כשאת צריכה לנדוד בארץ ממקום למקום באוטובוסים קטנים מחניקים קפואים
אין פלא שתצאי חולה.
כבר מישהי כינתה אותי צוועניה מרוב המסעות שלי -ואני לא אגיד היא ל רחוקה מהאמת.
אני שנה לפני צבא.
אני בשנה הכי עמוסה בחיי ואני קורסת.
בתחילת השנה נכנסתי להליך של שנת שירות.
שטו? שנת שירות?
כן, פרובוקציה של קיבוצניקים של לדחות את השירות הצבאי בשנה...
בטענת שווא שהם רוצים לתרם לחברה הישראלית, להתפתח בעצמם, להכיר אנשים אחרים, לעשות שינוי קטן בעולם האכזר הזה.
אז אמרתי יאללה, אני מאוד רוצה לצאת מהבועה האטומה הזאת
אני רוצה לראות עולם ולתרום לעולם.
אני רוצה להיות משמעותית בשביל מישהו.
אני רוצה להעלות למישהו חיוך על הפנים.
אבל "אני" חושבת ומדברת יותר מידי על "אני"
אני לא חושב על מישהו אחר , עליו, עליה, עליהם.
אלי בגלל זה קבלתי כל כך הרבה התנגדות?
לא חושבת, רק עכשיו שאני כותבת אני מדגישה את האני - אני לא חושבת שעשיתי את זה גם בכנסים ושיחות
דיברתי על, דיברתי עם, דיברתי כאשר ו-אם ש...
אבל במחשבה לאחור, אני עדין רואה את עצמי אומרת "אני" - "אני" - ו-"אני".
מי ירצה אותי בכלל לשנת שירות? קיבוצניקית סנובית שחייה בבית טוב, לא היה חסר לה כלום בחיים והחיים של דבש? (כביכול)
מה אנחנו צריכים להרוס אותה? היא בנאדם "מורכב" מידי בשבילנו, אנחנו לא צריכים לטפל בה.
לא בשביל זה היא באה לעשות שנת שירות.
אבל בכל זאת, למה היא ממשיכה להתעקש, למה היא ממשיכה לבוא?
אז בתור התחלה, רשמתי 4 מקומות, כי זה מה שהקצו לי.
הלכתי ל3 מתוך 4 המקומות.
אחר כך המשכתי לחפש מקומות שעוד פתוחים, זה היה השלב שמקומות התחילו להסגר.
קבלתי כבר 2 "לא" במכתב.
ו"כן" אחד שלא אומר שהתקבלתי, אלא שרק עברתי לשלב הבא- "יופי!" .
הלכתי לשלב הבא, היה טוב, התרשמתי, רציתי, ופישלתי במשהו שהוא בכלל לא אשמתי.
חפשתי עוד מקומות, מצאתי עוד 2 שפתוחים ומצאו חן בעיניי, הלכתי לעוד 2 כנסים.
הגיע היום, קבלתי SMS ממספר לא מוכר שאומר לי שתודה שבאתי לכנס ובהצלחה בהמשך והשם של הפנימייה.
לא נורא, היה שווה לנסות - קצת צחקתי שהם שלחו את זה בסמס ואשכרה לא תרחו להתקשר או לשלוח מכתב, זה היה קצת מעליב.
באותו יום, זה היה חודש וחצי אחרי שהמקום ה3 לא החזיר לי תשובה - אז, התקשרתי.
הייתי אז בתהליך של מיונים של משהו של הצבא וזה דרש ממני לתת תשובה תוך יום -
אז התקשרתי לברר אם אני יכולה לקבל תשובה, ואם לא, לא נורא, אני תמיד יכולה לחתום על דח"ש.
אז... קבלתי עוד לא, ובצורה כל כך מעליבה... שאפילו לא נשארתי לברר למה - פשוט נתקתי. זה היה כל כך נמוך מהסמס שקבלתי
שפשוט לא ידעתי איך לתפוס את עצמי - 2 "לא" באותו יום, זה כבר חמש בסה"כ.
באותו יום, שעתיים אחר כך, מקבלת טלפון ממספר לא מוכר - עונה.
קבלתי עוד לא, ובצורה מנומסת ונחמדה, עם התיחסות למה שעשיתי ואיך הייתי.
אבל זה שבר אותי, קיבלתי 3 לא באותו יום, קבלתי 6 לא בסה"כ.
היה לי קשה, ואני חושבת שזה היה יותר קשה הדרך בה זה עבר מאשר התשובה עצמה.
לקחתי שבוע להתרענן, חלאס, נמאס לי, אני באה לתרום לתת (בניגוד לכל מה שכתבתי בהתחלה - כי זה כבר ממש התחיל להכנס אלי
זה דבר שאת צריכה לקחת על עצמך, תני את עצמך את כל כולך למטרה הזאת, זה דבר חשוב אני רוצה לעשות את זה)
קבלתי אימייל דחוף שמחפשים ש"שנים לפנימיה אחרת, בירושלים.
זה היה מהיום למחר, ואני, נוסעת.
בתור אחת שחיה ב-חור!!... לנסוע לכל כך הרבה מקומות, כל כך רחוקים, ושיש שביטת רכבות, זה באמת, סיוט.
נסעתי, ראיתי, לא מאוד התלהבתי אבל הייתי עם הילדים, עזרתי, צחקתי, דיברתי, שיתפתי חייכתי -
ויומיים אח"כ קבלתי עוד "לא" .
יש לי הרבה ביקורת כלפי שנת השירות, על הדרך בה הרבה דברים מתבצעים בה.
מצד שני, יש לי הרבה כבוד כלפי הנערים שלא הספיקו לעשות כלום בחייהם וכבר יוצאים להתנדב, לתת שנה מחייהם ולתרום.
זה דבר מקסים בעיני שצריך רק לשכיל ממנו.
אז, כן, יש לי כבר 7 לא.
מחר היה אמור להיות לי עוד כנס, ושאני אסיים את הפוסט הזה ואת השיעורים בספורט (כן, יש דבר כזה)
אני אתקשר לבטל אותו. באמת, שהחלטתי אולי זה לא מתאים לי.
למרות, ששם דווקא יש לי פרוטקציות וסיכוי גבוהה לעבור.
מה לעשות, תסכימו או לא - שנת שירות זה כמעט הכל על פרוטקציות, אחר כך זה אם אתה מנהיג מלידה או מדריך במשהו, אז קיבוצניק, אז אנשים שלומדים בקיבוצים, ואז, כל השאר.
אני אנסה מכינה אחת אני מקווה כבר ביומיים הקרובים.
ואם לא, אני גם בתהליך של קומונה בנוע"ל... שזה קצת עצוב עם זה שנשבעתי אמונים לשומר הצעיר כל זה שהייתי בכיתה ה.
בל היי, מי זוכר.
אמרו לי לא לוותר, ולא להכנע וכן לנסות.
ואני לא הפסקתי בגלל שנמאס לי, כי כן יש לי כוח וכן אני אוותר על הבגרות שלי אם זה חשוב לי .
פשוט החלטתי שאולי זה פשוט לא בשבילי.
ולמה עוד החיים שלי חרא?
במילה אחת, צבא.
לא צריך להרחיב.
ועוד? יאללה, יש לי בשפע
אני חוזרת מכנסים קרוע מעייפות לא מסוגלת לעשות כלום.
הציונים שלי בתחת.
התעודה שלי כל כך נוראית אפילו לא לקחתי אותה (דוגרי, הייתי בכנס באותו יום ולא הייתי מסוגלת)
ולמרות זאת, גם אחר כך לא הלכתי.
אני מפסידה בצפר על ימין ועל שמאל.
מרוב נסיעות ישלי הפסד רציני בשעות שינה.
אני לא מצליחה להבריא ואני חולה כבר חודש!
אני לא מצליחה להגיע לשיעור מוזיקה שלי כי כל פעם נופל על זה משה אחר.
הייתי במשלחת לגרמניה והתארחתי אצל מישהי. הקבוצה מגיעה לארץ בעוד חודש בדיוק והמארחת לי לא מגיעה.
העיפו חבר מהמשלחת, זה עולה לי על העצבים.
בעוד שבועיים אני צריכה להגיש פרויקט באומנות שאפילו לא לקרת סיום.
אני צריכה להגיש עבודה באזרחות עם קבוצה שאני לא יכולה לעבוד על נושא כל כך מפגר וחסר תודעה ועניין שבאנטרנט כתוב עליו שורה וחצי או לא שתיים.
יש לי מתכונת באנגלית בעוד שבוע ואני לא מצליחה לא לגמגם אני מדברת.
דפקו לי 3 בגרוית אותו שבוע!!!!!
יש לי בגרות בספורט ב29 לחודש.
ואני הייתי ממשיכה אם לא הייתי שמה לב שאני מקדישה לזה כבר יותר מידי זמן ואני חייבת להתחיל ללמוד.
ויש לי כל כך הרבה עצבים להוציא עכשיו...
הבלוג הזה כל כך הוזנך שעולה ממנו ריח של עובש וקורי עכביש נוצרו בפינות החלון...
אה, יש לי עוד משהו, אני לא מצליחה לכתוב או לקרוא!!! ....
תנו לי לנשום!!!!!!!.....
כלומר, אני חייבת לתת לעצמי לנשום.
ערב טוב, לילה טוב, ושבוע מקסים לכולם..
שתצליחו בכל מה שתחפצו בו ושהחיוך המקסים לשפתתכים לא יעזוב אפילו לרגע -
ובברכת יומולדת מופלצת זאת
להתראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הדס?