חלק
ה' - 7,746
-
דראקו
עמד במטבח וחתך ירקות – דג עם ירקות חמים. זה לצהריים.
בערב
חשב על לזניה עם בשר איכותי... זה יכול להתאים.
עברו
חודשיים.
לפני
יומיים הסניץ' שרף את חזהו – מה שחיכה בשבילו כל הרבה זמן!
רק
מילה אחת, אבל זה עשה לדראקו את השבוע.
"מתגעגע"
הוא כתב ודראקו סגר את הפתק באגרופו ולא עזב אותו במשך כל היום.
רק
לדעת שהוא עוד חיי ונושם – זה הספיק לו כרגע.
-
"נרקיסיה
ובלטריקס ירדו מהרשימה" אמר רמוס ומוחק את שמותיהן מהלוח.
המסדר
הסתכל עליו משתהה.
"לפני
חודשיים אני והרמיוני – זה לא היה מתוכנן, רצינו רק לעקוב אחריהן אך המצב יצא
משליטה." זאת הפגישה הראשונה שלו עם המסדר זה כחודשיים.
הוא
והרמיוני היו עסוקים מידי בחיפוש אחר אוכלי מוות אחרים ואיסוף מידע.
פצעיו
לא החלימו לחלוטין ואפילו בתור רמוס הוא עדיין נשא את הצלקות על עורו.
המסדר
הנהן והם המשיכו להחליף פרטים – נראה שקרבות קטנים מוצלחים הולכים ומצטברים. אך
התקדמות משמעותית עדין לא נראתה.
מולי
ישבה בפינת המטבח לצד האח. היא התנועעה על כיסא הנדנדה הישן שהיה בבית והביטה באח
במבט ריק.
בזמן
שהרוחות התלהטו בשולחן הארי פנה מהם וניגש אל מולי.
שם
את ידו על כתפה בהבנה.
והיא,
נשארה לבהות באח כאילו כלום לא קרה.
"מולי,
תגידי לי מה אני אוכל לעשות כדי לראות אותך שוב מתרוצצת בבית?" ארתור שלח
אליו מבט מזהיר אך זה התעלם.
מולי
רק ניענה בראשה לשלילה וחזרה לבהות באש.
"אולי.."
חושב שוב הוא הסתכל על השולחן שהמשיך להתווכח.
הוא
כתב את המכתב הזה מזמן, אבל פחד לתת אותו למולי.
הוא
סיפר עליו להרמיוני והיא אמרה שזה מסוכן מידי.
אחרי
השבוע האחרון היא חזרה אליו ואמרה שזה אולי רעיון טוב בכל זאת.
תופס
בידה של מולי בעדינות הוא נתן לה חיוך קטן –
"יש
לי משהו בשבילך.. אני חששתי להעביר לך אותו אבל, אולי זה יהיה טוב" מולי
עדיין חסרת צבע והבעה הנהנה.
"לא
פה" אמר והחזיר את ידו לכתפה.
יוצאים
ביחד מהמטבח הם עלו לקומה השנייה, לאזור קצת יותר שקט.
נכנסים
לחדר השינה שלה ושל ארתור הוא הושיב אותה על מיטתה והסתכל בעיניה.
"את
תוכלי לעמוד בזה?" שאל בדאגה ותחב את ידו לכיס.
"מה
עוד יכול לקרות לנו?" שאלה בעצב אך דמעות לא הופיעו בעיניה. נראה כי יבשו.
הארי,
בדמותו של רמוס, הוציא מכתב מעט מקומט מכיסו והסתכל על המעטפה בחשש.
"זה
בשבילך" מניח את המעטפה לצידה על המיטה הוא יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת.
כחצי
שעה לאחר מכן מולי חזרה למטבח שעיניה מבריקות ושרווליה מופשלים.
"אז,
מי מוכן לתה של ארבע?" שאלה ומיהרה להרתיח מים עם שרביטה.
"יש
לי חשק להכין מרק כתום! עוד מישהו רוצה?" כל השולחן הפסיק מעסקיו והביט במולי
עם פה פעור. נראה שהיא חזרה לחיים באורך קסם.
ארתור
חייך אל רמוס והוא רק החווה קידה עם ראשו.
מולי
קוצצת במרץ וחותכת ירקות התחילה לזמזם שיר שמח ללהבות האח.
הרמיוני
הרימה את מבטה מהסרטוטים לכיוון הארי והוא הנהן באישור – מחייכת אליו חזרה בהבנה
היא החזירה את כולם לנושא השיחה –
השתלטות
על הכפרים בדרום לונדון.
ממש
לפני שהארי עמד להשליך את אבקת הפולו לאח מולי הגיע לסלון בדילוג מהיר.
"רמוס!"
אמרה ומיהרה לכיוון האח.
מסתכל
לכיוונה הוא חייך חיוך קטן "קח קצת הביתה שיהיה לך מה לאכול בערב, אתה נראה
רזה מתמיד" שולחת לו קריצה שובבה הארי לקח צעד קדימה מהאח ונשק ללחייה.
"להתראות
מולי" לחש בקול שלו ועזב את אבקת הפולו בזמן שהוא אומר את הכתובת לדירתו מתחת
לרחוב אוקספורד.
עברו
שלושה חודשים ושלושה ימים מאז שהוא החזיק את דראקו בין זרועותיו. בלילה הוא חזר
והופיע שוב ושוב בחלומותיו. המצב היה נורא מתוח ולא היה לו זמן פנוי אפילו לקפוץ
לחבק אותו.
משתגע
מהמחשבה כל פעם מהחדש – שהוא מתגעגע לדראקו מאלפוי.
הרמיוני
ראתה שמשהו יושב לו על הלב אך הוא סרב לשתף – לפחות לעכשיו.
חותך
פיסת נייר קטנה הוא כתב "אני מצטער... רוצה לחזור ולהחזיק אותך בזרועותיי
אפילו לרגע קצר" מקפל את אצבעותיו מסביב לפתק ומכה עם שרביטו של לופין פעמיים
על האגרוף. הפתק נעלם והארי רק רצה לראות את פניו שהוא מקבל את הפתק.
עכשיו
יש לו משימה אחרת – חוץ מהקרב המתוכנן לשבת הקרובה בכפר ממש על הגבול עם הים בדרום
הארץ - הוא רודף את זאביני.
הוא
יצא חיי מהמתקפה בוינה והארי לא התכוון להפסיק לרדוף אותו עד שיסיים כמו שמגיע לו –
קבור בחתיכות בתחתית האוקיינוס.
-
דראקו
ושארי שיחקו משחקי מילים והעבירו ערב שבת שקט.
בחוץ
היה מזג אוויר נעים עם משווי רוח מקפיאים – האביב היה אמור להתחיל אך התעכב.
השרשרת
שעל צווארו שרפה את חזהו והוא הוציא את הכדור מתחת לחולצתו.
"זוג
טמבלים" אמרה שארי והרכיבה מילה ארוכה במיוחד שדראקו לא ידע את משמעותה אבל
ידע כי קיימת במילון. מחייך חיוך מטופש הוא מלמל "קנאית" ופתח את הפתק
השני לאותו יום.
"אני
חושב...שזה בשבילך" אמר באכזבה מרגיש את כובד הפתק הראשון בכיסו.
שארי
הרימה את מבטה מבולבלת ושלחה את ידה לקבל את הפתק.
"ינשוף
זהוב מתעופף בשמי האמזונס ומוכן להתרסקות. מזג אוויר ערפילי ומסוכן. ההיפוגרף יהיה
מוכן ולא ייתן לו להיפצע אך יתכן כי יסבול מכך הוא עצמו בעוד מקורו יתקע
בגבו.." קרא דראקו בקול ושארי חייכה חיוך קטן ולקחה את הפתק מידו.
קוראת
את הפתק שוב ושוב היא הניחה אותו על השולחן והוציאה אוויר.
"נמשיך?"
שאלה והתחילה לספור את הנקודות שמגיעות לה.
"מה
קורה?" שאל לוקח את הנוצה מידה.
"אני
לא בטוחה.. "השיבה בכנות "נראה שמשהו גדול עומד לקרות ואני צריכה להיות
מוכנה.. וגם להכין אותך"
"את
כל זה הבנת מהקשקוש הזה?" שאל מצביע על הפתק. שוב מושכת את בכתפיה היא לקחה
ממנו את הנוצה והמשיכה לסכם את הנקודות שלה.
"אני
חושבת שאתה מפסיד" אמרה וציינה את הנקודות של שניהם –
"אין
מצב!" אמר בהפתעה ובדק את החישוב שלה.
"איך
קיבלת 27 במילה אחת?? את משקרת עלי!"
לפנות
ערב שארי חלקה לו הוראות שונות בבית בזמן שהיא ירדה למרתף.
מנקה
את חדר המקלחת המאובזר וגם הריק, מסדר את החדר הנוסף שעמד ללא בעלים ושותף את
הכלים במטבח – מה שהיה בעצם תורה של שארי לעשות.
כשחזר
לסלון הוא צפה בשארי פותחת דלת ברצפה שלא הייתה שם קודם.
"לאן
זה?" שאל ועקב אחריה עם מבטו למטה.
"מה
אתה חושב שזה? סליק" אמרה וחזרה למעלה עם שרביט קצר ואפור.
"השרביט
הזה" הסבירה "אמור היה להיהרס לפני שנים- לכן אין רישומים שלו בשום
מקום. נאמנותו נתונה לאדם אחד – לנחש שלך" אמרה מגלגלת את עיניה באירוניה.
"יש
לי אפשרות למנוע ממך להשתמש בו בכל זמן –"
"הוא
בשבילי?" שאל בפליאה.
מרימה
גבה היא המשיכה "לא הבנת את זה מהפתק? מזג אוויר ערפילי ובולשיט?"
מנופפת בשרביט וניצוצות ירוקים יצאו מקצהו.
כבר
שנתיים לא החזיק בשרביט. אחרי שהחרימו לו את השרביט בגבולות בריטניה הוא לא הצליח
לקנות שרביט בשום מקום – ואם פעם אחת התמזל מזלו זאביני הגיע למחרת ושבר אותו.
שרביט היה מסגיר את מקומו לא משנה באיזה ישתמש.
"זה
מסוכן" אמר מסרב לשרביט המושת לעברו.
"אל
תדאג, יש עליו לחש הגנה שמפר את האות שלך" אמרה זורקת את השרביט באוויר.
תופס
אותו בהיסח דעת הוא הרגיש את הקסם זורם בין אצבעותיו.
מרימה
את אצבעה באוויר היא אישרה את המצב "הוא לא מתנגד לך, זה טוב – ואף קוסם לא
הופיע בדירה לעצור אותך" ובזאת טרקה את דלת הסליק שנעלמה בתוך הרצפה.
-
"אנחנו
חייבים תוכנית אחרת!" התעקש קינגסלי. אלו היו השעות המוקדמות של הבוקר ברביעי
והם כבר ישבו שעות על התוכנית.
"לא
נוכל להלחם בשטח מאויש! אני לא מסכן אנשים חפים מפשע בקרב הזה!" מודי שעינו
אדומה מעייפות ועצבים הרים את קולו על קינגסלי –
"אין
לנו בררה אחרת! לאן אתה חושב שכולם יוכלו לעבור בזמן כזה קצר? הצעירים יעזרו בקרב
והמבוגרים והילדים יסתתרו בבתים! אין לנו ברירה אחרת!"
"אוכלי
המוות יתקפו את הבתים וישרפו אותם! ככה שנלך לחלץ את השבויים במקום להלחם!"
הסערה בשולחן הייתה גדולה ואף אחד לא הקשיב לשני.
הרמיוני
והארי כבר פרשו לחדר השני ומשוחחים בשקט עם בועת השתקה מסביבם.
"אני
חושבת שעדיף שתזדהה עכשיו, לפני הקרב – אחר כך יהיה מאוחר מידי וכבר לא יהיה סיכוי
שהם יתנו בכך אמון" הארי שלל אותה שוב ושוב.
"תעזבי
את זה, אני אשאר לופין עד הסוף. שהכול יגמר אני פשוט אעלם" עם דראקו. הוסיף
לעצמו. הרמיוני התנגדה "אתה לא רואה את הקאוס שהלך במסדר? אין לנו מנהיג
וכולם מפוחדים! אתה חייב לקחת פיקוד לפני שהקרב הזה יהיה האחרון של כולנו!"
הארי הבין את דרך החשיבה שלה אך לא היה מוכן עדין לעמוד מול כולם.
מודי
הופיעה בכניסה לחדר האורחים והביט בהארי בשתי עיניו.
מהנהן
להרמיוני הוא הוריד את בועת ההשתקה.
"את
מוכנה?" שאל שרעד בקולו – ידה תפסה בידו והם חזרו לחדר האוכל שמודי מאחוריהם.
השלישייה
נכנסו לחדר והוא השתתק.
הארי
חייך אל מולי וזו עזבה את הכף והלכה לעמוד גם היא לצידו.
מבטים
רבים הופתעו מהמחזה שרמוס נעמד לפני שלושתם והתחיל לדבר.
"המסדר
מתפרק, אף אחד לא עומד על רגליו ונראה שבקצב הנוכחי נפסיד בקרב ביום שבת"
קולות מחאה התחילו להופיע בין היושבים והארי המשיך בדבריו –
"אני
יודע שאכזבתי את כולכם פה והרבה מכם רואים בי אויב" ג'יני נעמדה על רגליה
בהפתעה שדמעות התחילו לזלוג על לחיה.
"מעולם
לא הפסקתי לתמוך במסדר, מעולם לא עמדתי כנגדכם. מעולם לא עברתי אל הצד האפל."
מלמולים נשמעו מכיוון השולחן.
ג'יני
פרצה בבכי ותמנה את ראשה בידיה.
"אני
מצטער שנעלמתי בשנה הזו ולא יכולתי להיום שם בשביל אף אחד מכם – אך הגיע הזמן שאני
אחזור ושנסיים את המלחמה הזאת – לא נוכל לעמוד בעוד הרוגים והרס. זמנו של וולדמורט
הגיע ואני אעמוד לצדכם בקרב הזה, אם תאפשרו לי" וכך הקסם נשבר והוא חזר
לדמותו. שיערו הפך שחור והאריך, עיניו הוריקו וגובהו פחת.
שתיקה
צורבת שררה באוויר.
שארי
ודראקו ישבו במטבח ואכלו נקניקיות עם ביצה שבום נשמע מכיוון הסלון.
"אל
תזוז" אמרה שדראקו שלח את ידו אל שרביטו החדש.
ממהרת
לסלון היא הוציאה את שרביטה –
דראקו
חיכה לתגובה אך הסלון נשאר שקט.
"שארי?"
קרא לה וזאת לא ענתה.
מצביע
עם שרביטו קדימה הוא התחיל להתקדם לכיוון הסלון.
"שארי?"
הוא קרא שוב מחפש את מקור הרעש.
באה
מאחוריו עם חיוך מעודד על הפנים "זה בסדר, תמשיך לאכול אני כבר אצטרף
אליך" אמרה ונעלמה באוויר.
-
הארי
הרגיש שרגליו לא מסכימות עוד להחזיק אותו והוא התמוטט על רצפת המטבח.
כמה
מבוהלים מיהרו לקום וזה סרב לכל הצעת עזרה שהוא קם על רגליו באיטיות בעזרתה של
הרמיוני.
"הארי"
היא אמרה בקול רחום "היה לך יום ארוך ואתה צריך לנוח.. עוד לא החלמת
לגמרי" הוא ידע שהוא גם לא יחלים יותר, כשפים אפלים משאירים חותם.
"אני
בסדר, עוד לא סיימנו פה" אמר רועד בין ידיה.
"הארי"
מולי הגיע ונגעה בכתפו "זה בסדר, תלך לנוח ושתהיה כשיר להמשיך תבוא –"
מנענע בראשו לשלילה הוא הוציא נשימה ארוכה –
"אין
לנו זמן לזה.." קינגסלי נעמד על רגליו מהקצה השני של השולחן.
מאז
ההצהרה של הארי הוא לא הוציא מילה.
"תלך
לנוח פוטר. אנחנו יכולים לסיים את השיחה ונקבע מועד ליותר מאוחר אחרי שכולם ינוחו
בביתם – אנחנו נשקול את הצעתך ונדאג לידע אותך בהחלטתנו" מהנהן ושוב כושלות
רגליו – הפעם הרמיוני הספיקה לתפוס אותו לפני שנפל.
נוויל
מיהר ותמך בהארי בצידו השני –
"בוא
חבר" אמר ועזר לו ללכת לכיוון חדר האורחים.
"ידעתי
שתחזור הארי" אמר בשקט בזמן שהלכו "אף פעם לא חשבתי שעזבת" הארי
חייך, הוא ידע כמה נוויל היה מסור לו ושלעולם לא יבגוד בו. והוא העריך את זה.
"לאן
הארי?" שאל נוויל עדין תומך בו בעוד הרמיוני הלכה לעבר האח להביא פולו.
"לא
צריך" אמר כשצלעותיו חזרו למעוך את ריאותיו "זה הבית שלי, אני יכול
להתעתק.." הרמיוני קרבה ונשקה למצחו.
"בהצלחה,
תדבר איתי יותר מאוחר"
"תסכמי
לי את השיחה" אמר בטון עוקצני וחייך חיוך רחב.
עם
דמעה בעיניה הוא עזבה אותו וסימנה לנוויל לעשות כמותו.
"לא,
זה בסדר.. אני צריך שתעזור לי להתעתק מפה, אני לא חזק מספיק" הארי לחש לו
באוזן את הכתובת ושנייה אחרי זה נוויל חיזק את אחיזתו בהארי והתעתק לדירה שלו
ברחוב אוקספורד.
מושיב
את הארי על הכורסא היחידה שהייתה בחדר נוויל שאל אם זה הבית שלו.
"אני
לא כל כך נשאר יותר מידי במקום אחד כדי לקרוא לו בית" השיב מחזיק בצלעותיו
"נוויל, מעל האח יש שקית שיקוים – יש אחד בבקבוקון קטן בצבע ירוק זית וכתוב
על הבקבוקון S גדולה" ממהר לאח נוויל מצא את הבקבוק
בין הרבים האחרים.
נוויל
של אחרי בית הספר לא דמה בכלל לנוויל המבוהל והמעופף של בית הספר.
הוא
היא אחראי, חזק, חכם, מהיר מחשבה ועוזר לכל נפש חייה.
בדיוק
כמו שהנבחר היה צריך להיות.
מביא
לו את השיקוי והארי הסביר –
"נוויל,
אני עומד לגלות לך משהו שלא שיתפתי איש מעולם. אפילו הרמיוני לא יודעת" הוא
אמר ומרגיש את ריאותיו מתכווצות. נוויל הנהן והביט בפניו של הארי הכאוב.
"אתה
תיקח אותי עכשיו לדירת מסתור אחרת שלי, ושם אני צריך אותך כמה שיותר – מתי שמזדמן
לך אני רוצה אותך שם – "
"זאת
אחת מהדירות שדיברת עליהן באספה?" הארי הנהן ולקח נשימה כואבת.
"אבל
שם ישנם שני אנשים, שמאוד יקרים לי.. וצריכים להישאר בטוחים – לא משנה מי הם"
נוויל הנהן והבטיח לעשות ככל יכולתו לא משנה מי הם.
"אסור
לאף אחד לדעת על המקום הזה" אמר הארי בכאב וכתב את הכתובת על נייר מקומט שמצא
על הרצפה.
"אני
מבין" אמר והתחיל לשנן את הכתובת.
"עכשיו..
שנופיע שם.. בטח תגיע לחדר מישהי עם שיער חום ארוך ומטולטל – אל תסתכל לה בעיניים –עדיף
שלא תסתכל עליה בכלל. אפילו אם תתפתה וקולות ידברו אליך אל תסתכל עליה. תגיד לה..
'ינשוף זהוב' והיא כבר תבין.. אחר כך היא תגיד לך לקחת אותי לחדר ותישאר איתי שם
עד שהיא תלך.. אני מצטער על מה שאתה עומד לצפות בו אבל –" נוויל פתח את
הבקבוק והגיש אותו להארי:
"אין
לך מה לדאוג הארי" השיב והארי הנהן – הוא לא יתרגל בקלות לנוויל החדש.
נוויל
שרף עם קצות אצבעותיו את פיסת הנייר ותמך בהארי כשהוא סיים את תכולת הבקבוק.
ובבום
גדול הם התעתקו לדירה ברומא.
הארי
הוציא את שרביט ברגע שנחתו והקים בועה חסינת קול מסביב ראשו.
רואה
במעורפל את המתרחש הוא צפה בשארי רצה לקרתם ונוויל תומך בו לא מסיט ממנו את מבטו
כפי שהזהיר אותו.
שארי
כיוונה את שרביטה לנוויל והוא אמר בקול בטוח ושקט "ינשוף זהוב".
מורידה
את שרביטה היא הנהנה ולחשה "אחרי" נוויל סחב את הארי לחדרו כשהוא מטושטש
וממלמל בלי הפסקה דברים שאסור שאף אחד ישמע.
נוויל
הניח אותו על מיטתו וזרם חזק עבר בגבו והוא התחיל לצרוח.
נוויל
הלך לטרוק את הדלת ושארי הצמידה את הארי המצווח למיטה.
מוציא
את שרביטה והביטה על נוויל בחשש – הוא הביט הצידה ושאל אותה מה הוא יכול לעשות.
"אל תסתכל" אמרה וראשה שינה את צורתו. מסתובב עם גבו להארי נוויל הביט
על הדלת וחיכה לתגובה כלשהי.
התלחשויות
נשמעו מאחוריו והוא עצר בעד עצמו מלהסתובב ולהסתכל.
קסם
ההשתקה גדל להיות בכל החדר ונוויל שמע את צרחות הכאב של הארי.
"צא
מזה!" צעקה עליו שארי והצמידה אותו למיטה.
"בחור!"
היא צעקה והוא הסתובב עוצם את עיניו. "תסתכל שמאלה ותפתח את העיניים, תתקדם
ותעלה על המיטה – תעזור לי להצמיד אותו למיטה ואל תסתכל עלי" עושה כדבריה
נוויל עלה על המיטה ומצמיד את הארי המתפרע למיטה – הוא צרח וזז בפרעות בעוד שארי
הרימה את שרביטה והתחילה ללחוש כשפי הבראה. נוויל זיהה כמה מהם כקסמים אפלים אבל
לא אמר דבר.
לפתע
הארי פקח את עיניו באימה ולקח נשימה עמוקה – "שארי!" הוא צרח והיא סיימה את הכישוף
ונגעה במצחו. צונח מיוזע ומתנשף הארי התפרק על המיטה חסר כוחות.
"תישאר
פה" אמרה שארי לנוויל ויצאה בריצה מהחדר נועלת אותו אחריה.
הארי
חייך חיוך מתנצל אל נוויל וניגב את זיעתו ממצחו –
"זה
קשור לצלקות?" שאל נוויל בהבנה והארי הנהן – מוציא את שרביטו ומצנן את פניו
של הארי נוויל עשה כל מה שיכל כדי להקל עליו – והארי היה אסיר תודה על כך.
-
החדר
של הנחש שוב היה סגור ונעול וכישוף השתקה היה סביבו.
יושב
בסלון ומחכה לקול שיבוא אך כלום.
עשרים
דקות אחר כך שארי חזרה עם ערימה של מצרכים לשיקוי.
"דראקו,
ידעת להכין שיקויים בתיכון נכון?" שאלה בתקווה והפילה הכול על השולחן בסלון.
"אני לא מבינה בזה כלום ונגמר השיקוי הספציפי הזה בחנות – אני צריכה את זה
כמה שיותר מהר" משיב חיוב לשאלה הוא קם ולקח את המרכיבים לחדר עבודה.
מביאה
לו מחברת שיקויים שנכתבה ביד היא הצביעה על השיקוי שרצתה –
"אני
מבטיחה, להסביר לך קצת יותר אחרי שזה יגמר" מהנהן ולא שואל שאלות הוא ניגש
לעבודה. אם הנחש צריך את זה, הוא יעשה את זה.
צעקות
נשמעו מהחדר ליד ושארי התנצלה ורצה חזרה אל החדר.
ליבו
של דראקו הפסיק לפעום והוא הרגיש את עיניו שורפות – לוקח נשימה עמוקה הוא התמקד
במטלה שלו.
הצעקות
לא פסקו ורק החריפו – כישוף נוסף, זר, של אדם חיצוני הופעל והצעקות עומעמו
משמעותית.
יש
כאן עוד מישהו.
-
הארי
הרגיש את קיבתו עולה בלהבות אחרי ששארי דחפה לפיו שיקוי אחרי שיקוי.
נוויל
מצמיד אותו למיטה וראשו עמד להתפוצץ.
"עוד
קצת" דרשה שארי וכיוונה עוד כישוף למצחו – פותח את עיניו באימה הוא ראה שחור.
"לא!"
צא צעק "תהרגו אותי!" הוא צרח מרגיש את תודעתו נלקחת ממנו
"עכשיו!"
נוויל
איבד את זה – הוא מעולם לא ראה את הארי כל כך חלש.
"נוויל!
תתרכז!" צעקה עליו שארי "אל תיתן לו לשכנע אותך להרוג אותו! זה לא הוא
מדבר!"
"אני
לא יכול לסבול את זה יותר! תסיימו את זה!" שארי פתחה בקבוקון נוסף במהירות
ושפכה אותו על פניו של הארי – "הארי! צא מזה! אתה הורג אותי!" ובזה
השתעלה על רצפת החדר משפריצה דם.
"לא!"
הארי צעק מנסה לחזור להכרה.
נוויל
עובד עצות שלח יד לכיסו והוציא טבלית שנראית מוגלגית.
"הארי,
זה משהו שפיתחתי בזמן האחרון והמרכיב הבסיסי שלו הוא בזואר, הוא לא יכול להזיק רק
לעזור או לא לעשות כלום – אתה מוכן..?" עוצר מצרחותיו הוא לקח נשימות קצרות
הוא הסתכל על נוויל בעיניים קרועות "אני בוטח בך נוויל"
-
הצרחות
פסקו והקסם הזר נעלם.
דראקו
הוסיף את המרכיב האחרון לשיקוי והטה אוזן לחדר.
כלום.
זה
נגמר הרבה יותר מהרבה מפעם שעברה.
לוקח
נשימה של הקלה כששארי הופיעה בדלת חדר העבודה שחיוך קטן על פניה.
"זה
היה יותר מהיר מפעם קודמת.." אמרה ודראקו הנהן שחיוך על פניו. "בוא, אני
צריכה להציג בפניך מישהו.. " אמרה אוספת את שיערה לקוקו גבוהה.
"אתה
יכול להסתכל עלי עכשיו" אמרה נכנסת לסלון ופונה למזוג מים חמים לשלוש כוסות.
"אתה
רעב? רוצה משהו בנוסף לתה?" האדם
הנוסף השיב בשלילה ואמר תודה.
דראקו
נכנס לחדר וראה אדם יושב בגבו אליו.
"בוא,
אני צריכה לעשות ביניכם הכרות" אמרה לדראקו וסמנה לו לשבת לצידה.
הבחור
הסתובב ובהה בדראקו.
הוא
לא היה מופתע וחזר להסתכל על שארי – "אני כבר מכיר אותו" אמר מודה על
התה שהיא הכינה לו.
"לונגבוטום?"
שאל דראקו בבלבול.
"מאלפוי?"
החזיר לו נוויל באותו מטבע.
"יופי
אז אתם מכירים הא ונוויל, תקרא לו דראקו – ודראקו, תקרא לו נוויל וזה הכרחי כי
אנחנו הולכים להעביר את שלושת הימים הקרובים אחד עם השני – אז תהיו נחמדים"
אמרה ומזגה לדראקו את התה כמו שהוא אוהב.
"מאיפה
הוא מכיר את הנחש?" נוויל גיחך אך לא אמר כלום.
"מה?"
שאל בתסכול והתיישב לצידה של שארי.
"הוא
באמת קורא לו הנחש הירוק? איך לא ראיתי את זה קודם.." נוויל פנה אל שארי והיא חייכה בהבנה.
"לצורך
העניין, בוא נקרא לו 'הנחש'... כדי שלא יהיו אי נעימויות" אמרה שארי ונעצה את
מבטה בנוויל המגחך.
"רגע!"
מחה דראקו "לונגבוטום יודע את זהותו של הנחש??" נוויל הנהן ולקח עוד
לגימה מהמשקה "כל כך לא הוגן!" אמר ושלב את ידיו של חזהו.
"עכשיו..
אחרי שעשינו הכרות.. הגיע הזמן להגיע לביזנס."
שארי
הראתה לנוויל את המרתף וזה היה בשוק – חזר ואמר כמה הנחש גאון.
נוויל
ושארי החליפו כמה פרטים מחוץ לתווך שמיעתו של דראקו וחזרו אליו.
"דראקו,
אתה צריך לסיים את השיקוי הזה.. ולאחריו אתה תצא איתי להמשיך לעשות קניות"
דראקו הביט עליה בעיניים גדולות ותוהות –
"אני
לא מבין מאיפה את מביאה את כל הכסף הזה! וכבר בילינו כל סנטימטר אפשרי בבית הזה
באוכל! אפשר לחשוב שאנחנו מצפים לאיזו מלחמה מחר!" חיוכה של שארי ירד מפניה
והסתכלה על נוויל.
"מאלפוי-"
"דראקו"
תקנה אותו שארי.
"דראקו...
אני לא בוטח בך אך נראה שהנחש מספיק בטוח בך כדי לתת לך לעזור – אם תרצה. אז לפני
שאני חושף פה דבר שיכול לסכן את כולנו.. אתה מוכן לעזור?"
דראקו
חשב על זה.. אולי אחרי הכל אין פה צד שלישי והנחש בצד של דמבלדור.
"דראקו!"
יצאה עליו שארי בהפתעה לאי התגובה שלו.
"אני
חושב?" השיב.
"לא
מספיק טוב" אמר נוויל ויצא מהמרתף ששארי אחריו.
-
הארי
התקפל בתוך עצמו ומלמל בלחששנית דברים חסרי היגיון.
הגוף
שלו היה חסר תחושה וראשו צלול – זה הפחיד איתו.
שומע
קולות ורואה דם מולו – הוא סגר את עיניו וחיפה על אוזניו עם ידיו.
הדלת
נסגרה ושארי התכופפה מולו מלטפת את שיערו הסבוך.
"אתה
צריך מקלחת.." ציינה והזיזה את השיער מפניו.
"לא.."
מלמל מחפה על ראשו עם ידיו "דראקו" מלמל וחפן את אצבעותיו בראשו.
"הוא
בסדר.. מודאג ומבולבל מתמיד.."
"דראקו"
מלמל שוב והתחיל להיטלטל קדימה ואחורה שהוא מתיישב על המיטה.
"זה
יעבור בקרוב" אמרה ועזבה אותו לנפשו.
"דראקו...
"
-
נוויל
ודראקו ישבו ובהו אחד בשני בעוד שארי חזרה עם צהריים שנשארו מהיום הקודם. נשארה
פיצה שדראקו הכין לבד –
אבל
לא סתם פיצה – פיצה מלאה בכל טוב, עגבניות,בצל, חצילים, זיתים,פטריות ותרד. באופן
מפתיע זה השתלב והיה נהדר.
מגישה
לכל אחד מהם מנה נכבדה היא התיישבה ליד נוויל והתחילה לאכול.
"תאכלו"
אמרה בפה מלא ולקחה עוד ביס.
"לאט
מטורפת, את תחנקי" העיר דראקו ולקח את החתיכה שלו.
נוויל
אכל גם, לוקח ביס בהססנות ומיד מחליט שזה טעים מידי מכדי להיות רגיל.
"וואו
שארי, זה מדהים.." ציין וליקק את שפתיו.
מצחקקת
שפיה עדין בולס היא הביטה בדראקו שחיוך זחוח הופיע על פניו.
"תודה
לונגבוטום" אמר דראקו "לא ידעתי שאתה מבין באוכל איכותי" בעיניים
פעורות ופה מלא הוא שאל:
"אתה
הכנת את זה?" ובלי לחשוש לקח עוד ביס.
"נימוסים
לונגב- נוויל" שארי חייכה וסיימה את המנה שלה.
"אני
כבר חוזרת" אמרה והלכה לבדוק את מצבו של הארי.
"תגיד,
ניסיתי להכין לפני איזה שבועיים את הסלמון בתנור, אבל הוא אף פעם לא יוצא לי כמו
שצריך שאני מבשל אותו – רק שאני מטגן אותו.. " דראקו בלע מהר את הביס שלו
והשתעל-
"אתה
מבקש ממני טיפים לבישול?" שאל
מופתע מהמהירות שהגריפינדורים יוצרים אמון.
"כן,
סוג של... בזמני הפנוי אני אוהב לבשל לסבתא שלי וללונה" אמר מסיים גם הוא את
החתיכה שלו. "וואו, כנראה הייתי מורעב" ציין והודה על האוכל.
"תנסה
למלא אותו בשמן זית, אולי זה יעזור – ותדאג תמיד להשתמש בסלמון שדגו מוגלגים-
קוסמים פשוט יודעים להרוס אותו איכשהו" נוויל הנהן והסכים איתו
"גם
בשר מוגלגי בד"כ יותר מוצלח"
-
הוא
נשאר באותו מצב בו עזבה אותו.
היא
הביא לו חתיכה מהפיצה והתיישבה מולו.
"תאכל,
דראקו הכין את זה – זה מאוד טוב" חותכת בידה חתיכות קטנות היא הגישה אותן
לפיו – הוא פתח אותו עדין מתנדנד מכורבל בעצמו. היא הכניסה את החתיכה לפיו והוא
סגר ולעס.
"דראקו"
מלמל שוב שסיים לאכול.
"נכון
טוב?" אמרה וחייכה, מכינה לו עוד ביס לפה.
"שארי.."
הוא מלמל מרים את מבטו ומפסיק לזוז.
"ממ?"
שאלה מכניסה ביס גם לפיה.
"מצטער.."
לחש ונראה עייף מתמיד. היא חייכה אליו ונגישה לו עוד ביס.
"אתה
רוצה לראות את דראקו? הוא על קוצים כבר מהבוקר" מהנהן באיטיות היא החזירה לו
חיוך "נראה לי שקודם נעשה לך שינוי תדמית קטן.. כדי שהוא לא ישתגע" הוא
הוציאה את שרביטה ועשתה כמה שינויים בפניו.
-
"דראקו"
קרא שארי והוא הרים את מבטו מהחילופי מתכונים שהוא עשה עם לונגבוטום.
"הא?"
שאל בהיסח דעת.
"הוא
רוצה לראות אותך" עיניו של דראקו התרחבו והוא נעמד על רגליו.
"הוא..
"
"רק..
תהיה עדין" היא חייכה חיוך עצוב וכוונה אותו לחדר של הנחש.
"את
בטוחה שזה רעיון טוב?" שאל נוויל מתקרב אליהם מאחור.
"הוא
ביקש.." אמרה משפילה את מבטה.
נוויל
רק הנהן ועצר במקום בו שארי עצרה.
דראקו
הסתכל עליהם לרגע ואחר כך המשיך לחדר, שהיה פתוח לקרתו.
נכנס
לחדר סוגר אחריו את הדלת, ריח של סגור ומחניק הגיע לאפו.
מסתכל
על המיטה ההפוכה הוא ראה דמות מתכנסת בתוך עצמה בקצה הרחוק.
"אתה
לא נחנק פה?" שאל ופנה לפתוח את החלון.
שלושה
חודשים.. שלושה חודשיים ושני פתקים.
הנחש
לא ענה.
"הכל
בסדר?" שאל ועלה על המיטה מצידה השני.
עדין
אין תגובה.
"הא..
" הוא התקדם לאט לכיוונו של הנחש שהוא עומד על שש על המיטה.
"דיי..."
מלמל הנחש בין זרועותיו.
"אני
כאן.." אמר שחיוך קטן התחיל להיווצר על שפתיו.
"דיי.."
הוא חזר ואמר.
מתיישב
לידו הוא חיבק אותו ביד אחת ובשנייה ליטף את ראשו.
"אני
ממש לידך" אמר וחפן את פניו בראשו של הנחש.
זה
השעין את ראשו עליו ולאט, לאט נרגע.
מלטף
אותו בזהירות הוא נשק לראשו ושתק.
הוא
לא ידע מה להגיד ונראה שהמצב לא טוב.
לא
טוב בכלל.
"דראקו.."
מלמל תופס בידו את חולצתו של דראקו וחופן את ראשו בחזהו.
"כן?"
שאל מאמץ אותו יותר לחיכו.
לא
אכפת לו כרגע שהוא יודע מי הוא – בגלל שלו עצמו לא היה אכפת שהוא זה מי שהוא.
דראקו
שיחרר את רגליו הנעולות של הנחש ונתן להן להימתח על המיטה, הוא השכיב אותו בעדינות
כשראשו נשאר על חזהו והוא מלטף את ראשו.
"אני
כאן.." הוא חזר ואמר מרגיש את ליבו נשבר.
היה
לו קשה לראות אותו במצב כזה – עד לאותו רגע הוא ראה אותו כאדם חזק שיודע לחייך את
החיוך הכובש שלו בכל הזדמנות. אחד שאפשר להישען עליו שקשה ושיהיה שם שהכי צריך –
אבל עכשיו, זה התור שלו להיות שם בשבילו.
לפתע
הנחש זז, מרים את ראשו ושם את סנטרו על חזהו של דראקו, מסתכל על פניו.
"כן?"
שאל מחייך אליו –
"תודה.."
לחש הנחש והתרומם אל שפתיו של דראקו – עוצם את עיניו הוא התענג על השנית אושר
הזאת.
"אתה
צריך להתקלח, לאכול ולישון.. אתה צריך לצבור כוחות" אמר דראקו מתנתק ממנו.
"תישאר
איתי?" שאל הנחש שמבט שבור בעיניו.
"כמובן.."
השיב ונשק למצחו.
חשמל
סטטי הגיע לשפתיו והוא קפץ בהפתעה אחורה.
"מצטער.."
מלמל הנחש וחזר לקבור את ראשו בחזהו של דראקו.
נוגע
בשפתיו בבלבול הוא הסיט את המחשבה ופנה אל הנחש –
"אתה
רוצה להתקלח?" מהנהן על חזהו של דראקו.
"בוא..
אני אלווה אותך למקלחת" אמר דראקו ותפס בכתפיו של הנחש.
הוא
חייך אליו בתודה נשען עליו בחצי חיבוק.
הם
הגיעו למקלחת ודראקו הושיב את הארי על המחסה הסגור של האסלה.
"אתה
תסתדר?" שאל מלטף את ראשו. והוא שתק.
"בוא..
אני אעזור לך" אמר ברוגע ותפס את קצות חולצתו של הארי.
"תרים
את הידיים"
מפשיט
אותו מבגדיו הוא כיוון את שרביטו אל האמבטיה ומילא אותה במים חמימים. הוא הוסיף
סבוני אמבט וריחות למים ובדק את הטמפרטורה.
"זה
מעולה" אמר ופנה להארי שישב בתחתונים."בוא, תיכנס"
הוא
עזר לו לעמוד הפשיט אותו לחלוטין – עזר לו להיכנס לאמבט היא התיישב לצידו על הקצה.
"זה טוב... נכון?" שאל מלטף את שיערו.
הארי
חייך אליו ותפס ביד שאיזנה את דראקו.
מתרומם
מעט, הוא הרים את ידו ללחיו של דראקו וליטף אותה.
"אתה
רטוב" הוא צחק ותפס בידו.
מחזיקים
ידיים הם ישבו שם בשקט כמה דקות.
"התגעגעתי
אליך.." לחש דראקו שקולו כבר לא כל כך יציב.
"גמאני"
אמר הארי שפניו מתחילות לחזור לצבען
הטבעי.
"דאגתי
לך.." אמר וירד מהאמבט שהוא מתכופף לצידו עדין מחזיק בידו של הארי.
"מצטער.."
דראקו חייך חיוך דואג ושלח את ידו אל בקבוק השמפו.
חופף
את ראשו של הארי בעדינות ושותף את שיערו הוא המשיך והסתכל עליו בדאגה – כאילו בכל
רגע הוא יתפרק ויעלם.
"דראקו.."
לחש הארי את שמו.
חוזר
להתיישב על קצה האמבט הוא ישר אליו מבט –
"אני
אפילו לא יודע איך לקרוא לך..." אמר בעצב.
הארי
חייך "אני אוהב את הדרך המיוחדת שאתה קורא לי בה" השיב וחיוך מזלזל עלה
על פניו של דראקו –
"אתה
אוהב את הכינוי נחש ירוק?" הארי הנהן והוסיף
"ושלך"
ליבו של דראקו החסיר פעימה והוא הוריד את מבטו שהרגיש את החום גולש ללחיו.
"שלי.."
נשען קדימה ונושק להארי הוא הצמיד את מצחו לשלו.
הארי
נרדם בין זרועותיו של דראקו. הייתה שעת צהריים מאוחרת וזה עוד לא היה זמן לישון.
אחרי
שהיה בטוח שהוא ישן עמוק הוא כיסה אותו ויצא בשקט מהחדר.
"איך
הוא?" הופיעה שארי מלפניו.
"יהיה
בסדר.. אחרי המקלחת העייפות נצחה אותו והוא נרדם. הוא ישן עכשיו" שארי הנהנה
ותפסה בידו.
"הוא
יהיה בסדר דראקו.. רק צריך מנוחה" מהנהן עדיין מחזיק בידה הוא הלך לסלון.
"לונגבוטום,
נוויל" קרא והבחור נעמד.
"אני
מוכן לעשות הכול" שארי תפסה בידו והסתכלה עליו בשאלה.
נוויל
הנהן ובהבנה וסימן לו לשבת.
"בשבת"
הוא התחיל להסביר מתיישב מול דראקו "מתוכננת השתלטות על כפר קטן בדרום
המדינה.." דראקו הנהן והקשיב "ל-נחש שלך.. יש עוד כמה דירות כמו זו
ברחבי אירופה. הוא הציע לשכן את התושבים באחת הדירה שלו בזמן הקרב כדי שאף אחד לא
יפגע. ויתכן שאפילו שיישארו שם אחרי הקרב. המטרה שלי, שלך ושל שארי הוא להכין את
הדירות האלו לקליטה. כאן נמצא המודל הכי מוגמר של מקלט במרתף. ככה צריכים להיות
מאובזרים כל הדירות. בחלקן, יש חלק מהציוד וחלקן ריקות לגמרי. יש לנו יומיים לארגן
מקלט אחד שנמצא בשטוקהולם. המקלט הזה הוא המקלט הכי קטן שהנחש השיג והיא יכולה
להכיל כ-200 איש. הכפר מכיל מ120 איש כולל זקנים וילדים.
בתקווה
שהכול ילך כמו שצריך אנחנו נעביר למקלט בשטוקהולם כ-80 איש שלא ישתתפו בקרב. לאחר
שנסיים את שטוקהולם נעבור למקלטים הנוספים שברחבי אירופה. אסור לעורר חשדות ואסור
שיגלו את מעשינו. " דראקו לקח נשימה עמוקה.
"הדרך
להשיג ציוד, בכמויות, במחיר סביר ובלי לעורר חשדות היא בכלל לצאת מאירופה"
ציין "אפשר לעבור לצפון אפריקה ואף עדיף לאמריקה. רחוק מהעין רחוק מהלב אמא
שלי הייתה נוהגת לומר" נוויל חשב על זה והנהן
"אתה
צודק, יש בזה היגיון"
"אז,
מתי מתחילים?"
דראקו
ונוויל נעלמו לכל הלילה כשעשו מאמצים בארצות הברית לרכוש מוצרים במהירות ובזול. עם
הצלחה חלקית של ריהוט ומזון יבש הם חזרו לדירה ברומא מותשים.
"נוויל,
יש לנו חדר פנוי בהמשך המסדרון – תרגיש בנוח" אמרה שארי שנראתה יותר מותשת
מהם. השמש בחוץ התחילה לזרוח כשהם נחתו בדירה.
"הוא
התעורר?" היה הדבר הראשון שדראקו שאל.
"היה
לו עוד התקף כאבים לפני כמה שעות. אבל בעזרת התרופה החדשה של נוויל הוא חזר לישון
אחרי שעה בערך. ממש הצלת אותנו עם הכדור הזה" הודתה לו שארי.
"שארי"
אמר דראקו בדאגה תופס בידה "תלכי לנוח, אני אהיה לידו" מהנהנת בעייפות היא
דידתה לחדרה.
נוויל
הסתכל עליה נעלמת בחדרה – "אני צריך לחזור למסדר, הם יתחילו לחשוד אם אעלם
לזמן ארוך" דראקו הסתכל עליו בתהייה – אז כנראה כן היה צד שלישי לסיפור.
"לא
לונגבוטום. תנוח אפילו כמה שעות, עוד מוקדם. שתקום תאכל משהו – המקרר מלא באוכל
ותצא לדרך." נוויל הודה לו וקבע איתו לצהריים המאוחרים.
דראקו
הלך לחדרו והחליף את הבגדים – היה לו ריח של מסע ודגים.
כמה
הוא שנא ריח של דגים.
נכנס
בשקט לחדר של הנחש וסוגר אחריו את הדלת.
החדר
היה הרבה פחות מחניק ושרר שם ריח חזק של הנחש.
עולה
על המיטה ומתקרב לנחש הוא ליטף את ראשו וחייך כהוא התעורר והחזיר לו חיוך מתרגש
"חזרת.." דראקו הנהן ונשק לו.
"נלך
לישון?" שאל כורך את זרועותיו מסביבו.
"כן.."
שניהם עצמו את עיניהם ונשאבו לשינה עמוקה.
-
הארי
פקח את עיניו ונשם עמוק – ריח נעים הגיע לאפו וגופו הפסיק לכאוב.
ראשו
עוד עקצץ אך זה היה כלום מכמה שעות קודם לכן.
מסתכל
שמאלה לשעון שעל השידה מבטו נעצר על דראקו ששכב לצידו ישן שינה עמוקה.
חיוך
טיפשי עלה על פניו והוא הרגיש את ליבו מקפץ בחזהו.
השעה
הייתה שעת צהריים והבית היה שקט.
מחייך
לעצמו באושר בלתי מוסבר הוא הסתובב על צידו ובהה ביצור הזהוב ששכב לצידו.
"יהיה
לך הרבה יותר יפה עם שיער קצר" לחש והזיז את השיער הבלונדיני מפניו.
עיניו
של דראקו נפתחו לאיטן ובהו בהארי ברגש ... אחר.
מסתכל
ישירות לתוך עיניו ולא מבעד לזכוכית המשקפיים הארי נשאר לחייך.
"איך
אתה מרגיש?" שאל דראקו מרים את ידו ללטף את לחיו של הארי.
"הרבה
יותר טוב" אמר והתקדם לקרתו – מצמיד אותו אליו ומחבק אותו בחוזקה. "תודה
לך.." לחש לאוזנו ומחץ אותו תחת זרועותיו.
דראקו
הטמין את ראשו בין כתפו לצווארו של הארי וחיבק אותו בחוזקה חזרה.
"דאגתי
לך.." אמר לעורפו לא מרפה מהאחיזה.
"אני
מצטער.."
שפתיים
חמות נגעו בעורו החשוף במפגש הצוואר לכתף – נגעו, לא נגעו.
מוציא
אנחה קטנה של אושר, הארי הרים את ראשו למעלה ונתן לדראקו לחקור את צווארו עם
שפתיו.
"דראקו"
הוא לחש כשהשפתיים התרחקו.
מוריד
את פניו הוא הסתכל לתוך עיניו החומות – רוצה לשקוע בהן לעולם.
מתקרב
ונושק בעדינות לשפניו – פותח את פיו ומעמיק את הנשיקה.
מעביר
את ידיו לאורך חזהו של דראקו והוא נוהם לתוך פיו בעונג.
המגע
הפשוט, תחושת החום והנשימה הזרה בפיו היו הכול בשבילו.
הוא
לא ייתן לאף אחד לפגוע בו ולא ייתן ששום דבר רע יקרה לו.
הוא
הדבר הכי טוב שקרה לו במשך כל ארבעת השנים המייגעות האלו.
-
שוכבים
עירומים אחד לצדו של השני שידיהם ורגליהם כרוכים אלו באלו הם התנשמו וניסו להרגיע
את לבבם המתפרע.
"וואו"
אמר הארי שלא הצליח להסדיר את נשימתו.
"כן.."
אמר דראקו שצבע פניו נעשה אפילו אדום יותר משניה קודם.
"התאמנת?"
שאל הארי בבדיחות דעת.
דראקו
לא השיב והסתיר את מבטו בכרית.
"ידעתי"
צחק הארי ופרע את שיערו. "זה בסדר..." השיב נושק לשיערו.
"זה
השתלם?" שאל דראקו בשקט מתבייש לשאול.
"וואו...
כן" השיב הארי בהתפעלות לוחץ את ידו של דראקו.
דראקו
חייך מרוצה ועדיין מבויש על כך שנתפס.
"נחת
מספיק?" שאל לפתע הארי מרוצה מההפתעה שעל פניו של דראקו.
-
שוב
מתנשפים, שוב מיוזעים ושוב מרוצים הם התפקעו מצחוק.
"אתה
מטורף.." אמר דראקו מחסה את עיניו.
"ואתה
מאחר" אמר הארי מצביע לו על השעון.
"שיט!"
קילל דראקו ומיהר להתלבש.
"היי"
אמר הארי בקול רציני ותפס בידו. דראקו נעצר והסתכל עליו בשאלה
"תזהר..
ותחזור שלם" אמר מתרומם ונושק לו בעדינות על שפתיו.
"אני
אחזור" אמר מלטף את לחיו "אל תעלם לפני שאתה אומר שלום" ובכך קם
שהוא לוקח את נעליו בידיו.
"סוף,
סוף!" קרא נוויל קם מהספה."חשבתי שלעולם לא תצא משם! ושארי לא הסכימה לי
להיכנס להוציא אותך!" פניו של דראקו האדימו שוב והוא שלח מבט מודה לשארי.
"בבקשה
מון שארי" אמרה בעליזות שסוכרייה על מקל בפיה.
"ישנתם
טוב?" שאל את שניהם מסיט את הנושא.
"לא
כמוך...אבל כן" השיבה שארי מלקקת את הסוכרייה במבט ממזרי.
"שארי!"
מרים את קולו ומסתיר את עיניו הוא צחקק במבוכה.
"אפשר
לצאת לעבודה? אני עוד צריך לחזור ללונדון היום" ציין נוויל, מוסר כתובת
לדראקו ומתעתק לשם בעצמו.
לפני
שהתעתק לנוואדה, הלך לנשק את לחיה של שארי לשלום, אומר כי ינסו לחזור מהר ושיש
אוכל במקרר.
"כן
אמא!" השיבה מצחקקת והוא נעלם באוויר.
ברגע
שהשניים התעתקו הארי יצא מחדרו שרק מכנס עליו.
"מה
יש לאכול?" שאל במצב רוח מרומם ניגש למקרר.
מדלגת
אחריו במבט אדיש על פניה היא הוציא צלחת והתחילה למלא לו אוכל.
"איך
אתה מרגיש היום?" שאלה מחממת בהינף שרביט את המנה.
"כמו
תינוק מגודל" אמר והתחיל לזלול את המנה שהיא סדרה לו.
"והראש?"
מסים מפיו ומנקה את שפתיו אמר כי הוא כמעט לא מרגיש את העקצוץ הקבוע.
עדיין
מודאגת שמבט אדיש על פניה היא לא אמרה עוד דבר.
"הא..
אני מצטער על אתמול – יצאתי שוב משליטה ופגעתי בך.. " הוא תפס בידה והיא לקחה
אותה ממנו.
"זה
התפקיד שלי, להיות כאן בשבילך ואפילו להקריב את חיי למענך" שולל את מילותיה
הוא השיב –
"אני
יודע. אבל אני לא רוצה שתקריבי את חייך בשבילי למרות המצב. אם המצב קשה אני רוצה
שתתרחקי ותצילי את עצמך – ואת יודעת את זה. אני לא רואה אותך כמשועבדת שלי או
כגמדון בית – את.. כמו חברה דואגת" אמר וחזר לאכול במרץ.
"תודה..
אבל אחרי אותו אירוע אין לי כל כך ברירה" מחייך אליה בעצב הוא חזר אל הצלחת.
"מתי
הם צריכים לחזור?" שאל אותה כדרך אגב.
"אני
מתארת לעצמי שהם יסיימו באמריקה בעוד כמה שעות טובות.. והם עוד מתכננים להגיע
לשטוקהולם היום ולסיים לארגן את המרתף עד הבוקר. אמרתי שאני אצטרף אליהם שיגיעו
לשטוקהולם." הארי הנהן והסתכל על שעון היד שלו.
"אז
ניתן הערכה גסה..שהם פה בזריחה?" שארי
הנהנה בפרצוף ללא הבעה.
"מעולה"
אמר וקם על רגליו – הלך לחדרו והתחיל להתלבש.
"לאן
אתה הולך?" שאלה נשענת על המשקוף בחדרו.
"יש
לי כמה דברים לסדר – ככה הם לא היו נותנים לי לצאת" רוצה להגיד משהו אך שתקה.
"מה?"
שאל מחייך חיוך מבין.
"אני
באה איתך" אמרה בהחלטיות והלכה להתארגן.
נפגשים
בסלון הוא תפס את פניה ונשק למצחה – "זה מה שהופך אותך לחברה ולא למשועבדת.
הדאגה והנתינה האין סופית שלך הופכים אותך לחברה" מהנהנת עדין חסרת הבעה היא
שינתה את צורתה והוא התכופף להשיט את ידו לרצפה לנחש זהוב.
"בואי
מותק.. אני יודע שתשמרי עלי בדרך הטובה ביותר" מרגיש את הלשון מדגדגת את
צווארו הוא חייך מתעתק לכיכר גרימלונד.
"הארי!"
קראה ג'יני שעמדה בחדר האורחים.
"היי
ג'יני" אמר שחיוך מטופש על פניו. היא מהרה וחיבקה אותו בחוזקה.
"כל
כך דאגתי לך!" אמרה מוחצת אותו.
"אני
מצטער שהדאגתי אותך, אבל אני בסדר עכשיו" מרחיק אותה ופורע את שיערה הוא שאל
על הרמיוני.
"כרגיל,
בחדר שלך עובדת" מודה לה הוא ניגש אל המטבח. יש כמה ענייניים לא סגורים
לסגור.
הארי
עוד ישב במטבח וקשקש עם מולי שהרמיוני נכנסה למטבח בסערה.
"אני
צריכה לשמוע מג'יני שאתה פה כבר ארבע שעות??" שאלה ובלי לחכות לתשובה רצה
וקפצה אל בין זרועותיו.
"מצטער"
אמר מחבק אותו חזק.
הרמיוני
הייתה הדבר הכי חשוב לו – היא הייתה חברת אמת שעמדה לצידו לא משנה מה עבר וידעה
תמיד מה להגיד, גם אם זה לא מצא חן בעיניו.
"הכל
בסדר הארי?" שאלה מסתכלת בעיניו.
"כן...
קשה, אבל בסדר" הוא חייך אליה חיוך עצוב והזיז את שיערה מפניה.
"אני
רואה שיש לך הרבה מה לעדכן אותי.." אמרה וסימנה לכיוון צווארו.
מלחשש
לשארי להעלם ואיזה עקיצה בדרך הרמיוני צחקה – "אני לא חושבת שאף אחד אחר ראה
את זה" מרגיש דגדוג בבית שחי הוא הנהן וקילל.
"הרמיוני,
ישרתי קו עם קינגסלי – הבנתי שלא כולם מרוצים מהחזרה שלי אבל מוכנים להמשיך
בתוכנית.." הרמיוני קטעה אותו –
"אתה
בכלל לא יודע איזה בלגן היה פה אחרי שהלכת!"
"אני
מצט-"
"ואל
תחשוב אפילו על להצטער! אתה מצטער יותר מידי בזמן האחרון! זה היה בלגן טוב! זה היה
בלגן מעולה! כולם התחילו להתלהט וליזום! כולם התחילו לעמוד על הרגליים בעינים נוצצות
תקווה מחודשת! היית צריך לראות את ההתלהבות שהייתה בחדר!" בצדו השני של
השולחן מודי אישר את דבריה ואמר שהופעתו רק שפרה את המצב.
חברי
צ"ד כבר נמצאים בכפר מודיעים לכפרים שמשהו גדול עומד לקרות ושהיו מוכנים. כל
אחד יודע את תפקידו במערכה וציוד רב הגיע לבית וכווץ מחוסר מקום בשבילו.
כולם
תרמו מרכושם לטובת המבצע – הם מוכנים לתוכנית המקלטים של הארי במלוא הכוח.
"זה...
טוב" אמר הארי בהפתעה גמורה.
"זה
טוב? זה מעולה הארי!" אמרה הרמיוני ושוב חיבקה אותו.
"אני..
אני מיניתי מישהו שיהיה אחראי על המקלטים" דגדוג עוקץ השתיק אותו ולהמשיך
ולתת פרטים. "אני אדאג שהחפצים יגיעו למקלטים.. תודה רבה –וגם תמסור לכולם
שבזכותם שום דבר מזה לא היה מצליח. אני אגיד מחר בבוקר להכנות אחרונות.. ואנחנו
נצא לדרך" קינגסלי ומודי נפרדו ממנו בלחיצת יד חמה ומולי דחפה לו סיר ליד.
מנסה
לסרב בנימוס ולהגיד שיש לו הרבה אוכל בבית (הרי הוא לא מסוגל היה לספר לה שיש לו
שף בלונדיני פרטי משלו) הוא לא הצליח לעמוד בפניה ולקח את הסיר איתו.
"הרמיוני"
פנה אליה "אני הולך לשם את הסיר בבית ואז ניפגש בחורבה?" הרמיוני הנהנה,
נשקה למצחו וחזרה אל מולי שקראה לה מהמטבח.
ג'יני
נכנסה לחדר "הארי?" מעט מופתע מנוכחותה הוא חייך אליה בנימוס
"כן,
ג'יני?" בלי התראה או סימן מקדים הוא הרימה את ראשה ונשקה לו.
לוקחת
צעד אחורה ומסתכלת על תגובתו –
"ג'יני...
הא- אני.." והיא צעדה שוב צעד קדימה ונשקה אותו שוב.
-
"ממזר
בוגדני!" צעקה שארי והתחילה להעיף עליו כריות.
"מה
עשיתי לך?" שאל מופתע עדין מחזיק את הסיר בידו.
"תוריד
את הסיר כבר!" שם את הסיר במטבח הוא חזר לסלון לעוד סקילה בכריות.
"אני
לא מאמינה שעשית את זה!"
"עשיתי
מה?" שאל בשוק.
"איך
יכול לעשות לו את זה?" הארי הסתכל עליה בבלבול לא מבין לאן היא חותרת.
"שארי,
יש לי עוד להיפגש עם הרמיוני ולקפוץ לדירה באוקספורד היום – תגיעי לעניין"
זורקת עליו עוד כרית ופוגעת בפניו הוא פלט צעקת כאב מזויף.
"מה
יש לך?" שארי תופסת בשיערה בתסכול
"הוא
משוגע עליך! הוא לא יכול שלא לדאוג לך עם כל השטויות שלך! אתה משגע אותו והוא
אפילו לא יודע מי אתה! הוא יעשה הכל בשבילך בדיוק כמוני! הוא יעמוד מול אדון האופל
אם צריך ויקריב את עצמו בשבילך! איך אתה לא רואה את זה?" מתוסכלת ועצבנית היא
התחילה להסתובב במעגלים.
"את
מדברת על דראקו?"
"ברור
שאני מדברת על דראקו! וואו בנים זה עם כל כך מטומטם!" אמרה בתסכול.
עושה
חושבים עם עצמו דקה הוא הגיע למסקנה שהיא מדברת על המקרה שקרה עכשיו עם ג'יני.
"האא, ג'יני!" ציין.
"ברור
שהוויזלית! מה היה הקטע הזה עכשיו?"
"נסחפתי"
אמר מרים ידיים.
"נסחפת?
איך אפשר להיסחף?? אתה בכלל מרגיש אליו משהו או שאתה איתו רק כי הוא זמין והוא
משוגע עליך?" הארי פתח וסגר את פיו מספר פעמים.
הוא
מרגיש אליו משהו?..
הוא
משגע את דראקו כי זה משעשע או כי הוא רציני?
הוא
איתו רק כי הוא זמין או כי הוא בחר את זה?
"אני...לא
יודע" הודה בפני עצמו בעיקר.
"אידיוט!"
צעקה בפניו והלכה לחדרה.
"אני
הולך לחורבה" אמר בשקט. הוא ידע שהיא שומעת ובטח בדרכה חזרה ללוות אותו.
אבל
לפני שהספיקה להגיע הוא התעתק לדירה באוקספורד.
אם
דראקו יגלה מה קרה עכשיו עם ג'יני הוא יהרוג אותו...ואותה.
מתעתק
לדירת חדר קטנה בצפון גרמניה הוא מצא את הרמיוני יושבת בשולחן עבודה מול ספר פתוח.
מתיישב
על הספה הצמודה ומשלב את ידיו על חזהו.
הרמיוני
הניחה את הספר ופנתה להביט בהארי.
"שפוך"
עכשיו
או לעולם לא...
הרמיוני
לא אמרה דבר בזמן שדיבר – שום הבעה לא עלתה על פניה ורק פעם אחת קמה כדי להרתיח
מים לתה.
הארי
לקח נשימה עמוקה וסיפר לה על המקרה האחרון עם שארי.
הוא
לא סיפר לה עדין מי היא שארי, רק אמר שהיא חברה קרובה שחייבת לו טובה, והוא בוטח
בה.
מסיים
לספר הוא לקח עוד נשימה וסוף סוף ישר מבט עם הרמיוני.
"אני
צריכה לישון על זה" אמרה בקצרה.
הארי
ידע, היא לוקחת את זה קשה וייקח לה זמן לעקל – אך היא תתמוך בו בדרך הכי טובה
ותיתן את העצה הכי נכונה.
"רק
דבר אחד.. אל תשחק איתו. אם אתה איתו תהיה נאמן. אם אתה לא איתו אז תאמר לו במפורש
מה אתה רוצה ומה אתה מרגיש. אל תשחק במערכת יחסים הזאת" ובזאת היא סיכמה
להיום את הנושא.
עוצמת
את עיניה – מסדרת את המידע בראשה ודוחפת את המידע החדש לתיקיה חדשה רחוק מהעין.
"עכשיו,
פגסוסים, אקרומנטולות, מעט גובלינים, המון גמדוני בית, דרקון אחד, שלושה
היפוגרפים, בעזרת פלור אנחנו אוספים עכשיו וילות, האגריד הצליח לארגן חוץ מאחיו
עוד ענק אחד והם מנסים לשכנע עוד מישהי שיכולה לתרום רבות לקרב לטובתנו, הקנטאורים
הבטיחו להצטרף לקרב ברגע שהוא יגיע לאזור שלהם.. ככה שהם לא ממש מועילים
כרגע." הארי רשם בפנקס שלו כמה דברים וחזר להביט בהרמיוני.
חזרנו
לעסקים.
"אנחנו
לא מעוניינים בטרולים, בסהרסונים או בחייז"לים... חשבתי לנסות את מזלי שוב עם
הפגסוסים, הת'סטרילים. עכשיו יש לנו רק להקה אחת והיה מועיל אם היו לנו יותר.
"
"אני
זוכרת שכל כך קינאתי בך בכך שאתה רואה את הת'סטריל ואני לא.. והם לא כל כך יפים
כמו שדמיינתי" צוחק לאירוניה – הוא דווקא אהב את המראה הגס שלהם. "אולי
נוכל לחפש עוד להקות, גם עוד היפוגרף או, השם ישמור דרקון נוסף היו יכולים
לעזור"
הארי
הנהן – "צ'רלי מנסה להשיג לנו עוד דרקונים. כרגע הוא מנסה לשלוח לכתובת
שהבאתי לו – יער קטן ומוסתר ממש קרוב למקלט בשטוקהולם, גור דרקונים צעיר אך מזן
נדיר וצייתני לאדון שלו. דיברתי גם עם האגריד והוא ישמח לתפל בדרקון" את כל
הבירורים האלו הוא עשה בזמן שהיה בבית בגרימלונד.
גם
הרמיוני רשמה לעצמה כמה רישומים והסתכלה בסיכום –
"יש
לך זמן היום?" שאל מסתכל מבעד לחלון.
"בערך..
למה?" שאלה אוכלת את ראש הנוצה.
"יש
ירח מלא, ת'סטרילים מתים על זה ויש לי לילה חופשי" מסתכל על הירח העגול
והגדול בשמיים הוא ראה את חיוכו של דראקו בדמיונו. מוחק את התמונה הוא פנה אל
הרמיוני –"יש לך במקרה בשר?"
מתעתק
לדירה ברומא מרוצה ומאושר הוא נכנס לסלון מוריד את החולצה שהסריחה מבשר נא. בסלון
ישבו שלושה אנשים משלבים ידיים ומביטים בו בציפייה.
"היי"
אמר שם את החולצה על כתפו "אני רואה שחזרתם מוקדם, הלך טוב?" שאל שידיו
תקועות בכיסים ומצב רוחו בעננים.
"לא
כל כך האמת" השיב נוויל. "הספקנו לשלוח את המזון המשומר לשטוקהולם ואת
השמיכות, איך שהגענו לחנות של המיטות הם אמרו שלא הספיקו להכין את ההזמנה בגלל
הזמנה הרבה יותר גדולה ודחופה – מבריטניה." הארי גרד את ראשו.
"כן,
נו?" מסתכל על דראקו שרק תקע בו מבט ולא אמר דבר.
"תנחש
מי ביצע את ההזמנה"
"לא
יודע, וולדמורט?" שאל בבדיחות ופנה לחדרו.
"זה
רציני הארי!" קראה שארי ונעמדה על רגליה.
"יופי!
אז יש לי פתרון בשבילכם – יש לי ארונות, מיטות, שולחנות וכיסאות מוכנים למשלוח ישר
לשטוקהולם! נוויל אתה כבר יכול ללכת לקחת את זה אם בא לך! אני לא מתכוון להרוס
לעצמי את המצב רוח הטוב שיש לי לשם שינוי" הודיע ונכנס לחדרו זורק את החולצה
בפינה ומחפש אחת נקייה.
"מה
אתה מתכוון?" שאל נוויל שעמד עכשיו בכניסה לחדרו.
"אחרי
הגילוי שלי במסדר אתמול אנשים רבים תרמו מרכושם לטובת המבצע. אין הרבה אבל זה
מספיק למאה איש בתור התחלה. תמצאו ספק אחר ותבקשו ממנו להמשיך את הייצור.
הספקתם
לצייד את המקררים באוכל?" נוויל הנהן.
"יופי,
אני אדאג לגמדוני בית בהקדם האפשרי" פניו קרנו מאושר והוא לא יכל לבקש יותר.
חוזר
לסלון דראקו עדין ישב על הספה מכונס בעצמו וכועס.
שארי
הייתה במטבח וירדה על צלחת צ'יפס.
"הכל
בסדר?" שאל מתיישב לצידו של דראקו ושם את ידו מסביב לכתפיו.
דראקו
מיהר לקום ולצאת מאחיזתו – "דראקו!" קרא והתבונן בו הולך לחדרו.
"אמרתי
לך או לא אמרתי לך שאתה הורג אותו?" אמרה שארי ממשיכה לאכול צ'יפס.
"אני
לא מבין על מה כל המהומה" אמר עכשיו עצבני בעצמו – הרסו לו את הלילה.
"אתה
נעלמת ל12 שעות. אתה לא חיכית לי שאני אצטרף אליך ואפילו לא השארת פתק – היינו
בטוחים שקרה לך משהו!" בכל מילה שאמרה קולה התחזק.
ולבסוף
היא הנמיכה את קולה ללחישה, בדקה שדראקו ונוויל בחדרם ולחששה –
"אני
במקומו הייתי הורגת אותך, הוא לא הפסיק לשאול איפה אתה ולנסות לחשוב על מקומות
ולשאול אותי על מקומות שאתה יכול להיות בהם! אתה ממש כפוי טובה! אילו רק ידע על
הוויזלית הקטנה!" מצמצם
את עיניו בכעס ומשיב לה בלחששנית שקטה "אם רק תעיזי להגיד לו משהו אתלוש
את אחד הנחשים מראשך" – היא אמרה משהו בסגנון "מפגר" ופנתה
חזרה למטבח.
"לך
לפחות להתנצל" אמרה בקול רגיל וסגרה אחריה את הדלת.
דופק
על דלת חדרו של דראקו הוא חיכה לתשובה.
שזאת
לא הגיע דפק שוב – אולי לא שמע.
ושוב,
אין עונה.
"דראקו,
זה אני.. אני מצטער שהדאגתי אותך. בבקשה תפתח לי" – אין תגובה.
"דראקו!"
קרא מבעד לדלת – אין עונה.
"טוב,
כרצונך" אמר ופנה לחדרו.
שוכב
ער בוהה בתקרה זה היה מאוחר והוא צריך לישון – להתכונן למחר.
הם
לא היו צריכים לחזור כל כך מוקדם.
פניו
של דראקו לא נמחקו ממוחו.
הוא
היה סגור, קר כפעם.
נמנע
ממגע ועל פניו .. מבט מאוכזב, מבט כואב. כאב חד עבר בליבו של הארי והוא כיסה את
ראשו בכר.
"אני
כזה דפוק.." ציין לעצמו.
נזכר
בג'יני מוקדם יותר. בפעם השנייה שנעמדה על קצות אצבעותיה ונשקה אותו הוא תפס בלחייה
והעמיק את הנשימה שלהם – מכניס את לשונו לפיה וחוקר.
ידו
ירדה לישבנה וזאת צחקקה באושר.
הוא
לא נגעל מזה, הוא פשוט לא נהנה מזה כמו שהוא ציפה שיהיה.
ושוב,
דמותו שלל דראקו המאוכזב צפה במוחו.
"לעזאזל!"
קרא רוקע בטיפשות במיטה. לוקח נשימה עמוקה הוא ניסה לחשוב מה לעשות, הוא לא יעזוב
כשהמצב ככה.
-
דראקו
שכב במיטתו חסר מעש ולא מצליח לישון. הוא לא הרגיש כלום – כאילו ליבו הפך לגרגירי
אבק ועף ברוח הדלת הנטרקת.
הוא
הגיע מוקדם הביתה וקיווה למצוא את הנחש מצפה לו שם, אולי בסלון קורא, אולי במטבח
אוכל אחד מבישוליו, אולי במיטה שלו עם ידיים ריקות, מחכה לדראקו שיצטרף.
הוא
לא היה בבית.
הוא
לא חיכה לו.
הוא
הגיע אחרי שעות שחיוך מטופש על פניו ומצב רוחו מרומם יותר מאשר עזב אותו קודם לכן.
קודם הנחש ניסה לבוא ולדבר איתו, אבל הוא לא היה במצב לדבר.
עכשיו
– הוא רק רצה לישון והתמודד עם הכול בבוקר.
צריבה
חמימה נגעה בחזהו.
נותן
לסניץ' להתעופף בחדר הוא בהה בפתק שיצא מפיו.
קובר
את ראשו בכר הוא לא לקח את הפתק.
בבוקר.
פוקח
את עיניו לאט שהשמש נופלת על פניו. הסניץ' נח לידו והפתק עדין בתוכו.
עדין
חצי ישן הוא שלח את ידו אל השידה תופס את משקפיו – מסתכל על הפתק לא מאופס הוא
שפשף את עיניו וחזר לקרוא את הפתק
אני מצטער. אני כל כך מצטער.
הייתי אגואיסט וחשבתי רק על עצמי.
הייתי צריך להגיד לך שאני יוצא ואני אחזור מאוחר.
הייתי צריך לשלוח לך הודעה ולהגיד לך שאני מתגעגע אליך.
אני מבטיח לפצות אותך – תפתח לי את הדלת?
מחייך
חיוך קטן וסולח הוא יצא מבין הסדינים ופתח את הדלת.
אחרי
שהנחש לא נראה בסביבה הוא נעל נעלי בית והלך לחדרו.
דופק
על הדלת פעם אחת, ופעם שניה. אין תגובה.
"אתה
פה...?" שאל דוחף את הדלת.
הוא
עמד בפנים נפולות וידיו רועדות –
החדר
היה ריק.
דראקו
פתח וסגר את עיניו – לא מאמין למראה עיניו.
החדר
היה ריק לחלוטין – אפילו גרב לא נשארה שם.
מועד
צעד אחורה הוא סרב להאמין.
הולך
לסלון, הכול אותן דבר. חדר האורחים – מסודר, כאילו נוויל לא ישן שם בכלל.
החדר
של שארי, מסודר ונקי כתמיד.
שארי?
"שארי?"
קרא – אין תגובה.
"שארי!!"
צעק. הולך למטבח, שוב לסלון ושוב לחדר שלה. היא לא כאן.
"לונגבוטום??"
– כלום.
"מישהו??"הבית
ריק.
הולך
לדלת המקלט, היא נעולה.
"מה
לעזאזל?" דלת הכניסה – נעולה.
"אתם
בטח צוחקים...שארי!!"
-
נכתב באיזה יקום מקביל, לפני הרבה מאוד זמן.
הגיע הזמן להעלות את זה לאיפשהו.
הרי זה גמור כבר כל כך הרבה זמן... למה להשאיר את זה בקובץ ווארד על מחשב שיכול מחר להעלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הדס?