Extremism

ומסתבר שחלק מאוד משמעותי מזה הייתה הקריאה שלי..

לא משנה מה קראתי, כתבות, למדתי מספרי לימוד, בלוגים, ספרים, עיתונים... כל דבר השפיעה עלי בכתיבה שלי ברוח ובמחשבה ובדרך בה דיברתי והתנהלתי.

אני מניחה שזה די פטטי, אבל ככה הצלחתי לראות דברים מבחוץ שהיו גם מבפנים

הייתי עושה עם עצמי חשבון נפש בלי בעצם התערבות של אף אחד חיצוני בעל השפעה

בלי שמישהו ישלח לי מבט של אמרתי לך

ואם פתאום אני מבחינה בספר שבאמצעותו הגעתי למסקנה כזו או אחרת הרבה יותר קל לקבור אותו במדף ולהוציא אותו משם רק שהתגברת על העובדה שאתה כזה או אחר.

נראה שאיכשהו קפצתי על גיל מרידת נעורים הידועה לשמצה – אבל לא וויתרתי עליה.

אז עברתי את הגיל שההורים עושים לך נו – נו – נו

עברתי את הגיל הזה שאפשר לחשוב בראש קטן בלי באמת לשאת בתוצאות של זה

אבל נראה שאקט המרד רק הולך ומחריף ככל שאני נשארת באותו מקום

רכשתי לי זהות חדשה במאוד נוחה לי במקום שאני נמצאת בו

אבל השאלה היא אם זה מה שאני רוצה להקרין וזה המסר שאני מנסה להעביר לאנשים שאיתי

אם הם עובדים איתי ואם הם חיים איתי

אבל מצד שני, אולי אני טועה – אולי האני האמיתי נחשף לו בגלל שהתרחקתי ממה שהכרתי, מהסביבה, מהאנשים, מדרכי ההליכות, מהמנהגים, ממהלך היום –

התחלתי להגיד מה שבראש שלי בלי חשבון

אני מבינה אנשים כמו פעם, מבינה את הכוונות שלהם ומאיפה מגיעים המעשים שלהם –

אבל עכשיו זה כבר לא "העסק שלי" – פעם כל החלטה שלי כללה בתוכה הכל, מה הם יגידו, מה הם יחשבו, איך זה ישפיע עליהם, איך זה יהיה לטובה איך זה ירע –

אני לא אומרת שעברתי את זה – זה עדין קיים אבל בצורה הרבה פחות קיצונית, והרבה יותר אינדיבידואלית

רק עם אנשים שבאמת חשובים לי אני חושבת  פעמיים לפני שאני מדברת, רק על דברים שבאמת חשובים לי אני משקיעה את כל כולי ואפילו אתן שעות נוספות ואשן פחות.

התחלתי להכניס את עצמי יותר ויותר לתוך הראש שלי – אולי זה ישמע אגואיסטי

אבל כרגע אני חושבת שזה מה שנכון בשבילי, להפסיק להסתכל סביב ולהכין מי אני ומה אני

ומה שהבנתי כרגע שלא טוב לי.

ומכאן מגיע הקטע של מרד, של לא בא לי, של אני אעשה מה שבא לי, אסע לאן שמתחשק לי מתי שבא לי, אעשה שימוש בכסף בלי חשבון, אוכל מה שבא לי אוכל שמתאים לי או שלא מתאים לי

לא אוכל.

ארד במשקל.

מצבי רוח.

עייפות תמידית.

חוסר חשק לקום בבוקר.

והנה זה חוזר – אותה אחת שניסיתי לרפא ולתת לה צ'אנס במקום אחר עם אנשים אחרים ואווירה שונה – והינה היא חוזרת כאילו לא נעלמה מעולם.

אז רגע, בלבלתי את עצמי ואת כולם

מי אני?

למה אני עושה דווקא?

למי זה טוב? לא לי ולא לאף אחד סביבי

למה לא טוב לי במקום שאני נמצאת בו?

למה אף פעם לא היה לי טוב במקום שהייתי בו

למה אני יכולה להגיד רק על שני מקומות בוודאות שטוב לי שאני נמצאת בהם...

רק כל כך מעט אנשים שאני יכולה להגיד שכיף לי איתם

למה אין לי אנשים שאני יכולה להגיד עליהם שאני סומכת עליהם שיהיו פה כל הזמן

שלא ייעלמו

שלא יעזבו

אני גם לא יכולה להגיד שיהיה טוב

כי הדרך שאני רואה לפני מאוד לא מוצאת חן בעיני, וזה עוד יותר מקשה עלי להמשיך את שגרת היום.

ואני לא רוצה ללכת עם המערכת, ואני לא היפסטרית מזדיינת כי היפסטרים כבר הפכו בעצמם להיות המיינסטרים.

אבל לא מתאים לי מה שהמערכת מכתיבה.

וכמה שהייתי בראבק גיוס לצבא המצב לא כשהיה.

לא מתאים לי לעלות על מדים, להיות מושפלת, לנסוע כל שבוע את כל הארץ בשביל משהו שאני לא מאמינה שבאמת נחוץ, באמת יכול להשפיע, באמת אבל באמת יהיה בעל חשיבות כלשהי לי או לכל אחד.

אנחנו רק שחקנים במגרש ומשתמשים בנו למטרה לה אנחנו נחוצים באותה עת.

ויכולת הבחירה שלנו מצומצמת לכשני מהלכים, אך גם הם בדרך כלל נקבעים בשבילנו.

כשמכתיבים לך את חייך מגיל 0 עד גיל 30 קשה לך מאוד לצאת מהמסגרת הנוחה, כי אתה רואה כמה לא טוב בחוץ, וכמה רע, כמה קשה, כמה אכזר – ואתה עוד יותר מתכנס בטוב, בחום ובמסגרת.

אבל המסגרת הזאת לא מתאימה לכולם, אך היא מגוננת על כולם.

ואני מתנגדת לכל כך הרבה דברים

ועושה אוול לאנשים הלא נכונים

ואני לא יודעת איך לשנות את זה

ואני לא מצליחה להתבגר

אני לא מצליחה להכיל אנשים ומצבים

אני לא מכירה ביכולות שלי ובביצועים שלי

אני מודה בזה

איך אני לא מצליחה, כמה שאני רוצה – להכיל את זה.

- 

ספרים הם החברים הטובים ביותר של האדם

אך תזהר שהם לא יקחו לך גם את החברים האנושיים.