חלק
ז'
"דולוחוב!"
קרא אדון האופל מכיסאו בקצה האולם.
מלטף
את ראשה של נגיני ובוהה בזוג המוגלגים שנתלו הפוכים מהתקרה.
הרצפה
התמלאה בדמם שנזל מכל החתכים שבגופם.
רוח
החיים עוד בגופם והם נדים בין חיים למוות.
דולוחוב
התקרב וקד קידה עמוקה.
"צבא
האור הולך וצובר כוח בכל יום ובכל רגע שעובר." דולוחוב ירד על ברכיו מחכה
לשאלה או פקודה "אני רוצה בחיסולם, אני רוצה את כולם מתים ושרויים פה
לפני!" דולוחוב עדיין לא אמר מילה.
"תיקח
איתך צוות.. את האחים קארו! אני צריך מישהו מבפנים שיוכל לשפוך מידע! אנחנו לא
נפסיד במערכה הבאה!" דולוחוב הנהן וקם על רגליו.
בלי
להפנות את גבו הוא יצא מהחדר.
"מושלם!"
זעק וולדמורט שהשמועות הגיעו לאוזניו.
נוט
יידע אותו בכך שהאחים קארו ודולוחוב הצליחו לשתק ולהביא למרתפים של האחוזה חבר
מצבא האור.
כל
מה שנותר לו לעשות עכשיו זה לצפות בדם ניגר על רצפת השיש השחורה של האולם.
הארי
עמד עם הגלימה על כתפיו והמסכה על פניו בפינת החדר סמוך לאוכלי המוות האחרים.
כולם
היו במקום.
נוויל
מחופש לאלקטו קארו והרמיוני מחופשת לאמיקוס קארו.
הכול
עמד במקום ועכשיו תורו של אוליבר לעשות את הצעד.
דמות
חבושה ברדס שחור הוכנסה בכוח לחדר והושלכה לרצפת השיש השחורה שהוברקה לכבוד
המאורע.
צחוקם
של אוכלי המוות מלא את החדר וולדמורט בהה בדמות השרויה על הרצפה.
"י-יש
ת-תקלה" מלמל פיטגרו כשנכנס לחדר אחרי האסיר.
הארי
קפא במקום שולח מבט מזהיר אל הרמיוני שלא תעשה צעד פזיז.
וולדמורט
שלח מבט מוות של פטיגרו וזה הרכין את ראשו בפחד -
"ה-הפרחח
ל-לא עמד בלחץ והתפגר למ-מוות" צחוק אפילו גדול יותר נשמע באולם והארי ראה את
נוויל שולח לו מבט מזועזע.
"מצאתי
אותו מת על רצפת התא – אי אפשר היה לחקור גופה אז חתכתי את מה שנשאר ממנו לחתיכות
והשלכתי לכלבים.. "
"לפחות
יהיה לו שימוש" אמר קול בקהל והצחוק אף גבר.
"שקט!"
אמר בזעם וולדמורט והחדר דמם "אתה אומר שווד כבר לא איתנו?"
"לא
אדוני" השיב פטיגרו והמשיך "אבל אנחנו לא מבזבזים את זמננו... "
"איך
אתה מעז להגיד שאנחנו מבזבזים את זמננו?" צווח עליו וולדמורט ושתיקת מוות
נפלה על החדר "עכשיו הרגת את הסיכוי הכי טוב שלנו לסיים את הטמטום הזה
במהירות!"
פטיגרו
התנצל והתרפס על הרצפה "אני מצטער אדוני.. הכול באשמתי.. עשה בי כרצונך והרוג
אותי, אך-אך קודם.. י-יש לאדון זאביני מתנה בשבילך.." וולדמורט הביט בזעם על
הנער שנכנס וקרע ברך לפניו.
הארי
לא ידע מה לעשות, בלי אוליבר אין להם תוכנית – יהרגו אותם!
המטבע
בכיסו התחמם פעמים, סימן לשאלה. והוא רק בהה במחזה בלי מושג מה הצעד הבא.
"אדוני"
אמר זאביני מרים את ראשו "בחיפוש אחר תומכים חדשים בשטחי אירופה נתקלתי באוצר
בו חשקת זה זמן רב – בגלל טעות מצערת הוא חמק מבין אצבעותיי כמה שבועות קודם לכן.
היום, למעשה לפני שעות מעטות בלבד, מצאתי אותו שוב מסתובב חופשי." התלחשויות
התחילו להיווצר בקהל שוולדמורט הקשיב בציפייה.
"אל
תדבר שטויות ילד – ותראה לי את אשר נדמה לך שחושקת נפשי בו" זאביני חייך ותפס
בחולצתו של הדמות ששכבה על הרצפה.
הארי
הסתכל על הדמות בחוסר אונים – הוא לוקח עכשיו את נשימותיו האחרונות.
"אני
מציג בפניך..." אילו רק אוליבר היה נשאר בחיים הם היו יכולים להציל אותו
מהגורל הזה... או לפחות לתת לו אפשרות לברוח.
"את
הנער האבוד – האהוב על כולנו..." אוליבר.. אני כל כך מצטער שהכנסתי אותך לזה-
"דראקו
מאלפוי" רגע, מה?
מחזיר
את מבטו המבוהל אל הבחור שקרע על הרצפה שכל גופו חבול ובגדיו קרועים – שיערו
הבלונדיני קצר – אבל זה היה הוא ללא ספק.
חיוך
מוזר עיקם וכיער עוד יותר את פניו של וולדמורט.
זה
התקרב ונגע בקצה אצבעו בפניו של דראקו .
בלי
לחשוב על התוצאות דראקו ירק על פניו וליקק את שפתיו המדממות.
נראה
שהדבר רק משעשע את וולדמורט יותר – מנגב את לחיו הוא שלח יד לשרביטו ואמר בקול
בטוח "קרושיו".
מרגיש
את האוויר אוזל מראותיו – הדחף לקפוץ קדימה ולהציל אותו היה כל כך חזק – אבל המטבע
המתחמם בכיסו של הארי השאיר אותו עומד במקום.
אומר
לו לא לעשות כלום.
שולח
מבט מתחנן אל האחרים הוא ראה את נוויל מנענע בראש לשלילה את הרמיוני מסתכלת עליו, בכמה
שהפרצוף של אמיקוס יכול לסמל, דאגה.
מאגרף
את ידו בתסכול הוא הסתכל על דראקו קורע על ארבע ומתנשף בכאב.
"אני
לא מאמין שאתה עוד חיי מאלפוי.." אמר וולדמורט שקולו רווי בשנאה "ציפיתי
למצוא את גופתך צפה באחד הנהרות באזור כבר מזמן" לא עונה ומנסה לעמוד על
רגליו הוא כשל.
צחוק
מתגלגל נשמע מהקהל וולדמורט לא דאג להשתיק אותם.
"בגדת
בי מאלפוי, לקחת לי את אחד הדברים החשובים לי ביותר..."
"את
חיות המחמד שלך?" שאל בציניות דראקו והצליח להתרומם על רגליו-
"איך
אתה-" דראקו חייך חיוך קר וירק על הרצפה.
"התוכניות
ממשיכות כרגיל" אמר בקול בטוח "הינשוף עוד לא עזב את הקן ומוכן לארוחת
ערב דשנה" הקהל צחק וולדמורט שלח מבט עקום אל דראקו.
הארי
קפא במקום – זה לא יכול להיות.
הרמיוני
ונוויל בהפרשים קצרים הנהנו לעצמם –הארי לא היה מוכן!
"אתה
מנסה לאיים עלי או משהו? או שבאמת דפקת את השכל בזמן שהיית בגלות?" דראקו
ניגב את שפתיו והתיישר.
"אימך
המסכנה.. חיפשה אותך בנרות – חבל שפוטר הרג אותה לפני שמצאה אותך וסיימה את המשימה
שהטלתי עליה.." דראקו הסתכל ישר ולא אמר דבר.
"אתה
מעיז לעמוד זקוף מולי? מול הלורד וולדמורט? שליט אנגליה כולה?" דראקו צחק
צחוק מלגלג והעביר יד בשיערו המבולגן.
"שליט
אנגליה? אתה בטח צוחק – פוטר קורע אותך לאט, לאט – משתלט על שטחים גדולים בכל קרב
ולא מוכן לוותר לך ולתת לך רגע לחשוב. הוא יתקוף אותך בכל זמן אפילו שלא תצפה
לו.." מוחו של הארי התרוקן מכל מחשבה הגיונית.
"פוטר
חזק ממך, פוטר נמצא בעמדת היתרון עליך ויודע את חסרונותיך."
קללה
נוספת של קרושיו באה לצאת משרביטו של וולדמורט שדראקו עצר בעדו –
"אם
תהרוג אותי עכשיו – לא תוכל לדעת מה אני יודע על פוטר" אמר שחיוך קר על פניו
וידיו משולבות על חזהו.
"אני
לא צריך עזרה של בוגד – "
הארי
כחכח בגרונו והפנה את תשומת לב כולם אליו –
"אדון,
אם רק תרשה לי להעיר... מאלפוי הוא הסיכוי הכי טוב שלנו עכשיו למצוא פרצה במערכת
הקרב שלהם, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשקול ראש-" לפני שסיים את דבריו
קללת הקרושיו של דראקו נשלחה לעברו והוא התקפל על הרצפה בכאב.
אסור
לו להדוף את הקללה עכשיו – יבינו שזה לא הוא.
"אתה
דובר אמת דולוחוב – אך אל תמרה את פי יותר בפני קהל" הארי הנהן והתנצל כשהוא
מועד חזרה אל מקומו בשורה.
"מאלפוי-"
"דראקו"
הוא תיקן אותו עדין משלב את ידיו על חזהו ושמבטו עדין קר.
"מה
אתה יכול לספר לי על פוטר?" שאמר
את שמו של פוטר גועל הצטרף לקולו.
"פוטר
נמצא בעמדת היתרון רק בגלל דבר אחד" זה היה הסימן – הארי החזיק את השרביט
בידו והיה מוכן לפעולה.
"הוא
כבר השמיד אותך מספר פעמים" ולאחר מכן נשמע בום גדול – התקרה קרסה ורבים
נעלמו. וולדמורט רתח והתחיל לשלוח קללות לכל עבר.
דולוחוב
והאחים קארו קפצו להגיף את דראקו ושלחו קללות לכל מי שנשאר בחדר – מקיפים את עצמם
בכיפת הגנה.
דראקו
קרס על רצפת החדר שכבר לא הייתה נקייה והייתה מלאה אבק והריסות.
הרמיוני
יצאה מקו ההגנה ורדפה אחרי קבוצת אוכלי מוות שברחו מהדלת הראשית.
נוויל
נשאר עם הארי להגיף את דראקו ולשלוח קללות לכל כיוון.
וולדמורט
נעלם ונוויל יצא גם הוא מקו ההגנה ורץ להלחם עם
קבוצת אוכלי מוות שהתאוששו מהפיצוץ.
ג'ורג'
נכנס לאולם "הארי! צריכים אותך במבואה!"
מחסל
עוד שלושה אוכלי מוות שנשארו מאחור הוא שלח מבט אל דראקו שמבטו הקר לא נעלם.
"דראקו,
איך הגעת לפה? מה אתה עושה פה?" שאל מתכופף לעברו ומתחיל לשנות את צרותו חזרה
אל עצמו.
"לך
לשם – הם צריכים אותך" אמר בקול רך שהבעתו לא משתנה.
"אני
מצטער.." אמר נוגע בלחיו.
"הארי!"
צעק ג'ורג' ורץ מהאולם – אם ג'ורג' כאן אז גם חיל החיפוי הגיע לסייע.
"אני
אהיה בסדר – שארי בבית" הארי הנהן – רצה להסביר, רצה להיות שם, להישאר איתו,
לדאוג לו, לשאול לשלומו, לטפל בו...
"דראקו..
אני כל כך מצטער.." אמר מוריד את ידו מפניו ושולח קסם הגנה שיקיף את דראקו.
לאחר
מכן שלח מבט אחרון ורץ לעזור לאחרים.
הקרב
נגמר.
פצועים
רבים נשלחו למרפאות מסתור.
אוכלי
מוות רבים נהרגו ורבים ברחו פצועים אנושות.
הם
לא ישתמשו עוד באחוזת מאלפוי כמקום מבצר.
ברגע
שהארי בדק שכולם נמצאים במקומם וכל אחד יודע את תפקידו הוא מיהר להתעתק לדירה
באוקספורד. יש לו זמן קצר עד המתקפה הבאה.
הם
הפתיעו עכשיו וזה זמן לתקוף ישר – בלי לתת זמן לצד השני להתאושש.
לוקח
חופן אבקת פולו באגרופו הוא נכנס לאח ואמר את הכתובת של הדירה בלונדון.
"הארי!"
קראה שארי ממהרת למחוץ אותו.
"שארי..
הכול בסדר?" שאל שהיא לא הרפתה מאחיזתה.
"מה
קרה? למה הכול התהפך?" שאלה שקולה נשבר.
זאת
הפעם הראשונה שהוא שמע את שארי נשברת –
"שארי..?"
הוא שאל בדאגה מרחיק אותה ומסתכל על פניה.
"כל
כך דאגתי.. ניסיתי לתקשר איתך אבל היית בפעולה. אפילו הגעתי לגרימלונד לחפש אותך ושאלתי
איך אפשר ליצור איתך קשר. אף אחד לא ידע או לא הסכים להגיד לי.. הארי כל כך דאגתי
שקרה לכם משהו.." עוזב אותה הוא מיהר לסלון. "דראקו?" הוא קרא נכנס
למטבח שראה שהסלון ריק.
"הוא
אכל את עצמו שהוא לא ראה את זה קודם.. שלא סיפרתי לו קודם... הוא פשוט נעלם
מהחנות! היא הייתה הרוסה ונראה שהוריקן עבר שם! הלכתי לחפש אותו שלא הגיע לארוחת
ערב ושראיתי את מצב החנות.." הארי המשיך מהמטבח אל החדר של דראקו מקשיב לשארי
רק בחצי אוזן "ואז הרגשנו שהמצב מתדרדר, שמשהו לא טוב קורא לדראקו שכואב לו..
אמרנו שלא יכול להיות שמישהו ירדוף אותו" הארי שמצא את החדר של דראקו ריק
מנוכחותו ומריהוטו הסתובב במהירות אל שארי
"מה
קורה פה??" שארי משחה באפה וניסה למנוע מהדמעות לרדת.
"הוא
עזב! הוא ארז והלך!..הוא לא האמין לכל השקרים שהיו סביבו! לכל הזיוף שהקיף אותו!
הוא רצה לברוח ולנקות את הראש.. הארי אתה לא מבין?? הוא הלך!" הארי סרב
להקשיב לה.
"איפה
דראקו?" הוא שאל שוב מצביע על החדר שלו "איפה כל החפצים שלו?"
"הארי!"
אמרה שקולה נשבר שנית והדמעות מסרבות לעמוד מול חומותיה של שארי "הוא עזב!"
-
דראקו
חבש את המסכה הקרה שלו ובהה בשעמום בזאביני שעמד מולו.
"איך
אני יכול לעזור לך?" שאל שהוא מכניס את ידו לכיסי מכנסיו ולא מוצא את השרביט.
"אני
מחפש בחור צעיר, בלונדיני יפה, גבוה ורזה.. הוא מבוקש בגיד עריקה ובגידה באדון
האופל.. ראית אותו במקרה נכנס לחנות שלך?" דראקו לקח צעד אחור – השרביט גם לא
על השידה.
"מה
אתה רוצה?" שאל תופס במעילו ויוצא מהדלפק.
"מה
שרציתי תמיד... אותך" לוקח צעד בטוח לכיוונו של דראקו הוא תפס בקשיחות בסנטרו
והרים אותו אליו "מה אתה אומר על איזה סיבוב חימום?" מעקם את פרצופו הוא
אגר רוק בפיו וירק ישר לעיניו של זאביני.
"תקפוץ
לי" הוא נמלט מידו של זאביני ומצא את השרביט בכיס מעילו.
"אתה
תצטער על זה מאלפוי..." אמר שהוא מנגב את עיניו ושולף את שרביטו ממכנסיו.
"אני
לא חושב.." שולף את שרביטו במהירות הוא כיוון אותו לזאביני "שתק!"
עוד לפני שהקללה הספיקה להגיע לזאביני היא התפוגגה באוויר.
"מה
אתה חושב? שאנחנו עוד בתיכון? ברצינות?" דראקו הרגיש את רגלו נמשכת לאוויר
הוא נתלה במהופך באוויר ששרביטו נשמט מידו.
זאביני
התקרב ולקח את השרביט שנפל על הרצפה.
"מאלפוי...
מאלפוי... מתי תתבגר?" שאל מלקק את שפתיו ברעב
"זאביני,
שלוש שנים בלי שרביט – מלמדים אותך דברים רבים" ושנייה לאחר מכן פיצוצים רבים
נשמעו שכל קופסאות הממתקים התחילו להתפוצץ ולהעיף ממתקים לכל עבר.
דראקו
הרגיש את האחיזה בקרסולו מתרופפת והוא צנח לרצפה ונפגע בראשו.
הוא
פקח את עיניו בכאב והרגיש את ראשו פועם. מנסה להגיע למכה הוא הבחין כי ידיו קשורות.
יורק על הרצפה הוא התחיל להבחין בצלליות..
הוא
היה במקום כמעט ללא אור, קר, מלא עובש ומסריח.
"אני
רואה שהעוררת" קולו של זאביני נשמע מרחוק.
מרים
את ראשו ומנסה לקלוט צורות הוא ראה צללית עומדת לא רחוק ממנו שבניהם חוצץ קיר
סורגים. "אל תרגיש נינוח יותר מידי, בקרוב אני אעביר אותך למקום אחר. למעשה,
אתה חוזר הביתה מאלפוי"
שוב
פוקח את עיניו בכאב הוא הרגיש זוג ידיים על ראשו ושחום יוצא מהן.
"התעוררת"
אמר קול מאחוריו.
"כנראה.."
מלמל והרים את ידו אל ראשו – הוא כבר לא היה כבול.
"ברוך
שובך הביתה" אמר הקול עוזב את ראשו. "דיממת קשה, סגרתי לך את הפצע, אני
מקווה שזה יחזיק לפחות לשעות הקרובות"
הקול
נשמע לדראקו מוכר.. אך הוא לא זכר מאיפה.
"תודה.."
מלמל שהוא מוצא את הקיר מאחוריו ונשען עליו.
משפשף
את עיניו ראייתו התבהרה במקצת.
הוא
ישב בחדר באחד המרתפים של האחוזה שפעם קרא לה ביתו.
החדר
שמש עכשיו כתא מעצר וסורגים החליפו את דלת העץ הכבדה.
צלעותיו
כאבו וכל גופו פעם – "מה קרה? דרס אותך דרקון מאלפוי?" הקול המוכר שאל
והתיישב מולו נשען גם הוא על הקיר.
"לא"
הוא לא התכוון להרחיב – מסתכל על שותפו לתא הוא הבחין בבחור צעיר, מעט יותר מבוגר
ממנו, חבול כולו שחצי מפניו הרוסות הוא ממצמץ
"ווד?"
שאל והבחור הנהן עם פרצוף עקום.
"ברוך
הבא אל משכני הקט" ברך אותו אוליבר ווד.
"מה
אתה עושה פה?" שאל דראקו משלב את ידיו שומר על מסכת האדישות שלו.
"עובד.
ואתה? לא ציפיתי להיתקל דווקא בך. אוכל מוות מהשורה במרתפי משרד האופל" דראקו
גיחך באירוניה ושלח מבט חסר הבעה לאוליבר.
"אוכל
מוות? לא חושב. אפילו לא ידעתי שהם הפכו את הבית שלי לשעבר למשרדים שלהם. אפשר
להגיד שאני האדם הכי מבוקש אחרי פוטר" מוריד את מבטו מווד הוא ניסה להתרומם
מעט, אך הצלעות השבורות שלו לא נתנו לו יותר מידי חופש תנועה.
באיטיות
הוא הוריד את השאריות של החולצה שלו והניח את אצבעותיו של בטנו – מנסה לאחות לפחות
מעט את הצלעות.
"קסם
בלי שרביט?" שאל אוליבר מעט בהפתעה.
"לקחו
לי את השרביט לפני ארבע שנים – הייתי צריך למצוא חלופות" מרגיש עצם עוזבת את
בשרו וחוזרת להיצמד לעצם השניה הוא לקח נשימה עמוקה והשאיר את זעקת הכאב בבטנו.
"כשהגעת
לפה השומרים ניסו להוריד משהו מהצוואר שלך שוב ושוב, אך כל פעם שניסו הם נהדפו או
קוללו באיזו קללה שהציפה את עורם במוגלות. גאוני אני חייב לומר... וגם מטופש –
בגלל זה הצלעות השבורות" דראקו לקח נשימה עמוקה "מה זה?" שאל לא
עושה צעד לקרתו.
"שום
דבר" אמר ונגע בסניץ' שעוד היה על צווארו.
מחפש
בכיסו פיסת נייר ועט הוא הוציא חתיכת נייר – "יש לך אולי משהו לכתוב
בו?" שאל.
"לא.."
ענה וחייך.
"מה
אתה שמח? אתה לא עוזר" משליח את הנייר על הרצפה הוא חזר למלחת ההחלמה.
צל
בא מעליו ואוליבר התכופף והחזיק בשרשרת שלו – "מה אתה חושב שאתה עושה?"
שאל ודחף את אוליבר ממנו.
"ידעתי
שאני מזהה את זה" אמר בלגלוג וחזר לשבת הפעם מול דראקו. "מאיפה השגת את
זה?" שאל משלב את ידיו בחוסר בטחון.
"לא
השגתי את זה, קבלתי את זה" ענה ישר בלי חשוב מרגיש עוד עצם מתרחקת מבשרו
ומתחברת חזרה למקומה.
"שקרן"
לגלג אוליבר ושוב התקדם לגעת בסניץ' -
"אם
עוד פעם אחת תנסה לגעת בזה אני אהרוג אותך!" הזהיר דראקו והרחיק אותו.
"הארי
בחיים לא ייתן את הסניץ' הראשון שלו למישהו" ובכך סימן את סיום השיחה והלך אל
הדלת.
"למה
אתה מתכוון?" שאל דאקו קצת מבולבל עכשיו.
"אני
לא מאמין, שהארי הביא לך את הסניץ' שלו. אני אזהה את הסניץ' הזה בכל מקום. זה
הסניץ' מהמשחק קווידיץ הראשון של פוטר בו הוא בטעות בלע אותו ולאחר מכן הוא פשוט
נעלם.. הממזר הזה – אוהב לקחת מזכרות"
"אתה
מדבר שטויות" שלל אותו דראקו וסגר את אגרופו על הסניץ' המוזהב.
הוא
סרב להקשיב.
"אני
אומר לך בשיא הרצינות, למה לי לשקר לך? זה הסניץ' של הארי פוטר"
"ועכשיו
שאני חושב על זה.." עברו אולי חמש דקות ואולי שלוש שעות – דראקו לא ידע מה
קורה סביבו. ראשו הסתובב והוא התחיל לחבר פרטים אחד לשני.
איך
הוא לא שם לב לזה קודם?
"פוטר
באמת אמר משהו במסר האחרון שלו..." רעשים של צעדים נשמעו בהמשך המסדרון
ואוליבר השתתק. התרחק מהדלת ונצמד לקיר הכי רחוק – הוא התיישב והתכנס בעצמו.
"מה
לעזאזל אתה עושה?" שאל דראקו לא מבין מה ווד מתחנן.
דלת
התא נפתחה ובפתח עמד גרייבק שעל פניו חיוך ענק ומבטו תקוע באוליבר המקופל בפינה.
"הגיע הזמן לשחק ווד" אמר ברשעות וסגר אחריו את הדלת.
דראקו
בהה בנעשה ולא ידע מה לעשות – גרייבק קרע לאוליבר ווד את הצורה וזה לא אומר דבר
נתן לו לעשות את זה שלו. משליך אותו על הקיר ובועט בו כאילו היה בובת סמרטוטים.
"מה
אתה חושב שאתה עושה?" שאל דראקו מרים את קולו ונסה להישמע מאיים.
"מאלפוי
הצעיר!" פנה אליו גרייבק כשהוא בועט פעם אחרונה בבובת הסמרטוטים.
"אל
תחשוב ששכחתי אותך.. שמרתי את הטוב לסוף" פונה אל דראקו ותופס בצווארו הוא
הרים אותו גבוהה כך שלא הצליח להגיע עם רגליו לרצפה.
"תאמין
לי... אם לא היית נחוץ לאדון האופל כבר מזמן הייתה מוצא את עצמך בחתיכות מוגש
לנגיני.." דראקו הרגיש את ידו של גרייבק סוגרות על צווארו והוא לא הצליח
לנשום.
"אז...בהזדמנות
אחרת מאלפוי" אמר ועזב אותו לקרוס על הרצפה ולהחזיר את נשימתו.
הסורגים
נתרקו מאחוריו והצעדים נעלמו.
"לא
היית צריך" מלמל אוליבר שהוא מחזיר את לסתו למקום בקראק.
"אני
יודע" אמר בתגובה משפשף את רגלו הכואבת.
"אני
חושבת שאני יודע למה פוטר נתן לך את זה.."
"תפסיק
להגיד שפוטר הביא לי את זה! זה לא הוא!" אוליבר צחק בבוז.
דראקו
עדיין סרב להאמין. הפרטים היו שם, הכול היה מולו כל הזמן – והוא מסרב להאמין שהנחש
הירוק שלו, הגיבור שלו... זה הארי פאקינג פוטר.
כמה
דקות מאוחר יותר צעדים מהירים נשמעו במסדרון ופתחו את דלת התא לרווחה.
פיטגורו
עמד בפתח שהוא מרכין את ראשו בפחד.
"פיטר!"
קרא דראקו נעמד על רגליו בכאב.
אך
זה לא התייחס אליו והתחיל לרעוד ברגע שצעדים נוספים נשמעו במסדרון, צעדים איטיים,
מחושבים..
"סנייפ.."
מלמל ווד בפחד אמיתי וניסה לזחול אחורה אל תוך הקיר.
"סוורס?"
שאל דראקו ובשנייה אחר כך פניו של סנייפ הופיעו בכניסה לתא, שרביטו בידו והוא
מכוון על דראקו "שתק" אמר בקול שקט ויציב ודראקו נפל על
הרצפה חסר יכולת.
הוא
שכב ככה שפניו כלפי ווד המבועת. משותק וללא יכול לעשות כלום הוא ראה את סנייפ שולח
קללות אחת אחרי השנייה על ווד - קללות
שגרמו לו לזוז, להתקפל ואפילו לשבור איברים ולהחזירם למקום – סנייפ לא הפסיק ושלח
קללה אחרי קללה – כמוציא עצבים על בובת איגרוף. "קרושיו"
הוא קילל ווד שחרר צעקת כאב שקרעה את האוויר.
סנייפ
הסתכל על הדמות השבורה לרגליו וחייך חיוך מנצח.
דראקו
היה בשוק – זה לא היה המורה שלו מהתיכון.
ברגע
שיצא מהחדר השיתוק נעלם ודראקו מיהר אל אוליבר.
"ווד!
ווד!" הוא קרא מנסה להחזירו להכרה.
"תתעורר!
אוליבר!" נשימות קטנות ומאומצות יצאו מפיו של אוליבר – חזהו היה מעוך וכל
איבר בגופו היה שבור.
"דראקו..
" הוא מלמל בכאב וירק שלולית דם לרצפה.
"תחזיק
מעמד..אני אוציא אותך מפה.." אמר מבוהל לא יודע מה הוא עושה.
"מאלפוי"
ווד ניסה להישמע תקיף "אם הארי סומך עליך. אני סומך עלייך..."
"על
מה אתה מדבר?" שאל דראקו מבוהל.
הוא
לא מאמין שהוא דואג לגריפינדור שהוא בכלל לא מכיר!
"מתוכננת
להיום תקיפה מבפנים ע"י חברים מהמסדר. הם פה בתור כמה אוכלי מוות" דראקו
בלע את רוקו בכאב- רק שזה לא מה שהוא חושב שזה.
"הרמיוני
ונוויל מחופשים לאחים קארו"
"נוויל
גם פה?" שאל בתדהמה ואוליבר נראה מופתע כמוהו.
"הארי
בצורתו של דולוחוב.. ברגע שייקחו אותך לאספה.. אולי יתעללו בך קצת. יציגו אותך
לראווה.. ואז שתראה שכולם נמצאים בחדר, כולל זנב תולעת, זאביני וולדמורט תגיד את
המשפט הזה.. "
"אני
לא יודע על מה אתה מדבר ווד! אני לא מתכוון.. " צעדים שוב נשמעו מרחוק.
"אין
זמן מאלפוי! – 'התוכניות ממשיכות כרגיל. הינשוף עוד לא עזב את הקן ומוכן לארוחת
ערב דשנה'-"
הוא
עם הסיסמאות שלו... הוא חשב לעצמו ומייד העיף את המחשבה מראשו – זה פוטר!
נשימותיו
של ווד נעשו קצרות יותר ומהירות יותר "ווד!" הוא קרא תופס בגוף השבור –
אוליבר
פתח את עיניו בכאב והסתכל על דראקו בתחינה "בבקשה..." הוא אמר ונשימה
אחרונה עזבה את שפתיו.
-
הארי
בהה בכפות ידיו.
מסביבו הייתה המולה והכנה לקרב שעמד להתחיל בדקות
הקרובות.
"פוטר!"
קרא אליו קינגסלי והחדר השתתק.
תופס
את ראשו הוא בהה בשולחן – הראש שלו עמד להתפוצץ.
הוא
לא יכול לעשות את זה.
"המבצע
מבוטל" הוא אמר בשקט ונעמד על רגליו.
"על
מה אתה מדבר?" שאל נוויל שנכנס לחדר שתחבושת על ידו והוא מוכן כבר לצאת לקרב.
"יש
יותר מידי נפגעים ואני לא מוכן לצאת למבצע הזה" נוויל תפס בכתפו של הארי
וטלטל אותו –
"הארי
אנחנו מוכנים, המקלט ברומא מוכן לקלוט אלפים! אנחנו יכולים לעשות את זה!"
הארי לא הקשיב הניד בראשו והביט ברצפה.
"הארי"
אמרה ברוגע הרמיוני ונגעה בכתפו השנייה. "אתה לא יכולת לדעת שזאביני תפס אותו
– אתה לא היית איתו בקשר כבר הרבה מאוד זמן. לא הייתה לך שום דרך לשמור עליו"
הארי סגר את ידיו ואגרף אותה.
"אנחנו
לא יוצאים לשם" הודיע ויצא מהחדר.
-
בכל
יום הוא הגיע לדירה ברומא.
בכל
יום הוא נכנס לחדר של דראקו וחיכה שם חצי שעה עד שהמשיך למעשיו.
באותו
היום נוויל לקח פיקוד במקומו של הארי והמבצע יצא לדרך בכל זאת.
בלי
הארי.
הארי
ישב מסוגר בתוך עצמו בחדרו הישן של סיריוס.
המבצע
היה הצלחה עצומה – וולדמורט לא ציפה להתקפה נוספת באותו יום והיה חשוף לחלוטין. זה
היה מבצע ענק.
האנשים
שעברו ראשונים למקלטים חזרו לכפריהם לשקם את חייהם תחת פיקוחם של חברי המסדר.
ובמקומם נכנסו אחרי שיפוץ כללי ואבזור של המקלטים הכפרים הקרובים יותר למרכז
המדינה. כל המקלטים היו מאוכלסים עכשיו באזרחים חדשים ששתפו פעולה עם המבצע. המבצע
האחרון היה כל כך גדול שהיה הכרחי להשתמש במקלט ברומא.
שארי
נתנה להם להיכנס וסגרה את הדלת לדירה עצמה – אסור לאף אחד לראות אותה.
עבר
שבוע מאז היעלמותו של דראקו והארי חזר לפעול כרגיל.
פחות
או יותר.
קרב
אחרי קרב הם עמדו והצליחו לכבוש שטחים עצומים – צבאו של וולדמורט הלך ונחלש והארי
וצבאו רק צברו עוד תומכים עם כל התקדמות.
שארי
גם היא הצטרפה לקרב שתמיד מסכה אחרת מכסה את פניה ומסמלת לקהל לא להסתכל ישירות
בעיניה.
תפקידה
העיקרי היה לעזור לנוויל ולמתנדבים נוספים לאבזר את המקלטים כמה שיותר.
הרמיוני
המשיכה ליצור קשר עם חיות קסומות ולמצוא צמחים קסומים שיכלו לאזור להם מאוד במאמץ
המלחמתי – הם הקימו קווי ביצורים של צמח טורף שכל מי שניסה לעבור דרכו פשוט נשרף
מהחומצות החזקות.
בנוסף
לחומות הצמח המטפס הם השתמשו בבעלי החיים המעופפים לקרבות שהתרחשו בשטחים הררים
והם היו היתרון אדיר לצד האור.
היו
לצדם רק שני דרקונים – אבל העובדה שהיו להם דרקונים בכלל מפחידה את האויב וגרמה לו
לחזור על עקבותיו ולברוח למחסה.
חודשיים
עברו מאז שדראקו נעלם.
אין
זכר לקיומו.
קו
הביצורים כבר כמעט וסוגר על לונדון.
שלושה
חודשים מאז שדראקו נעלם.
הוא
לא נראה בשום מקום על שטחה של אירופה.
לא
הייתה התקדמות לקראת לונדון אבל גם לא הייתה נסיגה.
הייתה
מלחמה של עמידה במקום – מלחמת חפירות.
הארי
בעקשנות חזר כל יום לחדרו – מתיישב בכניסה חצי שעה, חושב על כלום.
-
"אני
לא חושב שזה רעיון טוב" ציין הארי שהוא מחפש בין הניירת את החשבונות של החודש
האחרון.
"הארי,
זה יכול ליצור לנו היתרון אדיר! אנחנו עומדים במקום כבר חודש! תן לי לצאת לבדוק את
השטח!" הארי לא הקשיב.
"אני
לא מוכן" השיב מוצא את הדף ועובר עליו במהירות.
"הכסף
שלי אוזל" ציין והמשיך לרפרף בין הניירת.
"הארי!"
הרמיוני הרימה את קולה "אני מתכוונת לגשת לשם – אני אקח איתי את ג'יני"
"מה?
לא הרמ-" לפני שהספיק להמשיך למחות הוא יצאה מהחדר יורדת במהירות לחדר האוכל.
"ג'יני"
קראה והקימה אותה משולחן האוכל "יש לנו משימה" ג'יני הנהנה ומיהרה אחרי
הרמיוני לחדר נפרד.
בימים
האחרונים זה לא היה מוזר שמישהו התפרץ לחדר קרא למישהו והם יצאו בסערה לעבר מטרה –
הכול היה כל כך גדול ומלא בכל כך הרבה פרטים קטנים שהם לא היו מופתעים מתפניות
קטנות במצב.
"המצב
הוא כזה" עדכנה אותה הרמיוני "קבלנו מברק קצר מאדם אנונימי אשר אומר
שברשותו דרקון ענק. הוא מוכן לתת אותו לטובת הקרב ואנחנו רק צריכים לבוא ולקחת
אותו.. הוא מוכן להיות ערב לדראקון בכל מובן – אך סרב לציין את זהותו במברק שמה
יתפס" ג'יני הנהנה "הארי מסרב ללכת ואני לא מוכנה לוותר על ההזדמנות
הזאת. הדרקונים עושים לנו את רוב העבודה והם תועלת רבה לקרב. את מוכנה לבוא
איתי?" בלי לבקש פעמים ג'יני זימנה את גלימת המסע שלה והן יצאו לדרך.
-
נוחתות
בסמטה צרה רחוקה ארבעה רחובות ממקום המפגש הן עטו את גלימותיהן ויצאו בהליכה מהירה
מהסמטה.
ג'ני
עם שרביט שלוף נכנסה ראשונה אל המסעדה ההומה והורידה את הברדס מראשה.
"ברוכות
הבאות" אמר המלצר והפנה אותן לעמדת רישום "אתן הזמנתן שולחן?"
הרמיוני פתחה את הפה בהפתעה, זה היה מקום גדול ועשיר וממש לא סמוי.
"אני
מצטער" אמר שוב המלצר מסתכל על רשימת המוזמנים.
"העלמה
גרינג'ר?" שאל והיא עוד יותר מופתעת הנהנה.
"אחרי
בבקשה" אמר והחווה עם ידו לכיוון קצת יותר שקט של בית המסעדה.
המלצר
הוביל אותן לחדר קטן ששימש כפינה פרטית לסועדים היותר העשירים.
"בבקשה
גברותי" אמר וקד קידה קטנה לפני שהלך לשרת סועדים אחרים.
הרמיוני
הנהנה לג'יני והוציאה את שרביטה מהגלימה.
שתיהן
פתחו את הדלת – לא היה שם אף אחד.
על
השולחן היו שתי צלחות עמוסות באוכל – "מה לעז-" לפני שג'יני הספיקה
לסיים את המשפט היא קפאה ונפלה על הרצפה.
הרמיוני
מהרה להסתובב ולכוון את שרביטה אל הקוסם –
"גרינג'ר,
תורידי את השרביט – זה אני" הרמיוני הורידה את שרביטה והסתכלה על הבלונדיני
שעמד מולה.
"מה
אתה עושה פה?" שאלה עדיין מוכנה לתקוף.
"באתי
לדבר איתך" הודה והסתכל סביב.
"אנחנו
צריכים להיכנס לחדר לפני שתקום מהומה." הוא כיוון את שרביטו אל ג'יני
והרמיוני מיהרה לעמוד ביניהם.
"מה אתה עושה?" שאלה מכוונת עליו שנית
את השרביט.
"אני
מנסה לגרום לכמה שפחות מהומה .. וזה מצריך להזיז את הבחורה המשותקת מהמסדרון
ברשותך" בלי לחכות שתזוז הוא ביצע קסם ריחוף ונתן לגופה של ג'יני לנחות
בעדינות על ספה בחדר.
"למה
רצית לראות אותי?" שאלה עדיין מתוחה.
"כמו
שאמרתי, יש לי הצעה בשבילך – אבל יש לי רק תנאי אחד"
"אני
לא חושבת שאתה במקום של לתת תנאים מאלפוי" הזכירה עדין לא מורידה כוננות.
"תקראי
לי דראקו" אמר לוקח נשימה עמוקה וסוגר אחריו את הדלתות – "אסור לפוטר
לדעת על שום דבר שיאמר פה היום"
-
התאריך
נקבע.
התאריך
של הקרב האחרון הקרב על לונדון ועל עצמאות בריטניה כולה.
הקרב
היה במרחק שבועיים בלבד וקאוס שרר במחתרת.
הארי
בעצמו לא היה כשיר לצאת לקרב המכריע – הוא ידע את זה בינו לבין עצמו וגם שארי,
נוויל והרמיוני ידעו את זה.
אך
לא הייתה ברירה.
ההורוקרוקסים
הושמדו ונשאר לחסל רק את וולדמורט עצמו.
צבא
האופל היה חלש מתמיד וחומות הגנה רבות נפלו לנוכח הכוח המתגבר של צבא האור.
הארי
מוסח מכאבי הראש העזים לא הקשיב לדיון שבשולחן.
"הארי"
אמר קולין בדאגה מהקצה השני של השולחן.
כמעט
כולם כאן כבר ראו את הארי עובר התמוטטות – ואולי אפילו כמה.
פעם
בחודש הוא היה מתפרק וצורח מכאבים – לאחר מכן נעלם עם נוויל וחוזר כמה שעות אחר כך
כאילו כלום לא קרה.
אף
אחד לא ידע את סיבת ההתפרקות – ואף אחד לא שאל.
"אני
צריך את נוויל.." מלמל ושלושה אנשים כבר עמדו על רגליהם בחיפוש אחר נוויל.
זיעה
התחילה להיווצר על מצחו של הארי שהוא מנסה בכל כוחו לשמור על קור רוח.
"איפה
הרמיוני? אמר חורק שיניים –
"היא
לא כאן" אמר אחד הנוכחים בשולחן.
הרמיוני
לא הפסיקה להעלם ולהופיע בשבוע האחרון – היא הייתה נעלמת לבד וחוזרת לבד. הארי
הרגיש שמסתירים ממנו משהו.
"הארי!"
נוויל הגיע לשולחן ומיהר לתמוך בהארי חסר כוחות ההתנגדות.
נוויל
בלי לשאול שאלות תמך בו והתעתק.
נוחתים
בדירה באוקספורד הוא נתן להארי את השיקוי והארי התחיל לצרוח – מרגיש את השיקוי
צורב לכל אורכו ושורף את קיבתו.
"רק
עוד רגע חבר" אמר נוויל. שוב תופס בהארי ושוב מתעתק.
הפעם
הם נחתו בדירה ברומא בחדר האורחים בו נוויל ישן בזמנו.
ברגע
שנחתו בדירה שארי כבר הייתה לצידו של נוויל מצמידה בחוזקה את הארי למיטה.
"נשאר
לי רק כדור אחד – אנחנו חייבים להכין עוד.. ההתקפים מגיעים יותר מהר הפעם. הוא
מצליח הרבה פחות זמן להחזיק אותו" נוויל עזר לשארי "למסמר" את הארי
למיטה בעוד הוא צורח ונאבק.
"הוא
הורג אותו מבפנים.. אנחנו חייבים לסיים עם זה!" אמרה ודחפה לפיו של הארי את
הגלולה האחרונה. היא סגרה את פיו ואפו בכוח והחריכה אותו לבלוע.
הארי
המשיך להיאבק אבל השניים היו חזקים ממנו.
בולע
את התרופה גופו התחיל להרפות ואבריו פשוט צנחו על המיטה כאילו שקלו טונות.
בוהה
בתקרה בנשימה מואצת הוא מלמל שוב ושוב "סליחה".
נוויל
ושארי השאירו אותו לבד לנוח בזמן שהוא הסדיר את נשימתו.
הוא
לא עומד בזה יותר.
שולח
יד לשידה הוא לקח פתק קטן, זימן נוצה וכתב עוד פתק לדראקו.
הוא
ידע שלא יקבל תשובה חזרה, ושבטח הוא בכלל לא קורא את הפתקים.
הארי
הרים את ידו ונגע בצמיד הקר שנח על ידו – אף מסר לא נקלט בארבעה חודשים האחרונים
והארי הרגיש שהוא בובה שפועלת ללא רגשות - רק מעשים.
הוא
היה ריק.
הכאב
בחזה בכל פעם שחשב על דראקו, קוצר הנשימה שריח תבשיליו עובר באוויר, התמוטטות
כשהוא חולם עליו בלילה – הוא משתגע.
שולח
את הפתק אל הסניץ' הוא סגר את אגרופו על הצמיד ולקח נשימה עמוקה.
עכשיו
צריך לישון – הרבה אנשים סומכים עליו וזה לא הזמן להתנתק ולשקוע ברחמים עצמיים. זה
הזמן לפעול.
-
דראקו
הרגיש את הצריבה המוכרת על עורו והרגיש את מילותיו נבלעות.
"מה
קרה?" שאלה הרמיוני שלא שמעה את דראקו מדקלם.
"כלום.."הוא
ענה מהר וחזר לדקלם את התוכנית.
הרמיוני
הסתובבה אליו וראתה משהו מנסה לחמוק מתחת לשכבות חולצותיו.
"אולי
פשוט תענה לו?" שאלה בתחינה מצביעה על הסניץ' שהצליח לחמוק מהחולצה.
"לא"
ענה ולקח במהירות את הפתק מהסניץ' דוחף לכיסו.
הסניץ'
נפל חסר חיים על בגדיו.
"אתה
אפילו לא קורא את זה?" שאלה שעצב אמיתי בעיניה.
"לא"
שוב הוא נמנע מלדבר איתה.
לוקחת
נשימה עמוקה ומנסה להרגיע את עצמה היא פתחה את עיניה –
"תעשה
את זה שוב" דראקו הנהן וביצע.
הרמיוני
הלכה להביא להם צהריים ממולי והוא בינתיים ישב למרגלות המפל הנעלם.
זה
היה מפל בגובה חמש קומות שפשוט זרם לאין סוף – אתה מגיע לבאר ללא תחתית שהמים פשוט
זורמים לתוכה ולא ממלאים אותה לעולם.
דראקו
ישב על קצה הבאר ונופף ברגליו – 'החיים על הקצה.' חשב לעצמו בהומור מרגיש את טיפות
המים הקטנות שהגיעו אליו מהמפל.
מכניס
את היד בלי מחשבה לכיסו הוא הוציא את הפתק.
"מה
אתה רוצה עכשיו?" שאל את עצמו ופתח את הפתק.
"עכשיו אני רק מקווה שתסלח לי.. ותוכל
להיות לצידי בזמנים שרק אתה תוכל לעזור לי. כל תא בגופי כואב, אבל זה עוד כלום
בהשוואה לכמה כואב לי שאכזבתי אותך – אני כל כך מצטער. אני מקווה שאתה שומר על עצמך." דראקו בהה בדף שנייה נוספת
והחזיר אותו לכיס.
זה
לא זמן בשביל משחקים – הוא צריך להתמקד במטרה.
שוב
בלי מחשבה הוא הוציא את הפתק מכיסו – קורא את המילים אחת לאחת מנסה לשמוע את קולו
בראשו. "שמור על עצמך"
'הוא
כזה אגואיסט..' חשב דראקו מקבץ את הפתק בין אצבעותיו הוא ראה עוד שורה כתובה
מאחורה. פותח את הפתק שנית הוא קרא.
"ואם לא אחזור, תדע – שהרגשות שלי כלפיך היו הדבר הכי אמיתי שחוויתי מעולם."
גרונו
של דראקו נחסם והוא הרגיש את ליבו מפסיק לפעום.
הוא
כל כך דפוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הדס?