וזה לא תמיד מתאים וזה לא תמיד נכון.
בד"כ זה שגוי
בד"כ זה לא רצוני
אבל זה פשוט בא
במיוחד במצבים שאין לי זמן לזה ושאני צריכה לעשות משהו אחר.
אבל העיקר שזה קרה.
ענן לבן.
מיטה לבנה וענקית
שקוראת לבוא ולישון.
רכה ומזמינה,
לבנה.
השמיים תכולים
ענקיים מלאים בעננים צחורים.
פרפרים יוצאים
מבטנו ומטיילים באוויר הפתוח.
ברק.
רעם.
מתחילה סערה.
כל ברק היוצא
מענן הורג פרפר.
כל רעם מעלים
ענן לבן.
השמיים מתחילים
לבכות
גשם יורד.
גשם אדום.
חרדה, איימה,
חרטה.
הפרפרים מתים על
הרצפה.
החדר הפך שחור.
ברק המם את החדר
והשאיר אותו שבור וקרוע לגזרים.
צללים שחורים
יוצאים מהפינות ועיניהן האדומות נעוצות בו.
הצללים גדלים
וסוגרים עליו, מכריחים אותו לרוץ
אבל לאן?
הרגליים נעוצות
ברצפה ואין דרך מוצא.
יד הונחה על
כתפו ומושכת אותו אחריה.
דמות גבוהה
מושכת אותו אחריה והם עוברים במהירות ממקום למקום.
הוא ממוקד בדמות
שממהרת לבחור מהצללים.
הצללים מכסים
עליהם.
צעקת אישה
נשמעת.
הברקים, העננים
השחורים והצללים מכסים אותם.
הדמות הגבוהה
מכפה עליו בידיה הגדולות והחזקות ומצמידה אותו אליה.
ביטחון, שלווה,
אושר
חיוך.
השדים נעלמו,
הרעמים פסקו.
הכול חזר להיות
צחור.
החדר לבן ונקי,
הדמות לבושה לבן ומלטפת את ראשו.
מרים את ראשו
בתקווה.
פרצופה של הדמות מטושטש.
בלבול.
קולות מוזרים
נשמעים מאחורי הקולות
הידיים מתחזקות
סביבו.
'תן לי ללכת' הוא
מנסה להגיד אך קולו נדם.
הידיים לא
עוזבות, כמו אזיקים קובלות אותו לאדמה.
מסתובב בקושי
ומביט בקיר.
זוג נמצא בצדו
השני של הקיר.
רואים הכול דרך
החריץ.
הם בחושך.
הרעש זה הם.
הם צועקים את
שמותיהם אחד של השני אבל השמות לא ברורים ומקוטעים.
הראש של הבחור
נפל מהמיטה ועיניו עצומות בכאב של הנאה.
צווארו מתוך
וורידיו צועקים לחמצן.
הוא צועק
ומתחנן לעזרה, שיראו אותו ויעזרו לו לצאת מהאזיקים.
הוא כבול לאדמה שכל גופו בשלשלאות.
הבחור פוקח את
עיניו הירוקות ומביט אליו בתשוקה.
העיניים הירוק
הם כל עולמו.
הוא לא רואה
יותר מאשר שתי נקודות ירוקות.
לשתי הנקודות
הירוקות מצטרפות שיערות פרועות ושחורות.
לעיניים והשיער
מצטרף פה ארוך ודק שלוחש משהו.
הוא צועק ללא
קול שהוא לא מבין, שהוא צריך עזרה.
העיניים חצי
עצומות, עדין רואים את הירוק מבצבץ מבעד לעפעפיים.
הפה הצר לחש שוב
ושוב את אותו דבר.
ככל שהמשיך ולחש
הלחישה התחזקה.
הוא שמע אבל
לא הבין.
הוא לחש.
"מה אתה
רוצה ממני? שאל בקול רועד.
והשפתיים המשיכו
ואמרו את שמו שוב, ושוב.
בכל פעם זה הפך
לקול בטוח יותר, חזק יותר, עוצמתי יותר
עמוד השדרה שלו
עולה באש.
כל גופו
צמרמורות וכאב.
העיניים, השיער
והשפתיים יוצרים פנים, יוצרים גוף.
זוג נערים
שוכבים זה על זה וקוראים אחד בשמו של השני.
הוא כבר לא
עומד מהצד, הוא אחד מהם.
קורא בשמו שוב
ושוב.
לא מוכן להרפות,
לא מוכן להודות.
מה לעזאזל?
יום טוב - לילה טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הדס?