חלק
ח'
היום
הגיע.
הארי
התעורר שגופו מעקצץ בהתרגשות וציפייה.
היום
אחד מהם ימות.
-
"אתה
מוכן?" שאלה הרמיוני צופה בדראקו אוכל את ארוחת הבוקר שלו. "זה היום
הגדול" דראקו רק הנהן בלי להוציא מילה.
דוחף
בכוח את האוכל לפה מרגיש שהוא עומד להקיא בכל רגע.
"אני
אחזור לקחת אותך, תהיה מוכן – ברגע שאגיע אנחנו יוצאים"
"הרמיוני"
הוא אמר לראשונה את שמה והיא הסתובבה להסתכל עליו לפני שיצאה "תודה" אמר
מרכין את ראשו.
"בבקשה
דראקו" אמרה וסגרה אחריה את הדלת.
-
הם
הקיפו את לונדון. לא היה להם לאין לברוח.
זהו
זה.
זה
הקרב האחרון.
נוויל
הרים את מבטו אל השמיים הכחולים.
זה
היה יום כל כך יפה.
"נוויל"
היא קראה לו – מתרחק מהחלון הוא ניגש אליה מחבק אותה מאחורה מסתכל על פעולותיה.
"אני
מקווה שזה רק זמני.. אני עדיין מעדיף את הבישולים של דראקו" אמר ונשק ללחייה.
"חכה,
חכה אני עוד אשתפר.. וגם אם לא. אתה תמיד יכול לבשל" היא הסתובבה ונשקה ללחיו
– "לך לשולחן אני כבר אגיש לך"
מתיישב
בכיסא שהיה שייך לדראקו הוא הסתכל סביב –
"זאת
הפעם האחרונה שלנו שאנחנו אוכלים ביחד בדירה הזאת" מאשרת את דבריו היא הגישה
חביתה ונקניקיות לצלחתו.
"בתאבון"
אמרה מגישה גם לעצמה ומתחילה לאכול.
"תגידי,
איך בדיוק תילחמי היום?"
שארי
הרימה אליו את מבטה והוציאה לו לשון – "כמו נחש" חייכה אליו וחזרה לצלחת
שלה.
-
הארי
עמד לבד מול המראה בחדרו בדירה באוקספורד.
הוא
עכשיו בתוך לונדון.. לכאן הוא צריך להגיע היום, למרכז לונדון, ברגל.
מתעתק
אל מקום המפגש, הגבהה, הוא הסתכל סביב.
ברגע
שהוא יפתח את פיו כל העיר תשמע את קולו וולדמורט יהיה חייב לצאת למלחמה.
נוויל
ושארי הגיעו שנייה אחריו מברכים אותו בבוקר טוב ומחזיקים ידיים.
הארי
חייך אליהם ולא אמר דבר.
אחריהם
באיחור קל הגיעה הרמיוני.
"אני
מצטערת שאירחתי" מלמלה אוספת את שערה בגומיה.
"אפשר
להתחיל.." אמר הארי את המילים הראשונות שיצאו היום מפיו.
מסתכל
על לונדון שרויה מתחתיו הוא הצמיד את השרביט לצווארו.
"וולדמורט"
העיר התעוררה – פעילות נראתה, כולם שמעו אותו
"הגיע
היום. הגיע היום שכל העולם יחזה בו:
אני,
הארי פוטר, הילד ששרד, הנבחר.. מזמין אותך לקרב האחרון.
אם
תופיע – הקרב הגדול יתרחש ברחבת הטרולים ממערב לעיר, שהשמש במרכז השמיים.
אם
לא תופיע תודיע על כך שהובסת ומשרד הקסמים יהפוך להיות בשליטת המסדר.
נראה
מי מאיתנו ישרוד – כי לפי הנבואה.." חבריו הסתכלו עליו ללא הבנה, זה לא היה
חלק מהתוכנית "..ואחד מהם יומת בידי השני, כי איש מהם לא יוכל לחיות כל
עוד ימשיך השני להתקיים." ובזאת הוא הוריד את השרביט מצווארו ופנה אל
חבריו. "אנחנו צריכים להתארגן" ובזאת התעתק אל גרימלונד.
"למה
אתה מתכוון?" שאלה הרמיוני חסרת מנוחה ברגע שנחתה בדרך גרימלונד.
"למה
שאמרתי" הוא נכנס למטבח ושתיקה נפלה על הנוכחים.
"פוטר,
זה לא מה שתכננו" אלאסטור מודי קם על רגליו.
"זה
נקבע עוד הרבה לפני – וזה לא משנה שום דבר מהתכנון המקורי" מחייך אליהם חיוך
מתנצל..לפחות הם לא יודעים את מה שהוא ודמבלדור יודעים –
שניהם
לא יצאו מהקרב הזה בחיים.
"אז
זה אומר.. שאתה חייב להרוג אותו?" הארי הנהן.
"וזה
למה היו לך התקפי כאבים?" הארי
הנהן שנית.
"ביל"
הארי פנה אליו "היצורים הקסומים מוכנים לפעולה?"
"כן
הארי" ענה מעט בחשש.
"ספראוט,
הצמחים הקסומים יודעים את תפקידם ונמצאים במקום?" ספראוט הנהנה שעיניה נוצצות
מדמעות.
"נוויל,
מודי, קינגסלי, צ'רלי, ג'ורג' והאגריד –
אתם והצוותים שלכם מאורגנים ומוכנים לתזוזה?" נשמע כן שקט בחדר.
"אני
לא שומע –"
"כן"
אמרו בקול יותר יציב.
"שימו
לב, כולכם – ותדאגו להעביר את זה הלאה לכל המשתתפים בקרב. אנחנו לא נפסיד את הקרב
הזה! אנחנו נעמוד חזקים מול צבאו של וולדמורט וננצח. היתרון אצלנו, הכוח איתנו,
האמת איתנו!" אנשים רבים נעמדו על רגליהם והתחילו להנהן.
"אני
אפגוש את כולכם בשדה הקרב" צעקות צהלה נשמעו בחדר – הקרב הזה רק התחיל.
-
"דראקו!"
נכנסה הרמיוני בסערה לדירת מסתור שלו.
"מה
את עושה פה? עוד מוקדם" ציין עוד אדיש להופעתה.
"יש
לנו צרות... הארי לא הולך לצאת מהקרב הזה חיי" דראקו נעמד על רגליו ועיניו
נפתחו בהשתהות –
"תסבירי"
כשהרוח
בעיניו הוא הסתכל על משטח האדמה הרחב שנמתח מתחתיו –
הצוותים
החלו להגיע אחד אחרי השני אל השטח ולהתמקם.
הגמדונים,
הטרולים, האקרומנטולות, הגובלינים, הווילות, הענקים, הקנטאורים, ההיפוגרפים,
הת'סטרילים והדרקונים היו בכוננות בפינה המזרחית של הקרב. יצורי הכנף יעלו לאוויר
ברגע שאוכלי המוות יגיעו לשטח.
מתנדבים
רבים הגיעו יחד עם אלאסטור, שהיה אחראי לקבץ את כולם בכפר סמוך לשטח ולהביא אותם
ברגע שכולם יגיעו.
מנערים
שעוד לא סיימו תיכון ועד זקנים הם עמדו שם מוכנים לקרב.
בלי
הגבלות ורק עם הרבה מוטיבציה.
ג'ורג'
עמד עם הצוות שלו הכי רחוק שיכלו – מוכנים עם המטאטאים בידיהם – הם היו חייל
האוויר.
הארי
הסתכל סביב, זאת הייתה שעת הצהריים – הוא יהיה פה בכל רגע.
שארי
מסביב לזרועו הסיחה את תשומת ליבו כשעננים שחורים הגיעו מצפון.
"הגיע
הזמן מותק" אמר בקול רגוע והתחיל לרדת ברגל מהפסגה.
החיות
הקסומות המכונפות עלו לשמיים, מיד אחריהם חייל האוויר.
הצוות
של קינגסלי התמקם על הגבעה מוכן לתקוף מלמעלה.
מה
שנשאר מצ"ד עמד מסביב הצבא הענק והיה מוכן להגן מפני הסוהרסנים.
הצוותים
היו מוכנים – זה הזמן.
הארי
הסתכל מסביב מחכה לנוויל והרמיוני שיעמדו לצידו.
אך
הרמיוני שוב לא הגיע.
"אנחנו
לא יכולים לחכות לה" אמר נוויל והצביע לשמיים "אין לנו זמן"
"אם
כך, אנחנו מתחילים" אמר הארי מוציא את השרביט.
מרגיש
את הקסם זורם באצבעותיו.. סוף, סוף הוא ילחם עם השרביט שלו.
עם
כל הכבוד לשרביט של לופין – זה פשוט לא היה אותו הדבר.
-
"הסכין
אצלך?" שאל דראקו עומד בחוץ מרגיש את החורף המגיע על עורו.
"כן..
גם השיקוי. אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" דראקו הנהן.
"אני
אעשה הכול" אמר ובזאת שינה את צורתו.
"אני
יודעת. גם אני" אמרה מלטפת את קשקשיו "נצא לדרך" מטפסת על גבו הם
יצאו לדרך.
-
קאוס
מוחלט שרר בשדה הקרב.
קשה
היה להבחין בין חבר לאויב.
צבאו
של וולדמורט היה גדול וחזק יותר משהארי העז לדמיין.
הארי
איבד את נוויל ונלחם מול שלושה אוכלי מוות – וולדמורט עוד לא הגיע לשדה הקרב והארי
לא היה מוכן למות עדיין.
וולדמורט
ידע זאת – הוא היחיד שיוכל לחסל אותו.
שעגה
מחרישת אוזניים נשמעה מהשמיים והארי מיהר לחסל את אוכלי המוות ולהסתכל למעלה.
נראה
כאילו כל שדה הקרב עצר להסתכל על הצל שעבר אותם.
לוקח
בפיו ומפרק בשיניו ענקים ואוכלי מוות אחד אחרי השני –
זה
היה דרקון עצום!
השמש
החזירה את אורה מקשקשיו האפורים והוא עף כאילו לא שקל כלל באוויר.
"מאיפה
הוא הגיע?" שאל ביל מנמיך גובה מעל הארי.
"אין
לי מושג.." אמר הארי שבדיוק הבחין במשהו על גבו של הדרקון "מישהו רוכב
עליו!" צעק אליו וצ'רלי חזר לשמיים – אחרי כעשר דקות הוא חזר "זאת
הרמיוני!" צעק צ'רלי שהוא טס עם הדרקון שלו מעל הארי.
"כל
הכבוד הרמיוני!" צעק הארי וכיוון קללה לאוכל מוות שכמעט פגע בטרול שבדיוק
הטיח את הנבוט שלו באוכל מוות אחר.
דרקון
נוסף זה יתרון אדיר – הם לא עומדים להפסיד.
חצי
שעה נוספת עברה ואנשים התחילו להתעייף – רבים נשלחו לקבל עזרה רפואית והצמחים בנו
יותר ויותר חומות הגנה.
"עצרו!"
נשמע קולו של וולדמורט מעל כולם –
"הקרב
הזה לא יוביל אותנו לשום מקום. אני לוקח את לוחמי אחורה. יש לכם שעה לקחת את
הפצועים. אחרי השעה הזאת אני רוצה לפגוש רק את פוטר במרכז שדה הקרב. אנחנו נסיים
את זה כמו שהתחלנו את זה" הארי הרים את ראשו והנהן לביל שנתן פקודת נסיגה
לכולם.
הפצועים
הועברו למרפאות ומים ומזון סופקו ללוחמים.
הם
צריכים לצבור אנרגיה להמשך הקרב – אף אחד לא מבטיח שלא יהיו מתקפות נוספות.
הרמיוני
עזרה בטיפול בחולים שהארי מצא אותה.
"אז
זה לאן נעלמת בימים האחרונים!" אמר תופס אותה לחיבוק – ומיד עבר לנזיפה
"חשבתי שאמרתי לך לא ללכת אליו! זה היה מסוכן מידי!" הרמיוני חייכה אליו
ונשקה למצחו
"אבל
משתלם" היא חייכה אליו חיוך מבין וסיימה לקשור את המטלה לפצוע.
"הארי,
אתה מוכן לזה?" שאלה בדאגה מעבירה את ידה לצד ראשו.
"אני
אהיה בסדר" חייך אליה "אני יודע מה אני צריך לעשות" הרמיוני חבקה
אותו בחוזקה "אני צריכה ללכת להשגיח על הדרקון.. אני בוטחת בך" אמרה
ורצה אל היער.
-
דראקו
שכב על סלע גדול ומואר בתוך היער. השמש הייתה כל כך נעימה.. אבל כמובן שבדיוק
הרמיוני הייתה חייבת להגיע ולהפריע לשלוותו.
"אתה
פשוט בנאדם רע" ציינה מתנשפת.
"תודה.."
אמר לא פוקח את עיניו.
"יש
שם עשרות פצועים, היית יכול לבוא לעזור. או לפחות לבוא ולתמוך בהארי"
"הוא
יהיה בסדר" אמר ישר פוקח את עיניו ומביט אל תוך השמש. "ונראה לך שמישהו
באמת היה נותן לי, לדראקו מאלפוי לטפל לו בפצעים? את משוגעת?" הרמיוני נהמה.
"היית
צריך לראות את עצמך בשמיים.. היית כל כך מרשים. שמתי לב לדברים חדשים על שריון הקשקשים
שלך – אתה כבר לא רק דרקון אפור וגדול. יש לך סוג של שיערות מוזהבות שחזקות כמו
זהב, קרניים מזהב.. ואפילו עיגול זהב על החזה" מחזיק את הסניץ בידו –
"זה
בטח בגלל הממזר שמסרב לרדת – גם שאני הופך לדרקון הוא לא מוכן להתנתק, הוא הופך
להיות חלק ממני" הרמיוני התיישבה לצידו מסתכלת על הסניץ' שבידו.
"אני
חושבת שזאת הייתה הכוונה שלו שהוא נתן לך את זה. שיהיה לך משהו ששיך לו, משהו שהיה
הדבר הכי יקר לו, הדבר הראשון שהוא הרוויח בחיים, משהו שיהיה שייך לו איתך כל
הזמן- שיהיה גם חלק ממך." דראקו הוציא נהמה וחזר לסגור את עיניו.
"תאכלי
משהו, עוד כמה דקות אנחנו יוצאים חזרה לשטח" הרמיוני הסתכלה עליו בשאלה
"אני
אעלה לשמיים ואהיה במרחק סביר מעל הקרקע – אנחנו נדאג שלא נפספס את ההזדמנות
שלנו" הרמיוני הסכימה איתו – אסור לפספס את הרגע.
"מי
היה מאמין שאני ואתה אי פעם נשתף פעולה.. ועוד בהצלה של הארי" דראקו חייך
וניסה לקלוט עוד כמה קרניים.
היא
לא ידעה – אבל התוכנית שלהם הייתה עם פגמים.
פגמים
שדראקו לא רצה לציין לידה – כי ידע שהיא לא תיקח את הסיכון שגם הוא ימות.
-
הם
עמדו בשורות מוכנים למתקפה.
החיות
המכונפות באוויר והרמיוני לא נראית באופק - שוב.
הארי
עמד לפני כולם – מביט לשמיים ונושם עמוק, אלו יהיו הנשימות האחרונות שלו.
ענן
שחור התגבש מולם וצבאו של וולדמורט החל להתקבץ מולם.
נשאר
עומד איתן הוא הסתכל על הצבא מתאסף – נראה כאילו לא הצטמצם כלל ואפילו גדל בכמה
שורות.
מרים
את ראשו וזוקף את גבו הוא הסתכל קדימה בלי פחד – אסור להסס עכשיו.
טורנדו
שחור ירד על הארץ לפני הקהל השחור ונעלם – עולה מתוך הענן קם וולדמורט שנגיני
כרוכה מסביב לרגליו.
"אנחנו
שוב נפגשים" אמר מלטף את ראשה של נגיני.
הארי
לא ענה.
"חשבתי
שרצית לראות אותי פוטר, להלחם נגדי. חשבתי שהכרזת שאתה יותר חזק ממני ומוכן לקחת
את הנשמה מגופי" צל גדול האפיל על כולם ושניהם הסתכלו ביחד לשמיים.
לצפות
בדרקון החצי זהוב חצי אפור עומד בדיוק מול השמש בוחן את שניהם.
"אני
רואה שמצאת לעצמך חיית שעשועים חדשה פוטר.." גיכח וולדמורט וחזר להביט בהארי.
"כבר
לקחתי לך שבע נשמות, כמה קשה יכול להיות לקחת עוד אחת?" וולדמורט פתח את
עיניו באימה –
"לא
יכול להיות" הכריז
"ועוד
איך יכול להיות. כל השבעה הושמדו – אין זכר לנשמות הנוספות שלך. נשארה רק
אחת..." משלב את ידיו על חזהו הוא עדין החזיק בשרביטו וזקף את גבו בלי הבעה
על פניו.
"מה
אתה מתכוון לעשות עכשיו שהתוכנית מגירה שלך נכשלה?" שאל שעל פניו שום הבעה.
וולדמורט
הזועם הרים את שרביטו ושלח קללות לכל עבר –
מגן
שהכין קודם לכן לא איפשר לקללות לעבור אותו ולהגיע ללוחמים.
אף
אחד לא יפגע יותר מנחת שרביטו של וולדמורט.
"אתה
מתכוון לברוח? או להלחם איתי כשווה ולמות בקרב?" הארי לקח את רגל שמאל שלו
אחורה ונעמד מוכן לתקוף –
"להלחם
כשווה? לך? ילד בן 22 שחושב שהוא שווה כוחות לאדון האופל?" צחוק נשמע מהקהל
השחור והארי עוד לא הביע שום רגש.
"כן"
ובזאת שלח קללה מכשילה לרגליו של וולדמורט.
זה
התחמק מהקללה וצחק – "זה כל מה שאתה יכול?" שאל ושלח בעצמו קללה אפלה
מתחמק
הארי הרים שנית את שרביטו "אני רק מתחמם"
-
דראקו
דהה בשמיים מסתכל על הקרב למטה – זה נראה כאילו הם רוקדים.
הולכים
במעגלים ובורחים מקללות אחד של השני.
אף
אחד לא ניסה באמת להרוג, רק לפצוע ולהכשיל.
משהו
פה לא מסתדר לו..
-
"אז
אני מבין שאף אחד מחבריך עוד לא יודע את הפרוש האמיתי של הנבואה" ציין
וולדמורט ושלח עשרות חרבת לחתוך את עורו של הארי.
שולח
כנגד החרבות קיר לבנים הוא המשיך להסתובב והשיב "ואני מבין שאף אחד מתומכיך
כביכול גם הוא לא יודע את פירושה האמיתי של הנבואה" מחייך חיוך נבזי וולדמורט
צחק שוב.
"זה
לא באמת חשוב – אני תמיד יכול להשאיר אותך בחיים עד שהגידול יאכל לך את כל האיברים
הפנימיים. לא יהיה מצב שאתה תצליח להמשיך לשרוד את זה. אני כבר מצאתי את השיטות
שלי לשלוט בו ואוכל להמשיך לשלוט בבריטניה כולה, אפילו בעולם כולו – כשתמות לבסוף,
הגידול יעלם – וניצחתי" הארי נעצר כשגבו לאוכלי המוות-
"מי
אמר שאני אתן לך להשאיר אותי בחיים?"
"מי
אמר שאני מתכוון לכך? ומי אמר שיש לי רק שבעה הורוקרוקסים?" עיניו של הארי נפקחו
בשאלה –
"אז
נכון ששאלתי את סלאגורן על שבעה.. אך זה לא אומר שהשארתי לעצמי אחד ליתר
ביטחון" הארי הסתכל על נגיני בתדהמה – איך הוא לא חשב על זה?
"אז
ברשותך, אני עומד להרוג את שנינו" מחייך ברשעות הוא הרים את שרביטו –
הצל
בשמיים נעלם –
"אבאדה-" שריקה וצעקה של אישה נשמעו
מעליהם "-קדברה"
החוט
הירוק, כאילו מישהו האיט את הזמן, יצא לאט משרביטו של וולדמורט וזחל אל חזהו של
הארי –
עדיין
לא מבין לאן נקלע הארי פשוט נשאר לעמוד במקומו.
דמות
ענק נחתה על האדמה בין וולדמורט להארי – האדמה רעדה והחיה זעקה בכאב.
הארי
הרים את מבטו אל הדרקון הענק שכרגע הציל את חיו.
כושל
קדימה הדרקון התחיל ליפול.
"לא!"
זעק וולדמורט ושלח קללה נוספת.
הדרקון
צווח אך לא זז.
"קשקשים של דרקון.. "
מלמל לעצמו הארי את אשר הרמיוני הרצתה לו שנתיים קודם לכן '...יכולים לספוג
קללות ללא מחילה. הם לא הורגים את החיה אך גורמים לה נזקים בלתי הפיכים..'
מרים
את מבטו אל הדרקון הסובל הוא רק רצה שכל זה יגמר.
קללה
נוספת נשלחה.
הרמיוני
הייתה על גבו של הדרקון – בוכה וצורחת.
"תפסיק!!
תפסיק לעשות את זה!" ראשו של הדרקון רכן והוא התחיל לקטון במהירות.
וולדמורט
הפסיק לשלוח קללות והסתכל על הפלא.
הייתה
שתיקת מוות ואף חיה או אדם השמיע קול שהדרקון הענק התחיל להתקווץ –
התחיל
להצמיח שיער זהוב ולרקום דמות אדם.
הרמיוני
קפצה מגב החיה ונפלה על ברכיה שבורה.
"אני
שמח שהצטרפת אלינו מאלפוי הצעיר" אמר וולדמורט שובר את השתיקה.
דראקו
נעמד על שתי רגליו ועמד ששתי ידיו מושטות לצדדים.
"אני
לא אתן לך לפגוע בו" הכריז.
הארי
הפסיק לנשום – דראקו.
דראקו
פה.
דראקו
היה הדרקון.
דראקו
עומד בינו לבין וולדמורט.
דראקו
מקריב את עצמו בשבילו.
דראקו
עומד למות.
"לא!"
הוא קרא "תלך מכאן דראקו, זה לא הקרב שלך!" בלי להסתובב דראקו ענה.
"אני
חייב לך יותר מאחת. אני חייב לך את גופי וחיי. אני חייב לך את גופי, אך לא את ליבי
– ואת החוב הזה אני אחזיר"
וולדמורט
משועשע מהמאורע הרים את שרביטו בשלישית "וכך יהיה נערי"
הרמיוני
לפתע קמה על רגליה – הוציאה פיגיון מכיסה ושפכה עליו בקבוקון קטן.
"אבאדה
קדברה!"
הוא הזיז את ידו באלגנטיות צופה בחוט הירוק פוגע בליבו של דראקו.
דראקו
צנח על רגליו כשעיניו פקוחות לרווחה – הוא לא חשב שזה יכאב כל כך.
במהירות
וביעילות הרמיוני רצה אל הגופה הנופלת ותקעה את הפיגיון בליבו של דראקו.
"לא!!!"
זה
היה הסוף.
הוא
לא עומד בזה יותר.
וולדמורט
צוחק וכל הקהל שמאחוריו איתו.
דראקו
מת.
רון
מת.
סיריוס
מת.
דמבלדור
מת.
הוריו
מתים.
"את
הכל לקחת ממני"
אמר בלחש בשפה שרק הוא יבין.
שארי
החליקה ממנו ועברה לגופה של דראקו ששכבה ביניהם.
הפיגון
תקוע בליבו וגופו מדמם בלי הפסקה.
"את
ההורים שלי"
הרמיוני כיוונה את שרביטה אל דראקו ובעזרת קסם ריחוף לקחה אותו הרחק מלב המהומה. "את
הסנדק שלי, את המחנך שלי, את החבר הכי טוב שלי, את המחנכת שלי... ועכשיו... "
ידיו התחילו לרעוד מזעם.
"אני
לא אמות בקרב הזה" הכריז כך שכולם ישמעו.
האדמה
התחילה לרעוד.
עיניו
של הארי עלו בלהבות.
מרגיש
ריקנות במקום שהיה אמור להיות ליבו ואת האש זורמת בעורקיו בעקבות מאות של נחשים
ערסיים.
הראש
שלו התפוצץ אבל הוא בהה בוולדמורט בלי למצמץ.
"אני
אהרוג אותך ואת ההורוקרוקס האחרון שלך – גם אם זה אומר שאני אמות יחד איתך"
שוחק את שיניו אלו באלו סדק התחיל להווצר ביניהם וולדמורט נראה – מפוחד.
"לקחת
ממני את הדבר האחרון שהשאיר אותי בחיים.." הסדק גדל ולהבות התחילו לצאת מהאדמה.
נראה
כאילו שני הצבאות לקחו מספר צעדים אחורה – האריי השתולל מזעם.
הרמיוני
מרחיפה את גופתו המדממת של דראקו בין הקהל – מוצאת קרחת קטנה ומניחה אותו על הארץ.
"אתה חייב להתעורר" אמרה מנערת אותו מצד לצד.
"הארי
משתגע... אתה חייב להתעורר." דראקו לא זז.
"הרמיוני,
זה אבוד." אמר אחר הסובבים והיא סרבה להקשיב.
"אתה
חייב לפקוח את העיניים! זה לא זמן לשטויות שלך עכשיו!"
וולדמורט
התיישר וכיוון את שרביטו אל הארי – "אתה רק עושה הצגות פוטר, הגיע הזמן לסיים
עם זה"
בלי
ליישר מבט אל וולדמורט הארי נעלם והופיע שני מטר מהמקום בו עמד, שניה אחרי זה
הופיע ארבעה מטרים אחורנית למקום בו עמד –
"באיזה
משחק אתה משחק פוטר?" שולח
קללות לכל עבר הוא ניסה לתפוס את הארי שהתעתק מצד לצד במהירות מפחידה.
"באחד
שאתה תפסיד בו" ושנייה אחר כך הארי הופיע מאחורי וולדמורט שמבט רצחני בעיניו
והוא שולח קרן צהובה לעבר נגיני הכרוכה מסביב לרגליו.
הארי
פספס אך לא נעצר.
ממשיך
להתעתק מצד לצד הארי לא וויתר – הוא חייב להרוג את הנחש לפני שהוא הורג את
וולדמורט.
הרמיוני
רוקנת מעל גופתו של דראקו היא מתחילה להכות אותו באגרופים בתסכול.
"אתה
לא יכול לעשות את זה! הייתה לנו תוכנית!"
וולדמורט
שכבר קלט את שיטתו של הארי עמד לשניה של שקט –
שהארי
הופיע סנטימטרים ספורים לימינו הוא היה מוכן – שולח קללה מכשילה לרגליו.
"אני
מתחיל להשתעמם פוטר.."
משתחרר
מהקללה של וולדמורט הוא התעתק אל מול צבאו –
מסתכל
לשניה ארוכה לכל העיניים שהצליח לקלוט – הוא הסתובב אל וולדמורט.
עומד
בעמידת מוצא הוא יישר את שרביטו אל עיניו המשועממות של וולדמורט.
עכשיו
או לעולם לא.
"גרינג'ר.
את צריכה לעשות משהו בנוגע לפוטר. הוא משתגע ומאבד את זה. אנחנו נפסיד כאן"
הרמיוני לא הקשיבה.
התוכנית
נכשלה.
הפגיון
נועד לשמש את הארי ולא את דראקו. ונראה שהוא לא עובד בכלל.
יד
נסגרה על אגרופה ואנחת כאב נשמעה מתחתיה.
"גרינג'ר
את מכאיבה לי..."
מכוון
קללה אחר קללה וולדמורט חסם אותן אחת אחרי השניה.
לא
היה לו סיכוי.
מצחו
מזיע ורגליו מתחילות לאבד מתחושתן.
נראה
שלוולדמורט נמאס.
מפסיק
להכשיל קללות וולדמורט התחיל להתקיף – קללה אחת אחרי השניה בלי הפסקה.
מתחמק
מנסה למנוע מהקללות להגיע לצבאו הוא רץ, קפץ וחסם – מחליט שהוא לא ימות לבד. קריאת
תדהמה נשמעה משתי הצבאות וולדמורט כשל ונפל על ברכיו.
מבטו
ישר פנה לשמאלו – דראקו עמד שם.
הפיגיון
עוד תקוע בליבו הוא עמד מכוון את שרביטו אל וולדמורט.
מתנשף
שזיעה נגרה על מצחו הוא חייך חיוך ציני וסימן להארי להמשיך –
כאילו
שהכל נעצר – הארי הרגיש את שריריו מתרככים ומרפים.
עכשיו,
אין שום דבר שיעצור אותו.
בשניה
הבאה הוא היה צעד אחד בודד מנגיני שעמדה לבדה באמצע שדה הקרב.
"אינסנדיו" להבות של אש יצאו
משרביטו ושרפו את הנחש כליל.
לא
נשאר ממנה כלום.
זעקה
מחרישת אוזניים נשמעה בכל שדה הקרב – וולדמורט עומד ליפול.
זה
לקח להם כמה דקות בודדות.
עוד
כמה סיבובים של יריות אחד כלפי השני – אף אחד כבר לא מגן רק תוקף.
וולדמורט
שולח את הקללה הממיתה והארי מחליט לשלול אותו משרביטו –
הקללות
נתקלות אחת בשניה ובועת אור ענקית מקיפה את שניהם.
ניצוצות
יוצאות מקשר הקללות והן שוות.
יד
ימינו קבלה צריבת חום והארי פקח את עיניו בתדהמה לרגע מתנתק מחוט הזהב.
באותו
רגע נראה שכוחו של וולדמורט בעליונה.
מבין
את הסימן ויודע שיש מי שעומד מאחוריו – יודע שכולם סומכים עליו.
ענן
אבק סימן את מרכז רחבת הקרב ואף אחד לא ראה דבר למשך דקות ארוכות.
דראקו
נפל על ברכיו מתנשף בכבדות.
הרמיוני
עזרה לו להשכב על האדמה והוא במאמץ סובב את ראשו אל ענן האבק שסרב להעלם. "תחזיק
מעמד..." אמרה מסתכלת גם היא על ענן האבק הענק.
הענן
התחיל להתפזר.
שתיקה
רועמת עמדה באוויר וכולם חיכו בציפייה לתוצאות – מי נשאר עומד? מי ניצח?
צרחה.
המולה.
צבאו
של וולדמורט התחיל להתפזר ולהתעתק מהמקום.
נוויל
הורה לציוותו להתחיל לבצע מעצרים.
במהרה
התאוששו שם מודי והאגריד ושלחו את צוותיהם לבצע מעצרים גם הם.
על
פני השטח – נראה שצד האור ניצח.
אך
מעטים ראו באמת את התוצאות.
הרמיוני
נפלה על האדמה וחפנה את ראשה בידיה. הדמעות לא איחרו להגיע ושתפו את עיניה במרץ –
דראקו
נשם בכבדות. הוא לא הצליח.
הכל
באשמתו.
שם
באמצע שדה הקרב – נוצר עיגול אבק ובמרכזו צמח דשא ירוק ורענן.
אף
אחד לא העיז להכנס למעגל, כולם עקפו אותו והמשיכו בעבודתם.
במרכז
המעגל שכבו שתי גוויות.
אחת
לבנה כסיד, ארוכה ורזה עם ראש של נחש.
ובשנייה,
של בחור צעיר בשעות העשרים של חייו.
בחור
עם שיער שחור מבולגן שמעולם לא הסתדר.
עיניים
ירוקות שעכשיו היו פקוחות ללא חיים.
בחור
כארז, שמת בקרב במטרה להציל כל כך הרבה אחרים.
דראקו
בהה במחזה ולא הצליח להגיב – הוא לא בכה, הוא לא צחק ולא חייך – פשוט שכב דומם.
לוקח נשימה אחרונה.
הוא
הסתכל על גופו של הארי שוכב ללא תנועה בתוך המעגל הירוק.
ויודע,
שלא משנה שזה פוטר – הוא אוהב אותו.
"פאק!"
צעק שכאב חד פילח את חזהו והוא הרגיש את ליבו מרקיע שחקים.
"תרגע
חבר... אתה במקום טוב" הארי הסתכל סביב בבהלה – זה לא הגיוני.
"רון?"
שאל בשוק גמור – לא מעקל את ששמע.
"תגיד
להרמיוני שאני גאה בה. שאני אהבתי אותה ואוהב תמיד. תגיד לה להסתכל בתא הגרביים
שלי בבית של ההורים."
"רון?
איפה אתה? רון??"
"אני
גאה בך הארי. עשית את מה שהיה מוטל עליך ועשית את זה טוב... אבל בחייך הארי,
מאלפוי?" צוחק ותופס את חזהו בכאב הוא עכשיו היה משוכנע שזה היה רון.
"מצטער
שאני לא עומד בציפיות שלך .. " מרגיש שראותיו מתכווצות ומרגע לרגע הוא מצליח
להכניס אליהן פחות אוויר.
"זה
בסדר.. רק תמסור לו שאם הוא פוגע בך יש לו עסק איתי כן?" הארי שוב צחק, הוא כל כך התגעגע
אליו.
"חבר,
עכשיו הגיע הזמן שתקום – מחכים לך למטה"
"למה
אתה מתכוון?"
צעקה.
שדה
הקרב הפסיק בפעילותיו.
צעקה
נוספת – צעקת כאב ויסורים.
שארי
יצאה מבין בגדיו של דראקו עומדת מול הרמיוני שלא ידעה איך לאכול את עצמה.
ממהרת
היא כתבה בחול עם זנבה באותיות גדולות "נוויל"
ברגע
שהרמיוני לא התיחסה אליה היא נשכה את ידה ומיקדה אותה בכתוב.
"שארי!"
היא צעקה והבחינה בכתוב "בשביל מה את צריכה את נוויל?"
שארי
כבר התפוצצה מעצבים – ברגע שתשתנה כל שדה הקרב יהפוך לגושי אבנים.
אסור
שזה יקרה.
למרות
שהיא כבר לא תחת נאמנותה להארי היא לא תתן לו למות שוב – לא במשמרת שלה.
נושכת
אותה שנית הרמיוני קמה על רגליה ומתרחקת מהנחש העצבני.
בלי
התרעה שארי זחלה על רגלה של הרמיוני וישר לצווארה.
"בסדר!"
הרמיוני שלחה מבט אחרון אל גופו של דראקו ששכב ללא תנועה מתחתיה.
נשיכה
נוספת באוזנה והיא יצאה לדרך – מחפשת את נוויל.
"נוויל!
– נוויל!" היא צעקה בין צעקות הכאב של מקור לא ידוע.
לא
עבר זמן רב והוא רץ לקרתה – "נוויל!" היא קראה ושארי מיהרה לזחול על ידה
ולעבור אל זו של נוויל –
"שארי!"
הוא קרא וזו המשיכה לכיסו והוציאה עם זנבה שקית ניילון קטנה.
"אני
מבין" אמר ומיהר חזרה אל המעגל.
לוקח
נשימה עמוקה הוא התקדם לגופו של הארי.
שכב
שם ללא תזוזה מלבד פיו ששלח זעקות כאב נוראיות.
מזמן
ארבע מחיצות שיקיפו אותם הוא הציב אותן מסביב לגופו של הארי ושארי שינתה את דמותה
חזרה לאדם.
בלי
להוסיף מילה שארי לקחה את השקית מכיסו של נוויל וזה החזיק בכוח את גופו של הארי
צמוד לרצפה – לא היה באמת צורך כי הוא לא נאבק. אך הוא לא רצה לקחת סיכון.
דוחפת
את הכדור לפיו של הארי הוא סגרה אותו ואת אפו וחיכתה.
שניות
עברו והארי בלע בכוח את הכדור – מתרחקים מהגוף הארי שלח לאוויר צרחה אחרונה
והשתתק.
הארי
התעורר בבהלה שהוא לקוח נשימה כואבת לראותיו.
"לאט,
לאט" קול מוכר ומרגיע נשמע לצידו.
זוג
ידיים החזיר אותו לשכב על המיטה והוא נשם בכבדות.
"מדאם
פומפרי?" שאל שקולו סדוק.
"בוקר
טוב פוטר" אמרה שופכת משקה חם לגרונו והוא הרגיש את גופו קם לחיים.
"איפה
אני?" שאל מסתכל סביבו ורואה רק קילות לבנות.
"במקום
בטוח. תנוח – אתה צריך הרבה מנוחה עכשיו" מהנהן הוא סגר את עיניו, מרגיש את
השיקוי יושב בבטנו וגורם לחושיו להתעקפל, הוא נרדם.
כשהוא
מקורבל בתוך השמיכה הוא הריח ריח מוכר של תרופות וניקיון.
מושך
את השמיכה מעל לראשו הוא לקח נשימה עמוקה וניסה להמשיך לישון – המיטה הייתה כל כך
חמה ונוחה שהוא לא רצה לקום היום.
וזה
הכה בו.
"לעזאזל!"
הוא התיישב בשניה קולט רק קילוט לבנות מסביבו.
הרמיוני
נכנסה במהירות מבין הקילוט שמבט מפוחד בעיניה –
"מה
קרה?" שאלה בבהלה מסתכלת סביב.
"מה,
מה קרה? מה אני עושה פה לעזאזל?" הרמיוני יצאה מעמדת תקיפה והרימה גבה
"מבריא?"
שאלה כבדרך אגב.
"לא,
זה לא מה שהתכוונתי... מה – למה אני חיי?" הרמיוני משכה בכתפייה.
"זה
משנה? העיקר שאתה חיי... "
"אבל..זה
לא הגיוני" היא התקרבה למיטתו שעל פניה מתחיל להווצר חיוך קטן "אני
מתתי, עליתי לשמיים, דיברתי עם רון..."
"אתה
פגשת את רון?" שאלה בהפתעה שמה את ידה על פיה ועיניה זהרו מדמעות.
"כן..
" מנסה להזכר הוא התחיל ללקט פרטים בראשו "לא.. לא פגשתי אותו" חזר
בו "רק שמעתי אותו מדבר אלי. הכל היה לבן. כאילו הייתי תוך ענן – והוא אמר
משהו... ואז אמר לי שהגיע הזמן שאני אקום" הרמיוני שללה אתו וניסתה לחזור
לעניין.
"אתה
בטח דמיינת.. הארי אתה היית חסר הכרה שבועיים שלמים!"
"לא,
אני בטוח שלא דימינתי הוא דיבר עליך.. מה זאת אומרת שבועיים שלמים??" עכשיו
תורו של הארי לחזור להיות מופתע.
"התעוררת
רק לפני יומיים לפי דבריה של פומפרי היית הפוך לגמרי אבל התעוררת. היא החזירה אותך
לישון בשביל שתאגור כוחות.. מה הוא אמר לך עלי?" מחזיק את ראשו הפועם הוא
באמת ניסה להזכר.
"הרמיוניי
אני לא זוכר... אני עסוק בזה שאני חיי! איך לעזאזל אני חי?" הרמיוני חיכה.
"זה
ארוך... אני אספר לך בהזדמנות" וברגע אחד היא שנתה את קולה מקול רח ומבין לכל
עצבני וחסר סבלנות "מה רון אמר עלי??" שאלה ורקעה ברגלה כמו ילדה קטנה.
מעט
מופתע משינוי מצב הרוח הוא סגר את עיניו – "הוא אמר.. אמר למסור לך שהוא גאה
בך, ושעשית עבודה מעולה... שהוא אוהב אותך.. " מאמץ את זיכרונו הוא ידע שהוא
שוכח משהו "ומשהו בקשר לגרביים.." הרמיוני הרימה גבה בהשתהות
"מגירת גרביים? הבית של ההורים? מצלצל לך משהו מוכר?" מנידה בראשה
לשלילה היא חייכה אליו חיוך קטן.
"נחמד
מצדך.." אמרה מלטפת את ראשו "דאגתי לך כל כך..."
אחרי
שהתרחץ ואכל הוא חזר למיטת החולים שלו.
הרמיוני
לא הסכימה לו לצאת מהחדר ורק לגשת אל השירותים הצמודים שהיו לו.
לא
מתכוון להתווכח באותו רגע הוא רק עשה את אשר צוותה עליו – להתקלח ולאכול.
חוזר
לשכב על המיטה הוא הביט למעלה מנסה להבין מה לעזאזל קרה פה עכשיו.
זה
שהוא חיי, אומר שגם וולדמורט חיי?
מי
ניצח?
מי
שולט בבריטניה?
האם
כולם בסדר? מישהו נפגע..?
וכאילו
הכה בו ברק הוא קם על רגליו וניגש לדלת – היא הייתה נעולה.
"הרמיוני,
הרמיוני תפתחי לי עכשיו! איפה דראקו? מה קרה לדראקו?? הרמיוני! מישהו!"
-
שלושה
שבועות קודם לכן -
"אני
לא מבינה" חזרה ואמרה הרמיוני ודראקו עצם את עיניו ביאוש.
"חשבתי
שאת אמורה להיות החכמה מבין השלושה"
"זה
לא מה שהתכוונתי. אני מבינה את מה שאתה אומר – אני פשוט לא מבינה למה הוא לא סיפר
לי על זה קודם.." דראקו לא הגיב על זה.
"אז
עכשיו שאת יודעת את כל הנבואה – ואת הפרוש של דמבלדור לנבואה"
"אני
עדיין לא מבינה למה אתה יודע את הפרוש הזה.." לא מרוצה מכך שהיא קטעה אותו
באמצע הוא המשיך בלי לענות לה –
"בזמן
שנעלמתי היה לי זמן לחשוב. נכון שהשתוללתי –איבדתי אשתונות השתכרתי כאילו אין מחר
ודפקתי כל בחור ובחורה שנתקלו בדרכי" הרמיוני עקמה את פרצופה במעט גועל
"אבל הבנתי מהר מאוד שזה לא יעזור. אחרי שגיליתי את פרוש הנבואה לא יכולתי
לשבת בשקט ולא לעשות כלום. התחלתי לחפש – עשיתי מחקר בסיפריה של אחוזת מאלפוי.
הייתה סיפריה עתיקה במקום מסתור והיא לא נהרסה בזמן ההפצצה שלכם. זכרתי את סבתא
שלי מספרת לי על צמח מיוחד – שמסוגל להחזיר מתים לחים." הרמיוני עקמה את
פרצופה אפילו יותר
"זה
לא הגיוני" ציינה
"תני
לי לסים גרינג'ר... "
"אתה
לא מעדיף להמשיך להתאמן על צורת האנימאגוס שלך? אתה נשאר דראקון לאיזה שלוש דקות
ולוקח לך שעה רק להפוך אליו" דראקו לקח נשימה ארוכה והמשיך
"אני
גם הבנתי בעצמי, שזה לא הגיוני. אבל-" הוא עצר, מחכה לתשומת הלב שלה
"בכל זאת חיפשתי על מה היא מדברת. בין השאר הגעתי לחקר על הקללות באין עליהן
מחילה. את ידעת שהקללה ההורגת בעצם משתקת את הלב ובעצם עושה מה שהמוגלגים קוראים
לו 'התקף לב' ?" הרמיוני
הנידה בראשה עדיין לא אומרת מילה "אז בעצם, הלב עוצר ללא כוונה להמשיך לפעום.
אין חמצן, אין אנרגיה, אין חיים.. הצמח, שסבתא שלי דיברה עליו הוא לא צמח מחייה.
הוא צמח שמחליף את הלב בחפץ אחר" הרמיוני הרימה גבה מבולבלת –
"אני
לא מבינה לאן אתה חותר"
"גרינג'ר,
קצת שכל, אם נפיק מהצמח הזה את השיקוי המתאים, בתנאי שנמצא את הצמח כן? ואת השיקוי
נשפוך על.. נגיד, כדור – ונחליף את הכדור בלב של קוסם אז הכדור ישמש בתאוריה הלב,
לזמן קצר כמובן.. אבל מספיק כדי להחזיר את הלב לתתפקד." הרמיוני חשבה לרגע –
"בעצם..
כמו שמחברים אדם למכונה והדם עובר דרכה?"
"גרינג'ר
את חולנית!" לרגע שוחכת שהוא לא באמת מבין במוגלגים היא חזרה בה –
"הכדור,
או החפץ הזה כאילו יחליף את הלב אבל לא יהיה הלב החדש – הוא רק תחליף זמני עד
שימצא לב חדש או שהלב הישן יחזור לפעול" דראקו הנהן –
"רק
שהלב הישן לא, יחזור לפעול, אם משתמשים עליו בקללה ההורגת" הרמיוני הנהנה.
"מעניין..."
-
הארי
שכב על המיטה ומצחו מלא קמטים – עברה כבר שעה ואף אחד לא ענה לו.
זה
עולה לו על העצבים.
הוא
רוצה תשובות.
עוצם
את עיניו ומנסה להרגיע את עצמו הוא לקח נשימות עמוקות-
פוקח
את עיניו ושוב מסתכל על התקרה.
מסתכל
לשמאלו – השעון הראה שעברו שעתיים.
מופתע
מכך שנרדם מבלי לשם לב בכלל הוא התרומם והלך לדלת.
מסובב
את הידית, ובאופן מפתיע היא נפתחה.
מעט
מופתע הוא מצא את עצמו בלב דירתו באוקספורד.
הדירה
הייתה הרבה יותר מוארת ומרוהטת אבל זו הייתה אותה דירה.
"הרמיוני?"
שאל סוגר אחריו את הדלת.
באוויר
היה ריח של בישול 'דראקו'??
ממהר
אל המטבח הוא ראה זוג אנשים עומדים לצד הכיריים ומדברים.
"התעוררת"
אמר נוויל ומילא כערה במרק חם.
"תשב,
תאכל" מניח את הכערה על שולחן שלא היה שם קודם הוא סימן להארי לשבת.
"לא
לפני שאתם עונים לי על כמה שאלות" הרמיוני הצמידה כוס זכוכית לשפתיה ולגמה
לאט מתכולתה.
"תאכל,
תשתה משהו – ואנחנו נשב ונדבר" הארי הניד בראשו לשלילה
"לא!
איפה דראקו?" נוויל לא נבהל, והמשיך להורות להארי לשבת ולאכול.
"אתה
צריך לאכול" מרוב עצבים הארי הכניס את היד לכיס מכנסיו לחפש את שרביטו –
"איפה
השרביט שלי?" שאל בבלבול.
"עכשיו
אתה מוכן לשבת?"
"זה
לא פשוט הארי, וכל המסדר חושב שצריך לתת לך להתאושש לגמרי למפני שנספר לך.." –
"תספרו
לי מה?" שאל נחנק מעט כי דיבר בזמן שאכל.
"לאט
הארי" אמר תופח על שכמו. "אחרי שהשרביט שלך ושל וולדמורט נפגשו זה בזה
היה פיצוץ אדיר. שני השרביטים נעלמו כלא היו מעולם. שניכם שכבתם בתוך מעגל דשא
שצמח משום מקום – שניכם, מתים." הארי בהה בנוויל מחכה להמשך.
"איך
שראו אותכם מתים אנחנו התחלנו לתקוף את הצבא השני – לבצע מעצרים ולהכשיל בורחים.
ודקות מעטות אחר כך אתה התחלת לצרוח – גופך דמם ולא זז אבל אתה צרחת את ריאותיך
החוצה. כאילו הגידול חוזר לתקוף את המוח שלך.
אני
ושארי טיפלנו בך ונתנו לך עוד כדור בזואר. השתתקת כמעט מיד – וליבך התחיל לפעום.
התחלת לנשום הארי – חזרת לחיים" הארי ניער את ראשו
"אני
לא מבין"
"גם
אנחנו לא מבינים.. אתה פשוט חזרת לחיים. וולדמורט מת ואתה חיי. הגידל בראש שלך
נעלם- "
"ודראקו?"
נוויל המשיך מתעלם מהערתו.
"לקחנו
אותך אל אחד המקלטים – המרפאים הכי טובים בדקו אותך ואמרו שאתה בריא לגמרי – חוץ
כמובן מהחתכים לכל אורך גופך שלהם אין מה לעשות. אלו צלקות שלא יעברו. אתה היית
מעולף במשך שנים עשר יום – התעוררת לחצי דקה בצעקות, וחזרת לישון." נוויל לקח
אוויר "השתלטנו על משרד הקסמים. קמה הנהגה חדשה וכולם עוד מנסים לחזור לשגרה.
יש מבצעי התנדבות ענקיים לשיקוים הערים והכפרים ובעיקר לונדון עצמה. יש בניניים
וגשרים לשקם ולבנות. כולם מחכים לראות אותך קם – אף אחד לא יודע בדיוק מה מצבך
וכולם מתפללים לבריאותך"
"נוויל"אמר
הארי שקולו רועד מעט "אתה ממלא אותי באינפורמציה שאני לא רוצה בה – לפחות לא
עכשיו, תענה על השאלה שלי. איפה דראקו?" נוויל חייך חיוך עצוב והסתכל על
הרמיוני שנשארה לעמוד באותו מקום.
"תתלבש,
אנחנו יוצאים" אמרה ושמה את הכוס בכיור.
"לאן?"
שאל צופה בנוויל קם מכסאו.
"לדראקו"
הם
נכנסו למכונית עם חלונות שחורים.
הארי
לא הבין למה הם לא יכולים להתעתק לשם או להשתמש באח, אבל כל עוד הם לוקחים אותו
לדראקו זה לא משנה- הוא יחשוב בצלילות אחרי שיראה אותו.
(http://www.youtube.com/watch?v=B5I-eQqg55A&feature=BFa&list=FLLVy62Fh8_6PcTnjPwo10rQ&lf=mh_lolz )
הם
נעצרו ליד כנסיה קטנה ודיי שוממת.
הארי
יצא מהמכונית ומכסה את עיניו נגד השמש החזקה שזרחה בחוץ.
"למה
עצרנו פה?" שאל ולא קיבל תשובה.
נוויל
טרק את דלת המכונית והתקדם אל כיוון הכנסיה.
האוויר
נעמד בחלל ולא היה אפילו משב קטן של רוח.
"נוויל?"
הרמיוני לצידו הם צעדו בשקט אל הכנסיה.
"הרמיוני?"
בלי לענות לו הם צעדו במעלה המדרגות.
השמש
עמדה באמצע השמיים וקפחה על כתפיו של הארי.
"מה
קורה כאן?" צועד בחשש אחריהם הוא עבר בדלתות הכנסיה הענקיות ומיצמץ מספר
פעמים כדי להתרגל לחשיכה שבתוך הכנסיה.
נוויל
והרמיוני הלכו אל קדמת הכנסיה – הסתירו להארי את אשר לפניהם.
החשכה
ערפלה את חושיו וטשטשה את ההגיון.
הרמיוני
ונוויל זימנו כל אחד מהם שני פרחים ושמו לפניהם.
"מה
קורה פה?" שאל מרגיש את רגליו כושלות תחתיו.
שניהם
פנו לימינם והלכו לשבת בספסל הראשון מרקינים את ראשם בצער.
כמה
שהכנסיה נראתה קטנה מבחוץ הארי הרגיש אותה עכשיו כאין סופית, כניצחית.
בסוף
השביל הארוך עמד ארון.
על
הארון מספר קטן של פרחים.
משמאלו
של הארון קבורה עמדו שתי תמונות.
הארי
איבד את כוחו והתרסק לרצפה שליבו פועם במהירות ועיניו פקוחות בהלם מוחלט.
אבל
הוא ראה אותו עומד.
הוא
ראה אותו יוצא מבין הקהל ומסיח את דעתו של וולדמורט.
מרים
את ראשו שנית –
בתמונה
הראשונה הסתכל עליו בעינים אפורות חודרות ומאשימות דראקו מאלפוי.
זאת
הייתה התמונה מהספר מחזור בסיום הלימודים.
בתמונה
השניה, חייכה חיוך מאושר וכואב כאחד שארי בדמותה האנושית.
"שארי?"
מדדה
אל ארון הקבורה הוא צנח לצידו.
ראשו
מרוקן ממחשבות.
מרגיש
את ליבו מגיע לגרון וחונק אותו –
מרגיש
את אותו נקרע לחלקיקים כל כך קטנים שחותכים בבשרו –
"איך...?"
מלמל לעצמו מרים את ראשו אל הארון הפתוח –
נעמד
בקושי נשען על הארון הוא צפה בגופתו של דראקו שוכבת שלווה ונקיה.
עיניו
סגורות ופניו חלקות- בלי קמט אחד של בלבול, כאב, הפתעה - רגש.
לבוש
בחליפה מהודרת והעניבה צמודה לצווארו.
"הוא
גיבור הארי" הוא לא רצה להקשיב "הוא מת כגיבור כשהוא מגן עליך. כולם
חולקים לו כבוד על מעשיו בקרב. על כך שהציל אותך"
"הוא
לא היה צריך להיות שם בכלל" מלמל כששיניו חושקות זו את זו.
"זה
מה שהוא רצה הארי" ציינה הרמיוני בלחש.
"את
ידעת, את ידעת כל הזמן שהדרקון הזה זה דראקו– את נתת לו לעמיד את עצמו בינינו
ולקבל את הקללות – "
"הארי
זה לא ככה" אמרה הרמיוני קמה ממקומה.
"צודקת,
זאת רק אשמתי – לא הייתי צריך לעזוב אותו לרגע.. לא הייתי צריך מההתחלה להתקרב
אליו. אילולא אני – שום דבר מזה לא היה קורה" סוגר את עיניו בכאב הוא הרגיש
את לחיו מאדימות ואת עיניו מתחילות להרטב.
"הארי,
זאת לא אשמתך" רגליו כשלו שוב – שידיו עוד על הארון והוא דופק את ראשו בכוח
בעץ הוא יבב וצעק –
דראקו
מת.
-
"הארי
פוטר?"
הוא
הנהן.
"בצוואתו
של דראקו פוטר, מצויין רק דבר אחד אשר-"
"מי?"
הרמיוני
ונוויל תמכו כל אחד מהם בגופו של הארי שהיה חסר כוחות להזיז את עצמו.
"לא.."
הוא מלמל בכאב לא מוכן לעזוב שוב את דראקו.
"רוצים
להמשיך בטקס הקבורה.." אמרה הרמיוני ובידה הפנויה באה לסגור את הארון.
"עוד
לא" מחא ובכוחות אחרונים מנע ממנה לסגור את הארון.
שולח
מבט אחרון על בפרצוף השליו הוא ראה שביו ידיו המשולבות על חזהו של דראקו נמצא
הכדור הזהוב שנתן לו לפני כל כך הרבה זמן.
סוגר
בעצמו את מכסה הארון הוא נשען על נוויל ולא הזיז את עיניו מהארון.
-
אחרי
ההלוויה הם חזרו לדירה באוקספורד.
נוויל
אמר לכולם שהלכו למחילה שהוא יצטרף אליהם יותר מאוחר.
לא
היו הרבה בהלוויה – רק מספר מצומצם של חברים של הארי מהמסדר שהאריכו את הקרבתו של
דראקו.
הארי
רק רצה לקבור את פניו בכרית ולהרדם שהוא מיבב בבכי.
כאשר
הגיעו לדירה הוא נפל על הספה באפיסת כוחות שעיניו כבר יבשות מדמעות.
מסתכל
על נוויל מחכה להסברים הוא רק בהה – לא אומר מילה.
"הפיגיון"
הוא התחיל לאט לוקח נשימה עמוקה ומתישב מולו "שהרמיוני נעצה בליבו של דראקו
רגע אחרי שוולדמורט שלח אליו את קללת המוות" הארי באמת זכר פרט מוזר על
הרמיוני דוקרת את דראקו בחזהו "היה מלא בשיקוי שלא שמעתי עליו מעולם. דראקו
בחודשים האחרונים עשה חקר גדול מאוד על הקללות האסורות – בין השאר הוא גילה מה
בעצם עושה הקללה הממיתה, בפשטות, היא פשוט גורמת להתקף לב" הארי לא הגיב,
עדין נועץ את מבטו בנוויל שהמשיך להסביר "ברגע שהבין את זה הוא נזכר הסיפורים
שסבתא שלו נהגה לספר לו שעוד היה ילד – על צמח נדיר שיכול להחזיר מתים לחיים. הוא
התחיל לחקור. בנוסף לצמח הוא המשיך לחקור את הקסמים האפלים. כאשר תוכנית התחילה
להרקם במוחו הוא הבין שהוא לא יכול לעשות את זה לבד והוא צריך למוח נוסף לצידו.
היחידה שעלתה במוחו הייתה הרמיוני – אך זמן רב הוא סרב להודות בכך וחשב על
תחליפים. לבסוף וויתר ושלח לה את את המכתב על הדראקון"
"המכתב
היה מדראקו?" נוויל הנהן.
"רק
ימים קודם לכן הוא הצליח להפיק את הפטרונוס. הוא גם התאמן על קסמים בבין השאר
וחיזק את עצמו. הפטרונוס שלו היה דראקון. שהרמיוני הגיעה למקום המפגש הוא השביע
אותה לא לספר לך כלום – בחשש היא הסכימה והוא התחיל לספר לה את כל אשר מצא בחודשים
האחרונים, טוב בערך.. חוץ מהצמח שמחזיר לחיים. זה עדין נשמע לו אבסורד והוא רצה
לחקור קצת יותר לפני שהוא מעלה את זה. הרמיוני שמעה את תוכניותו של דראקו והתלהבה –
היא לא ראתה את הסיפור מנקודת המבט הזאת ואמרה שתעזור.
הם
עבדו קשה. על קסמים חזקים ועל להפוך את דראקו לאנימאגוס." שוב דבר לא הסתדר
עכשיו להארי בראש והוא רק רצה שנוויל יגיע לפואנטה.
"האנימאגוס
של דראקו היה, כפי שציפה דראקון. דראקו היה מוכן לעזור בקרב כדי להגן עליך. הוא
היה מוכן להקריב את עצמו בשבילך. הוא והרמיוני ישבו יום ולילה ולמדו וחקרו-"
"מה
כל זה קשור לפגיון?" נוויל הנהן
"אני
מגיע לזה – אחרי מחקר ארוך התברר לדראקו שהצמח אכן קיים. הוא שיתף את הרמיוני
במידע שיש לו עליו. הוא ידע, איכשהו, אין לי מושג איך – שבקרב הסופי לא משנה מה
יקרה גם אתה וגם וולדמורט תמותו. והוא לא היה מוכן לתת לזה לקרות. לפי מחקרים
נוספים דראקו גילה שהצמח לא באמת מקים מתים תחייה.
הצמח
הזה, בשיקוי הנכון, בעצם מחליף את הלב. אם קוללת ע"י הקללה הממיתה, ומיד אחר
כך מי שמוצא תחליף ללב ושופך עליו את השיקוי זה ישמש כתחליף זמני – עד שימצא תורם"
"אבל
הרמיוני תקעה בדראקו את הפיגיון!" האריי התחיל להבין.
"נכון,
ולכן הוא היה בזירה לצידך והמם את וולדמורט לשניה. הלהב היה רק תחליף זמני ולא היה
מכוון לפעולה של ממש כפי שעשה דראקו. הוא נפל בשדה הקרב.
אחרי
שהמצב שלך התייצב.." נוויל בלע את רוקו ולא הצליח להמשיך.
הרמיוני
באה מימינו של הארי והתישבה לצידו
"דראקו
היה כבר כמעט מת, הפיגיון לא החזיק מעמד והיינו צריכים השתלת לב מידית. לכן, בלי
לחשוב פעמיים..." היא לקחה נשימה עמוקה "באמצע שדה הקרב, התקבצו כמה
מרפאים.. חיפשו לב חדש בשבילו.. ואז שארי הגיע" נוויל השפיל את מבטו ותפס
בראשו.
"החזה
של דראקו היה פתוח ומוכן להשתלה, אך לא היה לב. שארי פשוט... " הרמיוני לקחה
נשימה, מעבירה בזיכרונה את אותו הרגע "שלפה... הוציאה מחזה את ליבה.. ובשניות
שהנחשים שלה השאירו אותה חייה.. היא עזרה למרפאים להשתיל את הלב החדש.. אבל.. זה
היה מאוחר מידי" הרמיוני התחילה להתייפח וניסה לסיים לספר "בתוך שניות
היא הפכה לאבן, האבן הפכה לאבק והיא התעופפה ברוח כאילו מעולם לא הייתה.. הלב
הושתל אצל דראקו, המרפאים סגרו אותו.. אבל – א-אבל.. הגוף לא קבל את הלב החדש
ו-ו-הוא לא שרד את זה"
-
"למה
אתה מתכוון דראקו פוטר?" הארי שאל את עורך הדין קצת מבולבל.
-
החדר
רק הלך והתכווץ.
ריאותיו
כבר לא הצליחו להכיל טיפת חמצן.
נעמד
על רגליו הוא הפנה אל השניים את גבו – ובלי מילה נוספת פנה לחדר השינה.
הארי
סגר אחריו את הדלת ונפל על הרצפה כשגבו אל הקיר.
מתנשם
בכבדות ומרגיש את ריאותיו מתחילות לעלות בלהבות הוא תקע את מבטו בתקרה וניסה
להסדיר את נשימתו – אך לשווא.
החדר
התכווץ וחנק אותו – הוא רצה להעלם הוא רצה להתפוגג.
רק
שהכאב הזה יעבור.
-
אפילוג
-
חצי
שנה אחר כך –
"זה
מה שכתוב לי ברישומים – הוא לא בעלך?"
הארי
הרים גבה מבולבלת ושלח מבט אל הרמיוני שישבה לצידו.
"מתי
הספקתם להתחתן?" שאלה הרמיוני גם היא קצת מבולבלת.
"לא
התחתנו" אמר בפשטות מחזיר את מבטו אל עורך הדין.
"דפי
נישואים קסומים לא משקרים אדון פוטר. אתה הארי מ. פוטר, התחתנת עם דראקו מאלפוי
ששם משפחתו הפך להיות דראקו מ. פוטר" ראשו של הארי התחיל לפעום בכאב.
"דפי
מה?" משהו פה הזוי לחלוטין.
הרמיוני
תרחה להסביר – "אין רישום נישואים ידני, ברגע שזוג קוסמים מתחתנים נחתמת אמנה
בין השניים וזה נכתב אוטומטית במאגר של משרד הקסמים. ככה שגם אם עשית חתונה סודית
או מפוארת באמצע הגנים הבוטאנים יש במשרד הקסמים דפים במעידים על החתונה – על קשר
הנישואים בעצם.. " הארי הפנה את מבטו חזרה אל הרמיוני-
"איך
את יודעת את זה?"
מאדימה
מעט היא הרימה את יד ימינה והראתה טבעת זהב קטנה על אצבעה –
"זוכר
את מגירת הגרביים שרון דיבר עליה?"
-
חצי
שנה קודם לכן -
עברו
שבועיים והארי לא הסכים לצאת מחדרו.
בקושי
אוכל או חיי בכלל הוא מעביר את רוב יומו בשינה.
הווילונות
נפתחו ורעש של שואב התחיל להרעיש בחדר –
"זהו
זה" הכריזה מולי "הגיע הזמן לקום" התגובה היחידה של הארי הייתה
הרמת השמיכה אל מעל לראשו.
"הארי!
תסתכל איזה יום יפה יש בחוץ! חבל שתפספס יום שכזה ... בוא ותראה מה השגת"
הארי
מלמל משהו מתחת לשמיכה והתקרבל בתוכה.
"אני
לא מבינה מילה יקירי – והמים באמבטיה חמים ומחכים לך – שתסיים בשלתי פשטידת דלעת
שמחכה לך בחדר אוכל" משאירה את החלון בפתוח והאור דלוק היא יצאה מהחדר שמשב
נעים של ריח לילך נשאר באוויר.
בחוסר
רצון מוחלט הוא קם על רגליו והלך למקלחת – שומע את המים זורמים לצידו ממלאים את
האמבטיה הוא הביט על עצמו במראה שפניו לבנות כסיד ובעיניו שום רגש או ניצוץ חיים.
העולם
כולו יודע שהוא חיי, אבל הוא עדיין סרב לצאת ולהראות נוחכות, הוא לא מסוגל.
מסתכל
במראה על פניו מלאות הזיפים ועל שיערו השמנוני שלא נרחץ כמה ימים.
שואל
את עצמו בפעם המי יודע כמה –
למה?
למה
הוא קבל את זה כל כך קשה? הוא אפילו לא הכיר אותו!
זה
לא כאילו הייתה להם שיחה של יותר משלוש דקות..
מתפשט
מבגדיו הוא הסתכל מבט אחרון במראה ונכנס לאמבט סוגר תוך כדי את ברז המים.
זה
לא כאילו הם.. היו ביחד – נכון?
זה
היה רק סקס, לא?
ריח
האפטר שייב של דראקו הופיע לרגע בתודעתו וכל גופו הצטמרר –
"לעזאזל"
מלמל שוקע בתוך אמבט הקצף הגדול.
-
"אני
שואל שוב, אתה בטוח שלא ביצעתם שום טקס דתי או פרטי?" הארי מעט מעוצבן השיב בתוקף "אני דיי בטוח שהייתי זוכר
את זה!"
"לך
תדע" השיב בהומור עורך הדין "אולי התעתקם יום אחד לווגאס לליל הוללות
מטורף ועל הדרך התחתנתם באיזו כנסיה חשוכת אל?" זה לא הצחיק את הארי, הוא
עיקם את פניו ושלב את ידיו.
עורך
הדין כחכח בגרונו והבין שזה לא נושא להתבדח עליו.
הרמיוני
רקעה ברגלה בקוצר רוח מנסה לסדר את הארועים בראשה.
"היו
לכם עוד פגישות חוץ מאלו בפריז וברומא?" הארי אישר מיד –
"כן,
בוינה" הרמיוני הנהנה –
"זה
עדין לא עוזר לי... "
"אבל
לי כן... " הארי נזכר לפתע במאורע אחר שקרה דווקא בוינה –
"יכול
להיות... שהחפץ ... שכביכול נשבענו אחד לשני בו הוא לא טבעת?" עורך הדין היה
מבולבל אבל חשב על זה –
"אני
לא רואה למה לא"
אל
החדר נכנס פקיד עם קופסאת נעליים ישנה.
"המ...
זה הכל בעצם" אמר עורך הדין והגיש להארי את הטופס.
"אתה
רק צריך לחתום פה, ופה ותוכל לקבל אותה"
- הארי הסתכל בהיסוס על קופסת הנעליים.
הוא
ציפה ליותר מדראקו מאלפוי – באמת? קופסאת נעליים?
בוהה
בקופסא שנחה סנטימטרים ספורים לפניו הוא שלב את ידיו עדין לא פותח אותה.
זה
ממש לא משהו שדראקו היה עושה – יש לו סטייל.
קופסאת
נעליים? מרים את הקופסא בפעם המי יודע כמה הוא לא הבין למה היא כל כך קלה – כאילו
היא בכלל ריקה. "בשביל מה אני צריך את זה?" שאל את עצמו שוב מניח את
הקופסא לפניו וממשיך לבהות בה.
חוזר
ממשרד הקסמים שעיניו כבר נעצמות מעצבן הוא התרסק על הספה בסלון כששמע קולות של
סירים מהמטבח – "הרמיוני?" שאל מכסה את עיניו שהתחילו לדמוע מרוב
עייפות.
"כן?"
מנגב את עיניו הוא הסתכל ביאוש אל כיוון דלת המטבח.
"מה
את עושה פה?" שאל וקם לאט לכיוון המטבח "חשבתי שאת עוד במשרד שלך
עובדת"
כשנכנס
הוא ראה אותה טועמת עם אצבעה את הרוטב האדום שעמד במחבת.
"עוד
קצת מלח" הודיעה ובתנודת שרביט קטנה המלחיה התעופפה אל מעל לתבשיל והוסיפה
בעצמה מעט מלח.
נשען
על המשקוף הוא כיסה את פיו מחסה פיהוק גדול הוא חכה לתשובה.
"ידעתי
שתגיע הביתה וישר תלך לישון – אז חשבתי להיות נחמדה ולחכות לך פה עם ארוחת ערב. אתה
לא אוכל טוב בימים האחרונים. " הארי כבר ראה בזה שיגרה, כל פעם מישהו אחר
התפרץ לביתו וניסה לרצות אותו בדרכים מוזרות –
יותר
מפעם הוא חזר לדירה לגלות אותה מקורצפת מפינה לפינה שגברת וויזלי עוד עסוקה
בניקיון המטבח. נוויל קפץ יותר מפעם אחת עם בירה והם צפו ביחד במשחקי קווידיץ'
(עולם הקסמים אימץ לעצמו את עניין הטלוויזיה, רק בצורה הרבה יותר מוחשית) ועוד
אנשים רבים ואחרים שמצאו את עצמם חיביים לו משהו –
בהתחלה
זה עיצבן אותו, אבל הוא התרגל לזה מהר מאוד ולמד להתעלם מרובם.
מתיישב
בכבדות לשולחן הוא שם את ראשו על השולחן ורק רצה לישון קצת –
"עוד
לא" הודיעה הרמיוני וסימנה לו להתרומם.
לצידו
היא הניחה צלחת עם לחם חתוך גס,שמה לשניהם צלחות ריקות והלכה להביא את התבשיל.
"מה
זה?" שאל מעט מבולבל, מעולם הוא לא ראה דבר כזה.
"אני
לא בטוחה.. ראיתי את זה באיזה שהוא מקום והייתי חיבת לנסות להכין את זה"
מסתכל על העיסה האדומה ועל הנקודות הצהובות בתוכה –
"יש
לזה שם?"
"כן,
שקשוקה"
מסימים
לאכול תופחים מעט על בטנם הנפוחה הם התיפחו בעונג.
"זה
לא היה כזה גרוע.." אמרה הרמיוני גם היא מתחילה לשפשף את עיניה בעיפות.
"זה
לא היה גרוע?" גיחח הארי "זה היה גאוני.. מי ידע שאפשר להכין משהו כזה
רק עם עגבניות, פלפלים וביצים?" הרמיוני צחקה והגניבה פיהוק בסופו.
"הארי..."
"ממ?"
מפנה את הכלים של שניהם הוא ידע כבר מניסיון שהרמיוני מגיעה לבשל, זאת אומרת שהוא
מחסל.
"שמתי
לב שעוד לא פתחת את הקופסא של דראקו" פותח את המים ומתחיל לרחוץ את הכלים הוא
חשב מה לענות לה –
הוא
באמת הצליח לשכוח ממנה לכמה ימים.
-
לוקח
נשימה ארוכה וכואבת הוא התחיל להשתעל בקול.
"לעזאזל!"
ירה לאוויר והמשיך להשתעל.
מתנשם
בכבדות הוא הסתכל סביב –
"למה
כל כך חשוך כאן?" שולח יד קדימה הוא נתקע בקיר.
"מה
לעזאזל-?" מנסה לזוז והוא תקוע –
"מה?? – הבני זונות קברו אותי חיי??.. אני לא
מאמין! פוטר אתה כל כך מת!!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הדס?