומכסה את הגוף המושך הוא המשיך להביט בפניו.

לא. אמר לעצמו שוב, אני לא בקטע של בנים.

שמחשבותיו הוסטו אל הקפה של הבוקר וגופו כבר מוכן לקחת צעד אל עבר המטבחון יד חזקה תפסה בידו – "מה אתה עושה מחוץ למיטה?" שאל בקול חצי ישן.

בבהלה דראקו הסתובב חזרה אל הנחש – רואה ששיערו חזר להיות קצר ובלונדיני ועיניו הירוקות מציצות מבין עפעפיו.

"תחזור לישון" אמר דראקו מנסה להרפות את אחיזתו של הנחש.

והוא לא מקשיב למילה יוצאת מפיו של דראקו מתיישב עדין נאחז בידו – "רק צרות" מלמל ובתנופה הרים את דראקו על גבו.

"מה לעזא-" לפני שהספיק למחות או לצאת מהשוק הוא נזרק חזרה למיטתו.

מכוסה ע"י גבר זר שמדביק אותו למזרון – "אתה צריך לנוח" ציווה חוזר בעצלתיים אל הספה וצונח לתנוחתו הקודמת.

דראקו היה המום – מה לעזאזל קורה כאן?!

"אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל אתה עושה? אני קם ומוצא את עצמי נקי, ללא כאבים לא רגילים, שהסדינים שלי הוחלפו ו-אשכרה נקי!" בהסתכלות לאחור הוא קלט שאמר את המילה נקי פעמיים. "מה אתה חושב לעצמך?"

הנחש מלמל משהו בין כריות המיטה.

"מה??" שאל דראקו בעצבים – הבושה גרמה לו להתנהג כמו ילד קטן, וכך הוא הרגיש שהנחש מתנהג אליו.

מרים את ראשו הכבד שעיניו עוד חצי סגורות אמר "אני לא אתן למישהו לדמם למוות ולהרגיש חרא שאני יכול לעשות עם זה משהו.." ובזה חזר להניח את ראשו על הספה.

"מה אתה חושב שאתה? מחפש המסכנים? מבריח הכאב – גיבור על? מציל האנושות?" דראקו בלע את רוקו כשראה שהנחש חזר לבהות בו – עיניו כבר היו פקוחות וננעצו בו.

-

הוא דיבר יותר מידי. לא מפסיק לפטפט והוא רק קם.

מעניין אם הוא מקשקש כל כך הרבה גם במיטה... טוב תכנית הוא במיטה.

הגוף החשוף של דיי הסיח את דעתו של הארי. גם ככה הוא היה חרמן על הבוקר – אז שהוא מתעורר עייף לאחר לילה ללא שינה לצד אל יווני, איך אפשר לצפות ממנו אחרת?

קם שנית מהספה הוא ניגש אל דיי הזועם – תופס בכתפיו ומשכיב אותו בכוח על המיטה.

"אתה מוכן לשתוק קצת? אתה עושה לי כאב ראש" אמר והניח את שפתיו על אלו של דיי.

אתמול כאשר מלמל שהוא יכול להוריד את התחפושת הוא הבין שדיי זכר אותו מאותו ערב בסמטה ואין סיבה להמשיך להסתתר. נראה שגם אם עבר חודש דיי זכר אותו מספיק כדי לזהות אותו מחופש לאחר. נושק לשפתו התחתונה הוא הרגיש את המתיחות של דיי מתחתיו. מנסה להרגיע אותו עם שפתיו הוא חזר לנשק אותו בעדינות.

"אני מחפש רק אותך – ואני הגיבור רק שלך" הארי מלמל חוזר למשימתו הקודמת.

לאט הוא הרגיש את פיו של השני נפתח – מקבל את לשונו של הארי לפיו.

אותות אושר נקלטו במוחו של הארי - סופסוף!

-

מרגיש את שפתיו החמות של הנחש על שלו כשצמרמורת עוברת לכל אורך גבו. ידיו עדין על כתפיו והוא שוכב כמת על המיטה. לפתע הוא הפסיק – מחייך חיוך קורן אל דראקו ואומר "אני מחפש רק אותך – ואני הגיבור רק שלך" נראה שנשמה נטשה את גופו של דראקו.

האליל הזה, השלמות הזאת, הנחש התחמן הזה עם העיניים המהפנטות – מחפש אותו.

עוצם את עיניו לבסוף הוא נתן לעצמו להירגע – פותח את פיו וזורם לנשיקה העדינה.

אך זאת מהר מאוד שינתה כיוון והפכה למסיבית וקשוחה. מוציא אוויר במהירות וחוזר לטרוף את פיו של הנחש – מרגיש את עורקיו יוצאים מידיו לחפש חמצן. זה היה כל מסעיר!

הדברים שהוא ידע לעשות עם הלשון!.

מגע השפתיים ניתק ודראקו הרים את ראשו לנשום אוויר, מרגיש את הבחור השני יורד במהרה לנשק את צווארו – מעביר את ידיו על גופו העירום ודראקו רעד מעונג.

לשון חמה לפתע הופיעה על פטמתו הקרה של דראקו והוא הוציא אנחה של הפתעה –

צחוק קטן נשמע מפיו של הנחש והוא המשיך להוריד את ידיו למטה.

נשימותיו של דראקו התקצרו כשהרגיש את מכנסיו יורדות ואת ידיו החזקות של הגיבור 'שלו' עליו – מוציא אנחה של עונג תופס בשיערו הקצר של הנחש והרים את ראשו חזרה אליו – טובע בעיניו ולאחר מכן בין שפתיו.

-

הארי רצה להגיע לכל נקודה על גוף הפסל היווני – הוא לא ידע למה אמר את מה שאמר קודם אבל נראה שזה ריכך את דיי. משתעשע עם פטמתו של דיי הוא הוריד את ידיו אל מכנסיו מוכן לספק את יצריו סופסוף.

ידיים תפסו בראשו ומשכו אותו למעלה – אל נשיקה אחרת.

לא אחת של סקס, אחת שהארי פחד יותר מוולדמורט עצמו.

-

דראקו ההמום שכב כמו בול עץ מתחת לגופו הישן של הנחש המגן.

נושם עמוק ומביט בתקרה בשוק. הוא לא מאמין שזה קרה עכשיו!