Extremism

חלק ו'

"פוטר, אתה לא עושה את זה!" שארי לחששה לו באוזן.

מתעלם הוא המשיך בתוכנית –

"המצב בדרום הוא כזה: יש שני סוהרסנים ואוכל מוות אחד בכל עיירה. אנחנו צריכים להספיק להגיע לכמה שיותר עיירות היום – אחרי שהם יבינו את הכוונה שלנו הם יציבו שמירה גדולה יותר בכל עיירה. אבל אל! תבחרו בכמות עיירות על ביצוע נכון ובטוח!"

מסתכל סביב ובודק שכולם קשובים "בתור התחלה, אוכל המוות מגיע רק בסביבות תשע בבוקר, כל הזמן הזה יש סוהרסנים בעיירה. אנחנו מגיעים לעיירה דרך אח שנקבעה מראש. האנשים שם מחכים לנו ואני לא יכולים לאכזב אותם. ברגע שהצוות נוחת בכפר הוא מתחיל להכין מפתחות מעבר אל המקלט שנקבע מראש. האילהיים אחראים על אוכלי המוות וחברי צ"ד יהיו אחראים על הסוהרסנים."

נוויל הרים את ידו – "כן נוויל?" שאל הארי מתכנן בראשו את המהלך הבא.

"הצלחנו – להרחיב את המקלט בשטוקהולם ועכשיו אפשר לשכם שם עוד מאה איש" הארי הנהן וחייך אליו –

"תודה נוויל, עבודה טובה. אז צוות 3 ישלחו את האנשים שלהם גם הם לשטוקהולם. עדיף כמה שפחות לפזר את האזרחים" הייתה נימת הסכמה בקהל והארי המשיך:

"המטרה היא לסיים כמה שיותר מהר – כמה שפחות הרוגים משני הצדדים. תמיד תעדיפו שהם יברחו מאשר להרוג אותם. אם אוכל המוות נאבק ונלחם אז אין ברירה. לפי ההיגיון אוכלי המוות שיוצבו בעיירות האלו יהיו לא מוכרים ופחות חשובים למבצעים הגדולים של הצד האפל, רוב הסיכויים שהם יברחו." שארי הציקה לו בחולצה, מנסה להתעלם ולהמשיך הוא לקח נשימה "אחרי .. " הוא לא מצליח להתעלם ממנה "אחרי שהשטח נקי יש לכם זמן מאוד קצר עד שתגיע תגבורת." שארי! "מי שפנוי שיתחיל לעשות קסמי הגנה על העיירות" הוא לא מצליח להתרכז "כולם צריכים להתחיל את קסמי ההגנה בתשע וחמש עשרה דקות בדיוק!" שארי! מה את רוצה?  -

"הארי, הכול בסדר?" שאלה הרמיוני שעמדה לצידו.

"כן, כן רק – "  שארי נשכה את כתפו והוא קפץ בהפתעה "שארי!"

החדר השתתק עכשיו מכל הלחשים – "הא, מצטער"

"הארי?" שאלה הרמיוני נוגעת בכתפו איפה ששארי הייתה – ממהרת להוריד את ידה מכתפו "מה זה?" שאלה ושארי מיהרה לשנות מיקום.

"לעזאזל שארי"

"אתה עדיין מדבר בלחששנית" ציינה שארי בבדיחות דעת.

"מצטער" אמר הארי ומושיט את ידו קדימה. שארי התכרבלה בכף ידו.

"מה זה?" שאלה מולי מתקדמת לבהות בשארי.

"מי זאת, זאת שארי והיא עוזרת לי כבר הרבה זמן.. ועכשיו היא קצת עצבנית עלי" שולח לה מבט מזהיר היא הבהירה שוב "אני לא אתן לך לעשות את זה! מצידי אני משתנה פה ושכולם יהפכו לאבן!"

"שלא תעיזי!" – אמר בקול.

"מה קורה?" נוויל קם על רגליו.

"לא, זה שום דבר... " מרים את ראשו לנוכחים במבט רציני "אין לנו זמן לזה. כל אחד יודע את התפקיד שלו ו-" שארי נשכה את ידו –

"שארי!!" נוויל הביט עליו במבט מופתע והארי ניער את ידו בכאב.

"זאת...?"

"יש לך שלוש שניות ליצור קיר שיחצוץ בינינו או שכולם יהפכו לאבן בשנייה שאני אשתנה"  היא התחילה לרעוד ולהארי לא היה זמן.

"כולם תעצמו עיניים עכשיו!" צעק והוציא את השרביט מכיסו.

הוא הלך כמה אחורה שיכל וזימן פרגוד –

"הארי מה קורה פה?" שאל מודי – זה זמן ממש לא טוב, בטח לא לפני הקרב!.

"פשוט תסגרו את העיניים!" אור לבן וגדול מילא את החדר וכולם בבת אחת סגרו את העיניים.

"מפגר!" צעקה שארי סוטרת לו.

"תשאירו את העיניים מכוסות – מה את חושבת שאת עושה? זה לא הזמן לזה!" צעק עליה מלטף את לחיו הפגועה – הוא היה כל כך עצבני עליה עכשיו, נשים ומצבי הרוח שלהן!

"נוויל מה אתה עושה?" שאלה הרמיוני שהרגישה את נוויל זז לצידה.

"אל תסתכלי, זה בסדר אני מכיר אותה – כולם להירגע, רק תשאירו את העיניים מכוסות." הארי לקח נשימה עמוקה, נוויל יכול להסתכל כי שארי בוטחת בו.

"מה את עושה פה?" שאל עובר לאחורי הפרגוד.

"אני לא אתן לו להרוג את עצמו!" אמרה שארי שברקים בעיניה.

"על מה את מדברת?" שאל.

הארי נשאר שקט, אסור היה לו להביא אותה. הוא שכח כמה היא מגוננת – ממש כמו הרמיוני. "תעשה חושבים לונגבוטום" אמרה שכאב בקולה.

"שארי, תשמרי על השקט" ניסה להרגיע אותה הארי.

"פוטר, מה קורה פה?" שאל קינגסלי.

כולם עדיין עוצמים עיניים ולא יודעם מה קורא פה.

"פוטר, מאיפה השגת אותה? חשבתי שזאת אגדה" הארי תפס בראשו. עכשיו מאוחר מידי ואין זמן.

"הזמן שלנו הולך ואוזל" אמר בעייפות "בקצרה, תשאלו שאלות אחר כך. אלאסטור, לא השגתי אותה. רק בטעות היא הפכה להיות תחת רודנותי, היא חייבת להגן עלי אפילו אם זה אומר להקריב את חייה. היא לא אגדה, כמו שהת'סטרילים לא אגדה. עכשיו, יש לנו קרב לנצח בו היום!" מנסה לשנות נושא במהירות ולהמשיך בתוכנית – אך הרמיוני מיהרה להחזיר את הנושא –

"אז, מה היא?" שקט שרר בחדר, כולם חיכו לתשובה.

"מדוזה" אמר נוויל בהומור ופרע את שיערה.

הארי הנהן. "יופי שארי" –

"עכשיו שפתרנו את התעלומה מי אני ולמה כולם צריכים להשאיר את העיניים סגורות.."

"רגע, למה באמת?" קטעה אותה מולי.

נוויל ענה עם חיוך מוזר על שפתיו "זה סיפורי אגדות מוגלגים יוונים. למדוזה יש ראש מלא נחשים. כל אחד שמביט בעיניה או בעיני אחד הנחשים שלה הופך לאבן במיידי. דומה למבט הבסיליסק, רק שפה אין תרופת אל חזור ואתה באמת הופך לאבן." שארי העיפה את ידו מראשה ושלחה לו מבט זועם.

"וכמו שאמרתי, הארי אני לא אתן לך לצאת לשם לבד! אתה תיקח איתך מישהו או שלא תלך לשם בכלל!" מכסה את עיניו הוא היה מיואש.

יש להם רק עשרים דקות והם מבזבזים את הזמן בשטויות!.

"שארי, אין לנו זמן לזה" אמר הארי שהעצבים נשמעים בברור בקולו.

"אז פשוט אל תלך ותסיים עם זה!" היא רקעה ברגלה והחזירה את מבטה אל הארי.

"על מה היא מדברת הארי?" שאל נוויל עדין בוחן את שארי בעניין.

"אם תשם לב, הארי לא משובץ בשום צוות השתלטות –" היה שקט ואז צליל של הסכמה בקהל עם העיניים העצומות.

"הארי?" קולה של הרמיוני נשמע בין הלחשושים.

"שארי..." הארי היה רותח – הוא היה צריך להשאיר אותו בדירה ברומא!.

"הוא תכנן להיכנס לאחוזת מאלפוי ברגע שהתגבורת תצא משם. ולנסות לברר משהו – שאת הפרט הזה עוד לא הצלחתי לפענח"

"הארי, זה לא שם" אמרה הרמיוני בהחלטיות "ושארי, תחזרי לצורת הנחש כדי שנוכל לפתוח את העיניים." הרמיוני לקחה את העניינים לידיים והארי נשם לרווחה.

"והארי, אל תרגיש בטוח – אני חושבת כמו שארי ואני לא אתן לך ללכת לשם, בטח לא לבד." בנות!

"תודה" אמרה שארי ואור לבן שוב מילא את החדר.

היא טיפסה על רגלו של נוויל ונשארה כרוכה לידו.

"יופי, עכשיו היא מפחדת ממני מכדי להיות עלי והלכה אליך נוויל – מקסים!" שארי צחקה ודגדגה את נוויל עם לשונה.

הפרגוד ירד וכולם פתחו את עיניהם.

"אין לנו זמן לענייני מדוזה כרגע. אני משוכנעת שהארי יסביר ברגע שנהיה בטוחים ונסיים את הקרב הזה. יש לנו שמונה דקות להכנות אחרונות ולצאת אל העיירות. כל צוות שיתכנס ביחד ויהיה מוכן לקריאת הזינוק. הארי, אתה, אלאסטור, נוויל ואני הולכים עכשיו למעלה" ובזאת הסתובבה ויצאה מהחדר.

"סיבכת אותי עכשיו בצרות!" לחש הארי רק לשארי והיא רק צחקה ואמרה כי מגיע לו.  

אחרי שהדלת נסגרה הרמיוני הסתובבה לחבורה הקטנה –

"אין לנו זמן לדבר על שארי. והארי.. כל הכבוד" אמרה בחיוך קטן והוא כשותף לסוד הנהן.

"אני לא אתן להארי ללכת לאחוזה לבד, ואני יודעת שלא משנה מה אני אגיד לו הוא עדין ילך – אז אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלדאוג שהוא יחזור שלם." הארי בא למחות אך היא עצרה אותו.

"אלאסטור, תוכל להטיל לחש השתקה על החדר?" בלי לשאול שאלות הוא ביצע.

"מה אתה יודע על דראקו מאלפוי?" שאלה ישירות ונוויל והארי הסתכלו עליה המומים.

"לא הרבה" הודה "מאז שסיים את בית הספר הוא נעלם. שמעתי שמועות שאימו מחפשת אחריו בנרות ואפילו הקימה צוות חיפוש אחריו. הוא נצפה בברלין לפני שנתיים וזהו. אני לא חושב שהוא מהווה איום" הרמיוני הנהנה ופנתה להארי.

"אתה בוטח בו?" הארי לא ענה.

"אני בוטח בו" ענה נוויל בביטחון.

"אתם יודעים איפה מאלפוי הצעיר?"

"הוא אפילו לא יודע שהרגתי את אימא שלו" השיב בלחש.

"זה לא מה ששאלתי, אתה בוטח בו?" הארי הנהן עדין לא מבין לאן היא חותרת.

"נוויל, אתה מוכן להחליף את אלאסטור ולקחת פיקוד על הצוות שלכם? יש לכם את הצוות הכי קטן ואני יודעת שתעמוד בזה, אני יודעת שהארי יסכים איתי" נוויל הסכים ישר.

"לך לצוות שלך ותתחילו להתכונן, יש לכם כמה דקות" ובזאת הוא יצא מהחדר וירד בריצה לקומת הקרקע.

"אני גם צריכה ללכת לצוות שלי. אלאסטור, אני יודעת שאתה בוטח בהארי ותמיד ידעת שהוא מסתתר מתחת לדמותו של רמוס. אני רוצה שתסמוך עליו עוד פעם שתתלווה אליו לאחוזת מאלפוי-"

"מה- לא!" מחא הארי אך הם לא שאלו אותו.

"הוא מחפש משהו שיכול מאוד לעזור לנו במלחמה הזאת. אני דיי בטוחה שזה לא נמצא שם אבל הארי מתעקש כבר זמן רב לבדוק. אסור לנו להגיד לך מה זה. בנוסף אליך אני רוצה לצרף אליך עוד מישהו שמכיר את אחוזת מאלפוי מבפנים."

"לא! אני לא מוכן!" הם לא הקשיבו לו.

"אתה מוכן לעשות את זה?" מודי לא חשב פעמים והסכים.

"הוא לא יודע שהארי הוא הארי. לכן הוא יצטרך להתחפש" ובזאת הסתובבה – כוונה את שרביטה אליו והארי הותקף מכישוף שינוי תדמית חלש.

"הרמיוני!"

"הארי, אין לי זמן ואתה תקבל את זה – או שאתה מעדיף להישאר כן קשור לכיסא שדובי משגיח עליך? אני חושבת שלא" הארי לא הגיב – זה באמת עדיף על דובי.

"אבל למה לערב אותו בזה?"

"איתו תסיים את זה הרבה יותר מהר" היא נופפה להם לשלום ומיהרה למטה.

נשארה עוד דקה.

"פוטר, הגיע הזמן לצאת"

-

דראקו ישב במרכז החדר הריק שדמעות בגרונו.

הוא לא מאמין שהוא נתן לו ללכת.

הוא לא יראה אותו שוב.

זהו, זה הסוף.

הוא חייב לעזוב את המקום הזה ולמצוא דירה חדשה, עבודה.

לעבור לקנדה!

אבל הוא לא אוהב קנדים..

הוא יעבור למזרח הרחוק! יעבור לגור באיזו חושה בהודו!

אבל האוכל האסיאתי לא עושה טוב לבטן שלו..

מתוסכל הוא נשכב על הרצפה שהדמעות עוד מסרבות לצאת.

"דראקו, אתה כזה נקבה" אמר לעצמו מסתכל על המנורה במרכז התקרה.

עברו אולי חמש דקות מאז הוא נשכב ככה על הרצפה ופופ קטן נשמע מהסלון.

זאת בטח שארי שבאה לשחרר אותו מכבליו ולהוציא אותו לחופשי – או נוויל שבא שוב להסתכל במרתף ולדאוג שהמרתף בשטוקהולם נראה כמה שיותר דומה לזה מבחינת רעיון – ששום דבר לא חסר..

"תגיד, אתה מתכוון לשכב על הרצפה כל היום?" פותח את עיניו מסתנוור מהמנורה שהייתה ממוקמת מול פניו הוא כיסה את עיניו מנסה לקלוט את הדמות השחורה שמעליו.

"תתלבש אנחנו יוצאים" לסתו של דראקו נפתחה בתדהמה והוא מיהר להתיישב ולתפוס את הנחש בחיבוק חונק.

"חזרת!" אמר בקול חנוק מדמעות שסוף, סוף עזבו את עיניו.

"אף פעם לא עזבתי. דראקו אתה חונק אותי.." לא היה אכפת לו, הוא לא עזב, הוא עוד פה, הוא לא עזב אותו, הוא כאן, הוא לא עזב!!

מישהו ניקה את גרונו מאחור ודראקו מיהר לעזוב את הנחש.

"אלאסטור מודי!" אמר בבהלה ולקח צעד אחורה – הוא לא היה עם השרביט שלו.

"זה בסדר דראקו, הוא איתי.." דראקו הסתכל על הנחש והוא חייך אליו חיוך מרגיע.

גם בלי לראות אותו הוא ידע שזה הוא – שערו היה שוב בלונדיני וקצר כמו ביום הראשון שפגש אותו. הוא היה מעט נמוך יותר וכתפיו כבר לא מרשימות כמו בדמויות הקודמות שלבש. אך זה עדיין היה הוא!

דראקו הנהן והחזיר את מבטו למודי.

"אין לנו זמן" הוא ציין והסתלק מהחדר עם רעש המקל מלווה את צעדיו.

"אין לנו זמן למה?" שאל דראקו רוצה את הנחש מתכופף לפניו ותופס בידיו.

"אני עומד לבקש ממך משהו ענק.. ואתה יכול לסרב ואני אבין אותך. אין לי זמן להסביר והזמן שלי קצר –"

"אתה שוב הולך?" שאל שהדמעת חוזרות להציף את עיניו.

הארי חייך אליו וניסה להרגיע אותו כשהוא מסרטט עיגולים עם אגודליו על ידיו של דראקו.

"זה יום שבת דראקו" דראקו זכר שיש משהו ביום שבת, משהו חשוב..אבל מה זה?

"הקרב!" הוא לחש ומיהר לסתום את פיו.

"בדיוק.. "

"אתה לא הולך לשם נכון??" אמר דראקו שדאגה אמיתית נשמעה בקולו.

מבולבל וקצת מופתע הארי ניער את ראשו, אין זמן.

"לא. אני הולך למקום אחר – ואני צריך אותך שם לעזור לי." דראקו מיהר להנהן ולנגב את עיניו שהתחילו לזלוג.

"אני... אני צריך להיכנס לאחוזת מאלפוי בעוד פחות מחמש דקות" מבטו של דראקו ישר השתנה. עיניו נעשו אטומות והדמעות התייבשו.

"מה יש לך לחפש בבית שלי?" שאל בקולו העוין והיציב.

"אני לא מתכוון לפגוע באף אחד אני מבטיח, אני מחפש משהו ששיך לי – אני רוצה להיכנס ולצאת בלי שיבחינו בי – ואיתך זה יכול לקרות הרבה יותר בקלות" דראקו לא הגיב "בלעדיך אנשים רבים יכולים להיפגע לשווא וזה יכול לקחת לי הרבה יותר זמן ו-"

"אתה עלול להיפגע?" שאל בקול יציב.

"כן אבל זה לא העניין –"

"אז אני בא" ובזה הוא קם על רגליו ומיהר לחדרו להחליף את הבגדים.

"דראקו אתה באמת לא חייב זה רק-"

"אין וויכוח" הוא השיב ישר מתפשט בנוכחותו של הארי ושולף חליפה מהארון.

"תודה.." הארי לחש לא מסוגל להתעלם מהשינוי שהתרחש בדראקו בשניות.  

תוך דקה הוא היה מוכן ופנה אל הארי "נלך?"

-

הם נחתו באמצע יער צפוף ואפל.

הארי הביט לצדדים ולא אמר מילה.

דראקו התחיל לצעוד והם אחריו.

עוצר בהפתעה הוא הסתכל לצדדים מחפש משהו.

"הכל ב-" לפני שהארי הספיק לסיים את השאלה דראקו התכופף והוציא את שרביטו.

מודי הלך לכיוונו והסתכל על מעכשיו.

מצייר מעגל דמיוני בזמן שהוא ממלמל משהו בשפה אחרת הוא התרומם, הצביע אל אמצע המעגל ואמר בקול יציב "מאלפוי".

דלת גדול ומסיבית הופיעה על הרצפה.

מודי זז מהדלת והסתכל בהתלהבות על גודלה – "כבר מזמן לא ראיתי דבר כזה – קסם ישן" דראקו הנהן ופתח את הדלת.

נראה שמסדרון ארוך ממשיך אל בטן האדמה.

קופץ פנימה מודי ישר אחריו.

הארי היה מבולבל ונשאר לעמוד במקום – מה לעזאזל?

"תמהר גיבור" אמר מודי שקולו הולך ומתרחק.

הארי לקח נשימה עמוקה וקפץ פנימה.

הדלת נסגרה מאחוריו והוא ראה שהוא עומד על רצפת המסדרון שהוא ראה רגע קודם יורד לתהום – מדהים.. ואפילו לא הייתה לו בחילה.

השניים כבר הספיקו להתקדם במסדרון צר והארי מיהר אחריהם.

"לאן אתה צריך להגיע?" שאל דראקו שנעצר מאחורי ווילון עבה ושחור.

"הא... " האמת שהוא בכלל לא חשב על זה "יש לכם אולי כספת? או – חדר מתנות?" מושך בכתפיו בבלבול הוא הביט במודי שנראה מאוכזב.

דראקו רק הנהן והסתובב שפניו לוילון.

"שמרו על שקט" אמר סוגר את עיניו ומקשיב.

מצידו השני של הוילון הגיעו רעשים של צעדים מהירים שהתרחקו. כמה פיצוצים של התעתקות והארי ידע שזה הזמן – "נזוז" אמר דראקו ויצא דרך הווילון בריצה.

מודי הצולע בעקבותיו ואחריו הארי מסתכל לכל הצדדים.

הם נכנסו – פשוט לטירה! המסדרונות ארוכים ורחבים, על הקירות יצירות אומנות לכל האורך, התקרה עם נברשות ענקיות שמאירות באור חלש, הרצפה שלאורכה נפרס שטיח ארוך וירוק המשיכה לאין קץ.

דראקו נעצר מול דלת בצבע חום חם והסתכל סביב.

הארי ראה שעל הדלת שלט קטן עם השם שלו.

שוב מכוון את השרביט לדלת הוא צייר מעגל על הדלת, הפעם המעגל השאיר סימן של חריטה על הדלת "לוציוס מאלפוי" אמר דראקו והדלת נפתחה.

ממהר להיכנס הארי ומודי עשו בדיוק כמוהו, הוא סגר את הדלת בטריקה חרישית ונשם עמוק. "החלק המסובך פחות מאחורינו"

הם עמדו בחדר גדול שבקצהו מיטת אפיריון ענקית בצבעי ירוק ושחור.

מסביב החדר היה מלא בחפצי אומנות, היה שם סלון וסיפריה ענקית.

"זה החדר שלך?" שאל הארי בלחש מתפלא מגודל, זה היה כמו הבית של דודיו.

דראקו הנהן ופנה אל המיטה שלו.

"זה לא הזמן לקחת מנוחה מאלפוי" העיר אלאסטור והסתכל סביבו "מה אנחנו עושים פה?"

הארי הסתכל על דראקו שהבעת האטימות לא עזבה את פניו.

"מה המקום הכי טוב להחביא דברי ערך אם לא מתחת לעריסת התינוק?" דראקו שאל בלי באמת לצפות לתשובה. הארי פתח את עיניו בתדהמה שהמיטה נעלמה ומתחתיה הופיע מעגל עץ. "כל פעם אחד" אמר והצביע לשניהם על המעגל.

"אני אלך ראשון.." הודיע מודי צולע אל המעגל.

ברגע שנעמד עליו הוא רטט מעט וירד למטה באיטיות – כשהמעגל חזר לפני השטח מודי לא היה עליו. "תורך" מלמל דראקו מרכין את ראשו.

הארי לא יוכל היה יותר לראות את דראקו אוכל את עצמו. מתקרב אליו באיטיות הוא תפס בידו ואחז בה. "תודה.." הוא לחש ונשק ללחיו.

"בשבילך... הכל" מלמל בשקט דראקו שידו רועדת מעט.

הארי משך את דראקו איתו אל המעגל – "רק אחד כל פעם" אמר דראקו אך הארי התעקש ונעמד על העיגול שהוא מושך את דראקו לקרתו ותופס אותו בחיבוק חזק וחם.

ככה מחובקים במעגל הוא התחיל לרעוד.. וכמו קודם התחיל לרדת לאט, לאט למטה. 

עשרות, מאות, ואלפי מדפים היו מסביב. הכל מסודר על פי קטגוריות שונות, תקופות, גדלים, צבעים, מקומות ועוד. הארי לא היה בטוח מה הוא מחפש בדיוק.

"יש לי דרך לחפש מהר יותר את החפץ, תגיד לי איך הוא נראה.." הארי היסס.

"אני לא בטוח" הודה. "זה יכול להיות כמה דברים" אלאסטור שוב הביט אליו באי אמון אך לא אמר דבר.

"זה בסדר" אמר דראקו שעדין החזיק בידו "ננסה כמה דברים" הארי חשב ואמר  לו לחפש משהו ששיך להאפלפף. דראקו נגע בקיר ואמר בקול ברור "האפלפף"

אך שום דבר לא קרא. "אולי..." לקח נשימה עמוקה "מכתש גודריק?" ודראקו חזר על פעולתו כקודם. שוב כלום.

"אין לנו זמן" ציין אלאסטור שהוא מסתכל על הפריטים שמסביב.

"ניסיון אחרון.." הביט הארי והביט מסביב.

נשאר לו רק פריט אחד חוץ מוולדמורט עצמו.

היה לו גריפינדור, האפלפף, סלית'רין וריבנקלו. היו לו את כל הבתים..

"טוב, אני צריך עוד שני ניסיונות – תנסה אלבוס דמבלדור ותנסה ריבינקלו." דראקו לא שאל שאלות וביצע. הארי היה בטוח שהחפש הזה קשור איכשהו לריבינקלו – משהו בבטן שלו סימן לו שזה הבית.

חפץ התחיל להתעופף באופק והארי התקשח. זה יכול להיות זה.

מודי תפס את הגלימה בשתי ידיו והסתכל מקרוב – "אני לא מאמין.."

נפל בכבדות על הספה בסלון הוא חייך מאוזן לאוזן מרגיש סלע יורד מליבו.

הוא סוף, סוף מצא את ההורוקרוקס האחרון!

זאת הייתה גלימה מקורית של רוונה ריבנקלו!

דראקו התיישב לידו ושם את ידו על ברכו – "זה היה טוב?" שאל מעט מודאג, המסכה הקרה שעל פניו נמסה ברגע שהם נכנסו לדירה ברומא.

"זה היה מעולה!" אמר הארי ותפס פניו ומנשק אותו בפרעות.

"אתה לא יודע בכלל מה קרה פה עכשיו! יום אחד אני מבטיח לספר לך!" אמר וחזר לטרוף את שפתיו של דראקו.

דראקו שם את ידו על חזהו של הארי ועצר אותו –

"אתה שמח?" שאל עדין בדאגה והארי הנהן בנמרצות.

"מאוד" דראקו חייך אליו.

"אתה לא יוצא עכשיו לקרב נכון?" חיוכו של הארי גדל אפילו יותר משהיה קודם לכן.

"לא טיפשון. הקרב נגמר לפני שעות! זאת הייתה השתלטות מהירה ויעילה. אין נפגעים או הרוגים מהצד שלנו בכלל וכמה אוכלי מוות נפצעו קל וברחו על נפשותיהם. הצלחנו להשתלט על חמישה כפרים והמקלטים באמסטרדם, ברלין וברצלונה מאוכלסים והכול מתפקד לפי התכנון! גמדוני בית הגיעו בזמן ויש מספיק ציוד ומזון לכולם לשהות שם לפחות חודש! זה לא נפלא?" חיוכו של דראקו גדל קצת והוא הנהן.

הארי לא ידע מה לעשות עם עצמו, הכול מתחיל להסתדר וגופו שלח זרמי חשמל לכל תא ותא. קופץ מאושר הוא חיבק את דראקו והשכיב את שניהם על הספה "הכול בזכותך" אמר וחיבק אותו חזק "בלעדיך כל זה לא היה קורה.." דראקו הסמיק וקבר את פרצופו בכתפו של הארי. "אבל לא עשיתי כלום.." מלמל

"עשית הכול" השיב הארי ונשק לו בעדינות "החזרת אותי לחיים" ולא נשמע קול נוסף מהשניים בשעה אחר כך.

מצייר עיגולים קטנים על חזהו של הארי- דראקו בהה בחזהו החשוף ולא ידע אם זה הזמן הנכון או לא.

"אתה בסדר?" שאל הארי שהרגיש את ידו של דראקו עוצרת על חזהו מבלי לצייר עוד עיגולים.

"אני..." מרים את ראשו להסתכל אל תוך העיניים הירוקות והמהפנטות של הנחש הוא בלע את רוקו וראה את חיוכו של הנחש גדל לנוכח הססנותו. "אני הכנתי משהו בשבילך" אמר והוריד את מבטו אל חזהו של הארי.

הארי ליטף את ראשו בעדינות "בשבילי?" שאל בעדינות מחכה לפניו של דראקו לחזור ולהסתכל עליו.

דראקו הרגיש מגוחך מתמיד – ממש כמו ילד קטן שמביא מתנת בוץ לחברה שלו.

עדין לא מסתכל על הארי הוא ירד מהמיטה שלו וניגש את שולחן הכתיבה – מוציא משם משהו כסוף הוא חזר איתו סגור באגרופו ומתיישב חזרה על מיטתו.

"מה זה?" הארי שאל מסוקרן ושם את סנטרו על כתפו של דראקו.

דראקו שם את ידו קדימה "תביא לי את היד שלך" אמר בשקט והארי קפץ לשבת על קצה המיטה לצידו ולתת לו את ידו.

משהו קר וחלק החליק על ידו – כשסובב אותה ראה שני נחשים זהובים מתכרבלים אחד בשני והופכים למתכת כסופה אחידה על ידו של הארי –

"זה.. " בצד אחד של הצמיד היה לוח מתחת עדין שבהמשכו הפך לנחש שהתכרבל בתוך הנחש שיצא מהצד השני.

"זה בעצם מתנה גם משארי.. " הארי הסתכל עליו בהפתעה –

"אתה ידעת?" דראקו הנהן וחייך אליו-

"אני חיי איתה כבר כמה חודשים- קשה לפספס.. למרות שיש לי כמה שאלות, אבל אני כבר אשאל אותה בהזדמנות.. "הארי עוד היה המום –

"והיא נתנה לך שני נחשים מהראש שלה?" חיוכו של דראקו גדל עוד קצת והוא שוב הנהן.

"הם ישמרו עליך שתהיה בצרה.. והצד נחושת בצד השני ישמש אותי כשאני ארצה לענות על הפתקים שלך.. " אמר וכהדגמה כתב על פתק משהו, הכניס לאגרופו ונתן לו מכה קטנה עם שרביטו. הארי הרגיש חמימות מסביב לפרק ידו כשאותיות התחילו להופיע על הצמיד.

"אוהב אותך" הארי בלע את רוקו ולא ידע מה להגיד. עדין בוהה בצמיד לא מאמין.

הוא פספס כל כך הרבה פרטים בגלל שהיה שקוע במלחמה הזאת..

הוא לא שם לב שדראקו כבר יודע ששארי היא מדוזה, שדראקו לא מתחבר בכלל עם משפחה שלו, שהוא מוכן כולו לעזור להארי, שהוא בוטח בהארי ויעשה הכל בשבילו, שהוא אוהב את הארי. מרים את פרצופו לאט עם מבט עדיין מעט מופתע הוא הסתכל על דראקו שלחיו האדימו.

"מצטער.. אם הפתעתי אותך" אמר בחשש מאגרף את ידיו שנחו על ברכיו.

הארי חייך והרגיש את ליבו מגביר את פעימותיו – דראקו אוהב אותו.

שולח יד אל לחיו האדומה של דראקו הוא הרים את פרצופו.

דראקו אוהב אותו.

מסתכל אל תוך עיניו הגדולות והחומות ומצמיד את המצח שלו לשלו.

דראקו אוהב אותו.

"דראקו.." אמר ברוך מצמיד את אפיהם זה לזה "גם אני אוהב אותך" מרגיש את המילים עוזבות את פיו ושהוא לא מתחרט עליהן.

מרגיש את הרגש הזה מפעפע בבטנו וזורם אל כל גופו – הוא באמת אוהב את דראקו.

דראקו ידע שהמצב לא קל ושהוא לא יוכל לראות את הנחש שלו לעיטים קרובות. עבר חודש בלבד מאז הקרב בשבת.

כמעט כל יום הוא קבל פתק ורשם משהו בחזרה.

בכל פעם מחדש הוא הרגיש את הצמרמורת בכפות רגליו ואת הסחרחורת בראשו – הוא שיגע אותו.

דראקו מצא עבודה.

מההתחלה הוא רצה למצוא משהו שיעביר את הזמן שלו ושארי לא הסכימה לו למצוא עבודה. עכשיו שכולם יודעים על המקלטים הוא גם לא יכול לעזור עם הרכבתם שמה אנשים נוספים ידעו על מעורבותו.

לפעמים נוויל היה קופץ לבקר ולבדוק מה המצב ואם הם צריכים משהו. פעמיים הוא לקח את דראקו איתו לווגאס לרכוש דברים למקלטים אבל הרוב כבר היה ולא היה צריך נסיעות תכופות. הקרבות המשיכו ועכשיו תחת שליטתם של המסדר היו כעשרים כפרים ועיר קטנה אחת – שעליה היה קרב לא קל שנמשך כשלושה ימים.

באותם שלושה ימים דראקו הלך בדירה הלוך ושוב, הלוך ושוב בלי מנוחה – דואג כמו מטורף. הנחש אמר לו שמצפה קרב גדול והוא לא יודע מתי יכתוב שוב

ואחרי שלושה ימים שהוא קיבל את הפתק "ניצחנו!" הוא נפל על הספה, מרגיש את ליבו נרגע, אכל ונרדם ליום שלם.

הוא מצא עבודה בחנות ספרים קטנה במרחק כמה רחובות מהדירה – מה שלא יסגיר את מקום מגוריו.

הבעלים הייתה אישה נחמדה ושמנמנה שמאוד אהבה כוסות תה.

החנות הייתה קטנה והתעסקה בעיקר ברומנים – אבל לדראקו לא היה אכפת, היה לו תרוץ לצאת מהדירה ולנשום אוויר.

הפעמון בכניסה לחנות צלצל ודראקו הרים את ראשו בברכת בוקר טוב –

פניו נפלו.

פניו של זאביני התחילו לזהור באושר – היום הזה רק משתפר מרגע לרגע.

בבוקר הוא קיבל פקודה לחפש תומכים, לאחר מכן מצא קבוצת תומכים בדרום גרמניה, אכל ארוחת צהריים איטלקית טיפוסית ועכשיו מצא את דראקו מאלפוי הנעדר.

איזה מזל יש לו היום! הוא צריך לנצל את זה...

שארי התעתקה לדירה ששקיות מלאות כל טוב בידיה והיא מקפצת למטבח לפרוק את השלל.

"מותק!" היא קראה "תראה אילו הפתעות הבאתי לך!" מתחילה לפרוק את הסחורה היא שמה לב שדראקו לא נכנס למטבח לחקור.

"הוא עוד בעבודה?" שאלה את עצמה מניחה את הדברים בצד.

היא יצאה מהמטבח והלכה אל חדרו – הוא היה ריק.

"דראקו?" הולכת אל חדרו הריק של הארי שגם היה ריק, והוא לא שם.

אל המקלחת – ריקה.

רעש של מים נשמע – "דראקו?" שאלה שוב ולא באה תשובה.

ממשיכה לסוף המסדרון אל המקלחת הלא מאובזרת הוא שמה את ידיה על פניה וחנקה צעקה.

"למה אתה לא עונה להודעות שלי?" שארי ראתה את הפתק על השולחן בסלון והרגישה את הנשימה המהירה עוזבת את ריאותיה.

דראקו לא מסכים לצאת מהדירה כבר שבוע.

הוא התפטר מהעבודה הנחמדה שהיא השיגה לו והוא לא מוכן לספר לה מה קרה לו – הוא השביע אותה לא להגיד כלום להארי והיא הרגישה עצמה מתפוצצת.

היא אפילו לא ידע איך לעזור לו להרגיש יותר טוב!

עומד מול המראה במקלחת הוא הסתכל על השתקפותו החבולה.

כל גופו סימנים כחולים וצלקות, בעוד יום יומיים יוכל להטיל כישוף להעלמת הצלקות – אבל לא עכשיו שהן עוד טריות. שיערו הארוך היה מסורבל ולא נקי.

הוא כל כך התגעגע לשיער הקצר שלו.. ובעצם, למה לא?

מזיז את המראה וחושף ארון – בין התכשירים הוא מצא זוג מספרים ארוכות. הוא הולך לסיים עם הסיוט הזה – לחזור להיות דראקו שהוא מכיר.

"לאן אתה הולך?" שאלה רואה את דראקו יושב בסלון נועל את נעליו.

הפנס בעינו כבר היה רק צללית כהה שנראתה כאילו לא ישן מספיק והחתך בראשו הגליד יפה וכוסה בפלסטר. התספורת החדשה שלו מאוד החמיאה למבנה פניו הצר ושיערו נראה חיי ופרעי.

"לחפש עבודה... " שארי הרימה גבה ונשענה על הקיר.

"למה נראה לך שאני אתן לך לצאת לפני שתספר לי מי עשה לך את זה שאני אוכל לתת לך את ההגנה המתאימה ממנו?" קם הוא הסתכל פעם אחרונה בהשתקפותו.

"הוא לא יחזור, אל תדאגי" אמר לוקח את המטריה מהסל. "יום טוב" אמר מחייך חיוך של 'הכול יהיה בסדר' ויוצא.

שארי עדיין הייתה מודאגת.

"זה הזמן לידע את הארי מה קורה פה"

הארי הופיע בדירה תוך שניות.

"מה אמרת??" אמר בעצבים.

פניו אדומות ושיערו פרוע, כאילו העביר את ידו עשרות פעמים בשניות האחרונות.

"הוא אסר עלי להגיד לך משהו...אני מצטערת" אמרה בלחש מגרדת את ראשה.

"אני לא מאמין!" מתחיל ללכת במעגלים בדירה הוא חיפש הסבר.

"למה הוא לא סיפר לי?" שארי משכה בכתפיה

"הוא לא מוכן להגיד לי מה קרה..הוא פשוט חזר מהעבודה חבול כולו.. מצאתי אותו ערום ומדמם בחדר ניקיון" הארי המשיך ללכת במעגלים בחדר שעצביו מרוטים.

"כמה המצב היה קשה?" – "מאוד" ענתה ישר שארי "זה נראה כאילו מישהו פוצץ אותו בניסיון להרוג אותו.." הארי השתגע.

הוא לא מאמין שדראקו שמר ממנו מידע כזה... הוא הולך להרוג את הבנזונה.

"אם הוא יגלה שסיפרתי לך הוא לא יבטח בי יותר לעולם, אז... תמצא את הדרך שלך לעשות את זה" הארי הנהן בהבנה והלך לחדרו של דראקו.

התיישב על השולחן כתיבה והחל לכתוב –

דראקו, קפצתי לדירה לזמן קצר כדי לראות אותך ולהגיד לך שלום.

אני לא אהיה באזור בזמן הקרוב, אני לא יודע כמה זמן זה ייקח ואני לא יודע לאן המצבים ייקחו אותי.

אני מבטיח לשלוח לך הודעה ברגע שאחזור.

לא היית ולצערי לא היה לי זמן לצאת לחפש אותך..

אני מקווה ששלומך טוב ושאתה ממשיך להכין מטעמים מופלאים בידיים הנדירות שלך.

תשמור על עצמך בשבילי,

אוהב.

נ.ב - תשמור על שארי בשבילי.. אני לא אהיה פה כדי לשם עליה עיין, תשמור שלא תעשה שטויות.

הוא לא רצה לחתום. הוא לא ידע איך לחתום.

עדין עצבני הוא קם מהשולחן וחזר לסלון.

"אני לא יודע מתי אחזור ואם אחזור... תשמרי עליו" אמר בזאת נעלם.

-

עברו שבועיים ודראקו הסתובב עם המכתב שהנחש השאיר לו לכל מקום.

הוא לא האמין שככה הוא פספס אותו. הוא לא יודע מתי הוא יראה אותו שוב ואם יראה אותו. מנסה לשלוח לו הודעות ולשאול לשלומו הוא לא קבל תשובה.

מתיישב על עדן החלון הוא הסתכל בגשם שלא הפסיק לרדת כבר שלוש שעות.

החשק לבשל הלך יחד עם הנחש.

ושארי כבר שבוע מתלוננת על האוכל המגעיל שהיא מכינה.

אבל לא אכפת לו יותר מידי מה הוא אוכל, גם אם זה רק תפוח.

עוד שבוע עבר והוא קבל הודעה.

"תשמור על עצמך, תאכל טוב, תישן טוב, תחשוב עלי, תשלח לי אנרגיות טובות, אני צריך אותן.. מתגעגע" וכמו מכת ברק הוא התרומם על רגליו וניגש למטבח.

"יש אוכל?" קפצה שארי מאושר שגזר לא מקולף וחצי אכול בידה.

"פסטה?" שאל והרתיח מים על הגז.

"פסטה!" אישרה שארי וקפצה מצד לצד אורחת את השולחן.

הלילה הגיע ודראקו שכב ער במיטה שלו.

מחר מצפה לו יום עמוס בעבודה. זה יום ראשון וילדים פשוט מסתערים בימי ראשון ל חנות הממתקים. הוא לא שנא ילדים, אפילו יאמר באומץ שהוא דיי אוהב אותם – אבל שהם היו הרבה, רועשים, מלכלכים וכל כך קטנים.. זה שיגע אותו.

השעה הייתה כבר מאוחרת והוא ידע שאם לא יירדם בזמן הקרוב הוא לא יתפקד בעבודה למחרת. הסניץ' שעל חזהו התחמם וליבו התחיל להאיץ –

"אני לא מצליח לישון..." היה כתוב בפתק ודראקו צחק לעצמו 'איזה צרוף מקרים'

"כבר חודש לא שמעתי ממך... נעלמת" כתב בפנקס שהיה לצד המיטה, אגרף את הפתק באגרופו ושלח אותו לצמיד של הנחש.

"מצטער, הייתי עסוק – אני משתגע מגעגועים.."

"אני גם לא מצליח לישון, מחר יום ראשון וזה אומר הרבה ילדים רעשנים במקום העבודה"

"איפה אתה עובד?"

"בחנות ממתקים של ארנולד נוריס, בנאדם קצת מוזר.. אתה במיטה?"

"כן.. ואתה?"

"כן, מנסה לישון... אבל חושב עליך"

"אתה לבד אני מקווה... " אם לא מספיק החיוך שהיה לדראקו עד עכשיו חיוכו אף גדל. הוא למעשה מדבר עכשיו עם הנחש שיחה שלמה של פתקים... זה היה כל כך מוזר – אבל לפחות זה.

"אז עם מי אני אהיה? עם בוגארט? אני בקטע של עיניים ירוקות בזמן האחרון" להודעה הבאה לקח קצת יותר זמן להגיע.

"אני עוצם את העיניים שלי אני רואה אותך, אני רוצה להריח אותך, לגעת בך.. אני רוצה לרגיש את השיער הרך שלך כנגד האף שלי ולעביר בו את האצבעות שלי שוב ושוב..

אני רוצה להעביר את ידי לאורך גופך ולא לעזוב אותך לעולם.. למה אתה כל כך רחוק?" דראקו הרגיש את גופו מתקשח ואת ליבו מאיץ. לוקח נשימה עמוקה הוא נגע בלחיו שהאדימה וחייך.

"אני מתגעגע אליך כל כך שאני בטוח שאני רואה אותך בין האנשים בקהל.. אך לעולם לא בא לשלם על הממתק. אני רוצה לבשל לך ולהירדם איתך אחר כך.. " סוגר את הפתק בידו הוא נתן שתי מכות על אגרופו – עכשיו הנחש יחוש חום עז על פרק ידו.

"זה כאב! עשית את זה בכוונה? ... הרגשתי את כל גופי בוער – הרגשתי את התשוקה שלי אליך עובר בכל גופי כמו חשמל."

עוצם את עיניו הוא התרכז בשרשרת – וניצוץ של רגש הוא הרגיש חום כנגדו.

כותב בחיפזון פתק הוא סגר את אגרופו ושלח את זה לנחש.

שוב שוכב בשקט מתרכז בסניץ' הוא הרגיש לרגע קצת יותר ארוך יד בשיערו ויד על בטנו.

"אני מרגיש אותך.." הוא קיבל הודעה נוספת ודראקו הרגיש בעננים, הוא לא דמין.

שוב סוגר את עיניו הוא התרכז חזק יותר. זוג ידיים טיילו על בטנו ורעד עבר בגופו

"רעדת עכשיו?" דראקו הנהן לעצמו בהנאה והרגיש יד חמה על לחיו.

נוגע בלחיו השנייה הוא קיווה שהנחש מרגיש את זה.

לפתע עיניו נפתחו בתדהמה ונהמה יצאה מפיו – מתקפל לאחור בעונג הוא נשך את שפתיו וניסה לא להוציא אנחה רועמת – ביד רועדת הוא כתב "איך זה ייתכן?" ושלח את זה לנחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל הנחש ודראקו חנק עם ידו עם אנחת עונג כשמפשעתו התחילה לבעור. "אל תפסיק" כתב לו והרגיש את הקצב מתגבר.

מעביר את ידיו מתחת לחולצתו ומלטף את עצמו הוא הרגיש את ידו של הנחש על איברו מגבירה את מהירותה. נושם נשימות מהירות הוא קימר את גופו וגמר.

"אלוהים" אמר בקול לא מאמין למה שקרה עכשיו.

"וואו..." הוא שלח – התשובה לא איחרה לבוא

"אני מחכה לפעם הבאה..."

דראקו עמד במטבח והכין צהריים לו ולשארי. זה היה יום החופש שלו ושארי כבר כמה ימים נדנדה לו על איזה מאכל שהיא רוצה שהוא יכין לה.

הוא שאל את המעסיק שלו אם יש לו מתכון לזה והוא באופן מאוד בוטח בלי לשאול שאלות שלח יד אחורה והביא לו ספר מתכונים של אשתו המנוחה.

אומר כי יחזיר לו את זה ברגע שימצא אותו – דראקו הודה לו וחזר לעבודה.

הספר היה דווקא טוב, עם כמה מתכונים מקוריים ומשפחתיים הוא למד טריקים חדשים וכמה מתכונים למאגר.

מרגיש משב קל של רוח הוא הסתובב להסתכל מי מאחוריו ולא היה שם איש.

הסיר היה על האש והיה לו כמה דקות עד שיוכל להנמיך את האש ולהסיר דאגה מהתבשיל. שוב רוח נשבה על עורפו והוא התעצבן והסתובב אחורה – לא היה שם אף אחד.

השרשרת שעל צווארו התחממה ועוד לפני שהוא הספיק לקרוא את הפתק הוא הרגיש זוג ידיים זוחלות מתחת לחולצתו "לעזאזל.." מלמל ובידיים רועדות קרא את הפתק.

"אני מקווה שיש לך כמה דקות בשבילי" דראקו הנהן לעצמו והרגיש את רגליו כושלות והוא נשען על הארון מתענג על המגע העדין שעל עורו..

מכניס את ידו למכנס הוא נזכר ששארי בחדר הסמוך.

מוצא עט ומשרבט על הצד השני של הפתק "דקה אחת" שולח אותו לצמיד של הנחש הוא מיהר לחדרו וסגר אחריו את הדלת. זה יהיה ממש מוזר אם שארי תתפוס אותו מאונן באמצע המטבח.

"תאחל לי בהצלחה" הוא קיבל פתק בבוקר שני.

"בהצלחה.. אבל במה?" קושר את שרוכי נעליו הוא קרא את הפתק שנח מולו.

"אני עומד לעשות צעד מאוד משמעותי במלחמה הזאת.. רק תן לי כוחות לעבור את זה בשלום" דראקו הסתכל על הפתק, ידיו אכזבו אותו והתחילו לרעוד –

"תשמור על עצמך.. מחכה לך בבית"

גברת לוראן שלמה את הסכום הרגיל, אחרי שקנתה את הממתק הרגיל ויצאה מהחנות לצלצול הפעמון. השעה הייתה כבר קרובה לשעת סגירה ודראקו ניקה את ידיו בסינר.

עוד יום עבודה עבר בלי לצאת מהכלים.

מסתכל על השעון קיר, נשארו עוד כמה דקות – הבוס לא יגיד לו כלום אם יסגור עכשיו.

תולה את הסינר על הקולב מאחורי הדלפק הוא שמע את הדלת נפתחת.

"אני מצטער, אני סוגר.. תוכל לחזור מחר" הוא הסתובב לחייך חיוך מתנצל אל הלקוח אבל פניו לא אמרו דבר שבהו בדמות שמולו.

"חיפשתי אותך"