Extremism

פאנפייק שכתבתי לפני יותר משנתיים... (לא באמת זוכרת מתי, אני רק יודעת שאת הפרק האחרון פרסמתי ב2012) 

בעצם סיימתי אותו כבר... 

אז, הנה חלקים גדולים ממנו, כדי שלא ישעמם למי שיקלע למקום המעלה אבק הזה. 

Have a trilling time

חלק ד'

מתנשם בכבדות ומחזיק את כתפו בכאב הוא הביט על שלולית הדם שמולו.

המטבע שבכיסו התחמם שלוש פעמים בהפרש של שלושים שניות. זה אומר שהמסדר שולט במצב אך הקרב עוד לא נגמר. הארי תלש פתק מהמחברת משוב של המלון וכתב עם ידו השמאלית את ההודעה הבאה.

-

"אח!" צעק דראקו והרים את הכדור הזהוב מהחזה שלו "בסוף יישאר לי סימן! הוא לא יכול היה לחשוב על משהו יותר מתחשב?" הוא קיטר ושפשף את חזהו.

"מה אתה רוצה? שזה ינשך אותך?" שאלה ולקחה את הפתק מהסניץ'.

"היי! זה בשבילי!" אמר בכעס נעמד על רגליו, כמעט שובר את כוס התה הריקה שנחה על הרצפה.

שארי הביטה בפתק שוב ושוב ועצמה את עיניה – אומרת משהו ללא קול וע"י תנועת שפתיים בלבד היא הושיטה את הפתק לדראקו.

"תשנן את זה, וברגע שאתה זוכר את זה תשרוף את זה" משננת את הכתוב בראשה היא חזרה והטילה כשפים על הקירות.

"כמה זמן יש לי?" שאל והביט הכתוב.

"עשרים שניות" אמרה והטילה קסם אחרי קסם על קירות הדירה.

על הפתק היה כתוב כתובת של דירה-

"איטליה??" שאל בהפתעה ושארי שלחה לו מבט מזהיר.

"בלב!!" אמרה וחזרה למלחה.

'רומא??' שאל את עצמו – לאן לעזאזל היא לוקחת אותי?.

"סיימת?" שאלה מכוונת את השרביט למזוודות שלהם.

קורא את הפתק פעם אחרונה הוא הנהן – "יופי" אמרה ושלחה ניצוץ אש לפתק.

"היי!" קרא ועזב את הפתק בעוד הוא נשרף באוויר.

"עכשיו תחשוב על הכתובת חזק בראש" דראקו ביצע "אנחנו הולכים"

"מה?"

הדירה נשארה ריקה ללא זכר שמישהו היה שם. חוץ מספל התה.

-

הארי כיוון את שרביטו אל כתפו ושום דבר לא יצא.

הוא המשיך לדמם והכרתו התחילה להעלם.

"לא.." מלמל מתרומם על רגליו.

הוא חזר להיות הארי, עם השיער השחור הארוך והפרוע – שתי גוויות נחו מולו משוטטות דם. נרקיסיה מאלפוי צמודה לקיר שמוט במצחה ופניה בבהלה מוחלטת.

עם בלטריקס היה קרב לא קל – הוא נפגע מקללה אפלה שאף קסם שניסה לא ריפא את פצעיו. לבסוף בקסם שיתוק פשוט היא פסקה מלזוז לרגע – הוא אמר "סקטוּמסמפּ‏רה" וסיים את המלחה.

כך וידע, שכשסנייפ יגיע לזירה - הוא ידע מי היה פה.

בלטריקס המשיכה למלא את החדר בדמה ונשימותיו של הארי התקצרו ונעשו כואבות בכל רגע. לוחץ על המטבע באצבעותיו וממלמל כישוף הוא העביר אות של 2 נקודות חום מהירות. שואל מה קורה.

זמן קצר אחר כך הרמיוני התעתקה לחדר הצמוד וקראה בשמו.

"פה" צעק ומאבד את הכוחות המועטים שנשארו לו.

"הארי! אלוהים!" פניה של הרמיוני היו מלאים חתכים אבל על פניה חיוך.

"הם היו במצב נורא! אבל כולם בחיים – הם הועברו מייד למרתף של פומפרי יחד עם הפצועים מהקרב. הצלחנו ל-אלוהים! הארי!" הוא הרים את מבטו לראות אתה עומדת בכניסה לחדר השינה שידה על פיה.

"הן...?" הוא הנהן ונשאר יושב במקומו.

"אתה צריך טיפול רפואי דחוף!" אמרה והתקרבה אליו.

"אל תגעי!" אמר במחאה ונפל על הרצפה "כל מי שיגע בי או ינסה משהו יחתך גם הוא" הרמיוני נעמדה במרחק מסתכלת מסביב.

"מה קרה כאן?" שאלה שיד אחת על פיה והשנייה על הבטן – בחילה הציפה אותה.

"קרב" אמר בשקט "תספרי לי מה שלום כולם" הרמיוני עצמה את עיניה והמשיכה –

"הצלחנו להוריד חמישה אוכלי מוות, הם לא היו ידועים אך תלתלנו את המערכת.

גרייב נפצע קשה שנלחם בקינגסלי.

קינגסלי במרתף – גרייבר הצליח לחתוך חתך עמוק בראשו. חוץ מזה יש עוד כמה פצועים קל.. הרוב בסדר" לוקחת נשימה עמוקה ומתחרטת על זה, ריח הדם היה בחדר, היא פתחה את עיניה.

"אנחנו חייבים לתפל בך – אתה חייב להגיע למרתף"

המרתף היה המרפאה של המחתרת – של המסדר.

שם כל מי שקבל הסמכה של רופא ורצה לעזור עבד במרץ בטיפול בפצועים. בנוסף היה שם חדר גדול ומכובד של ייצור שיקויים – הרבה תלמידים לשעבר ובהווה עבדו במרץ ברכיכת שיקויים. זה היה רעיון של הארי דבר ראשון משיצא מהוגוורטס.

חייבים להקים בית חולים חוץ מהקדוש מנגו – כבר לא בטוח שם.

"אנשים יתחילו לשאול שאלות – איך הצלחתי להתעתק ישר לתוך הבית" הארי הכחיש – "הם ישכחו מזה עם כל המהומות.. אני אסתדר – תעקבי אחרי המטבע אני אשמור איתך על קשר.. לכי תעזרי במרתף" ובכך התעתק.

-

"שארי?" שאל דראקו שהוא יוצא מהמקלחת שמגבת לחלציו.

"הסניץ' הוציא עוד פתק – ואני לא מבין שום דבר" השעה שעת לילה ושארי עוד לא הסבירה לו כלום – עסוקה בהטלת כשפים.

דראקו שחיפש משהו להתעסק בו בזמן שהוא מחכה מצא את המטבח הענק של הבית.

הם התעתקו לבית דיי גדול, הוא היה באמצע רומא אך נראה שאף אחד לא מבחין בו.

דראקו פתח את פיו בהפתעה שראה את גודל המטבח – פותח את המקרר והארונות - הכול היה מלא באוכל.

בדלת צדדית דראקו מצא את המזווה.

מה שבטוח, הוא לא יהיה רעב.

הוא הכין ארוחה יפה לשניים והשאיר את הכלים על אש נמוכה כדי שהאוכל לא יתקרר.

שארי עדין לא סיימה עם קסמי ההגנה אז הוא החליט להיכנס להתקלח.

הבית היה כמעט ריק – הסלון היה מרוהט, המקלחת וחדר שינה אחד .

חוץ מזה היו עוד ארבע חדרים ריקים לגמרי עם חלונות גבוהים, המטבח – שחוץ מאוכל בארונות לא היה בו כלום, עוד חדר מקלחת ללא כיור או אמבטיה רק צינור, דלת למרתף שהייתה נעולה ועוד דלת לגג שהייתה נעולה.

אז במקום לשבת ולהתמרמר על המצב הוא החליט להתקלח – קצת להרגיע את עצביו.

אך באמצע המקלחת הוא שוב נכווה מהסניץ' ויצא בעצבים אל שארי שהוא לא הבין את הקשקוש שבפתק.

"תוכנית אלפה במגירה. הגמדונים יושבים על שושנת ביצות ואוכלים נום? מה הוא רוצה להגיד בזה?" מבט מלא איימה היה בעיניה של שארי והיא החלה לרעוד.

"שארי?" עוזבת את הכול היא תפסה בידו של דראקו ודחפה אותו לחדר ריק – העיפה את המזוודות שלו פנימה וסגרה את הדלת – "היי!" צעק דראקו וניסה לפתוח אותה.

הדלת הייתה נעולה – מנסה לעשות קסם בלי שרביט ולפתוח את הדלת.

בפעם הבאה שנגע בידית ידו נשרפה. "זונה!" צעק ונשף על ידו.

"הכול פה מחורבן! אני לא מבין מה הולך פה! ואיך את יודעת את כל הדברים האלו? מי את? מה את רוצה ממני? את מכירה את אמא שלי, זה מה שהולך פה? למה לעזאזל אף אחד לא עונה על השאלות שלי??" דראקו הרגיש שלחש נוצר מסביב לחדר שלו – לחש השתקה פנימה והחוצה. ככה שאף אחד לא ישמע אותו מקשקש והוא לא ישמע מה הולך בחוץ.

"כלבה!" צעק ורקע ברגלו – מה הוא צריך לעשות עם עצמו עכשיו?.

פותח את המזוודות הוא חיפש בין החפצים שלו בגדים – אחרי שהתלבש  התיישב על הרצפה בשעמום. הוא היה רעב והאוכל הטעים נשאר בחוץ על הכיריים.

מתכופף מעל המזוודה הוא החל לברור בדברים – מוציא את הארון בגדים שלו – שאיכשהו שארי דחפה פנימה. ברגע שהוציא אותו מהמזוודה הארון התחיל לגדול לגדליו המקוריים.

"אוי!" הוא אמר ולפני שלא יוכל להזיז אותו שם אותו בפינת החדר שם הוא גדל לגודלו המלא ואפילו לא הגיע לתקרה.

"אני תמיד יכול להתחיל לסדר את החדר.. אני חושב שאני אשאר פה לתקופה אחרי הכול" מחפש בין החפצים הוא בחר את דבריו והוציא רק את מה שחשוב.

נשכב על מיטתו הגדולה מסתכל על החדר מסביב. זה נראה בדיוק כמו החדר שלו בפריז.. רק קצת יותר גדול. בוהה בתקרה בשעמום הוא שמע קול קטן מכיוון הדלת.

'בטוח ששארי שמה כישוף השתקה?' הוא הלך לכיוון החלון – פתח אותו וניסה לשמוע רעש מכוניות. כלום.

'היא באמת שמה..הוא כנראה דמיין'. ברגע שסגר את החלון צעקה נשמעה – כזאת שהרעידה את כל הבית. דראקו נרעד.

הצעקות נמשכו – צעקות כאב וייסורים.

כאילו דוקרים מישהו שוב ושוב בזמן שחותכים את צווארו. הצעקות היו בלתי נסבלות ודראקו הרגיש את בטנו מתכווצת.

צעקות הכאב הכאיבו לאוזניו – אם לא היה לחש ההשתקה הוא היה בטח מתחרש.

עוצם את עיניו בחוזק וסותם את אוזניו הוא ניסה לחבר פרטים.

אך שום דבר לא התחבר לו עם צעקות הכאב.

ברגע ששם את ידיו על אוזניו הצעקות נשמעו מעט מוכרות – אם משנים את הקול לאנחת הנאה - זה הוא?

הוא ניסה לצעוק – אך הוא לא ידע את שמו.

"זה אתה??" צעק ודפק בדלת "מה קרה? למה אתה צועק? מה קרה לך??" אף אחד לא עונה לו והצעקות ממשיכות "נחש ירוק!! תענה לי!!" הוא צעק מתוסכל.

בועט בדלת ונותן אגרופים לקיר – "תפסיקי להכאיב לו!!" צווח – הוא לא יכול לעשות כלום!

עברו שעתיים והצרחות נפסקו.

עשר דקות אחר כך הדלת נפתחה ושארי עמדה בפתח.

"אני מצטערת על זה..אתה יכול לצאת עכשיו" ובקול עייף צעדה אל הסלון.

חסר כוחות וקול גם הוא, הוא יצא אחריה מסתכל עליה קורסת על הספה בסלון.

"מחר..." מלמלה ועצמה את עיניה – ובזאת נרדמה.

-

הארי פקח את עיניו לאט – כל גופו כאב והוא לא הצליח לזוז.

שוכב באחת מיני המיטות שלו הוא הסתכל סביב.

על השידה ליד המיטה שעון מוגלגי הראה כי השעה שעת צהריים מאוחרת.

כדי שהקסם יעבוד הוא צריך להמשיך לישון לפחות עוד שבע עשרה שעות.

-

אחרי שצנחה לספה והתעלפה מעייפות דראקו רק בהה בה.

כבר לא היו לו שאלות.

הוא רק רצה לעבור את הימים האלה בשקט ובלי דרמה.

ששארי תישאר שארי מצרפת ובעוד כמה שעות הם יחזרו לדירה שלו בפריז – ובעוד שלושה ימים הוא ילך לעבוד כרגיל במועדון.

לוקח נשימה עמוקה הוא הלך למטבח.

אוכל מעט ממה שהכין קודם ואת השאר מכניס למקרר.

העייפות נעלמה מעיניו ורצון להכין משהו גדול בעבע בו.

נכנס למזווה הוא הביט סביב – מוציא ירקות שורש רבים ואורז.

הולך למקרר ובודק את המקפיא – קפוא בצורה קסומה ככה שכאשר יצא יהיה כטרי הוא הוציא חתיכות עוף. הוא יעשה תבשיל קדרה.

אחרי שסיים לחתוך ולטפל הוא שם את הכול הסיר גדול והעמיד על הכיריים. הוא יעמוד כמה שעות על אש נמוכה ואחר כך הוא יעביר אותו לתנור לאפיה נוספת –גדול!.

כאשר הוא מסיים לנקות עם נקישת אצבעות וקצת ניקיון מוגלגי הוא הסתכל על הסיר הרותח וחייך לעצמו "ממש כמו עכרת בית" מגלגל את עיניו הוא יצא מהמטבח.

זה יספיק להם לחודש!

חוזר לעשות סיבוב בחדר הוא עבר דרך חדרו ולקח בידו שמיכה – היה קר בדירה והוא לא מצא את התרמוסטט. הוא כיסה את שארי שהוציאה קול קטן שנשמה כמו "סס..." וחזרה לישון. הדלת לחדר שינה המרוהט היתה סגורה – הוא ניסה לפתוח אותה אך לשווא, היא הייתה נעולה. עם קסם קטן ללא שרביט היא ניסה את מזלו – אך הדלת נשארה נעולה.

ממשיך אל תוך הבית הוא הגיע אל חדר המקלחת שהיה כפי שהשאיר אותו אתמול.

לא נראה בדירה כל סימן למאבק –

דלת הגג נשארה סגורה אך המרתף הייתה פתוחה לכדי חריץ.

דוחף ומסתכל ששארי לא התעוררה מרעש הדלת הוא ירד למטה בחושך מוחלט.

בסוף המדרגות מימין היה מתג. בלחיצה קצרה האורות נדלקו, נדלקו ונדלקו.

דראקו פתח את פיו בתדהמה – הוא היה באמצע מחנה פליטים!...

טוב, בערך. החדר היה ארוך וגדול – המון מיטות, ערימות של בגדים, מזון יבש וציוד רפואי.

החדר לא היה מאוכלס אך נראה מוכן לכך.

בצד השני של החדר נחו בדים אחד על גבי השני בערמות – לא נראה שיש מטרה מסוימת לבדים האלו. בהמשך נחו להם מטאטאים פשוטים בשורה – היו שם אולי מאה.

ואחרי עוד מאה מטר היו עמדות לא מאוישות של רכיכת שיקויים.

מי שהכין את זה היה מוכן להתבצרות של תקופה ארוכה והכין פה התארגנות של ממש.

לקראת קצה החדר הייתה כיתה. ממש ככה – כיסאות מאחורי שולחנו לפני לוח גדול.

על הלוח לא היה מצויר כלום והכיסאות היו צמודים לשולחנות כאילו מעולם לא נגעו בהם.

ואחריה הייה דלת ענקית מפח. לדראקו זה הספיק – הוא מפסיק לחקור ברגע זה מה יש בדירה ההזויה הזאת!

יוצא מהמרתף סוגר אחריו את האור והדלת הוא המשיך – ריח מר ומתקתק באותו זמן הגיע לאפו. ממשיך להתקדם הריח רק נעשה חזק יותר.

מגיע לחדר המקלחת הלא בנוי הוא הסתכל פנימה וצרח בתדהמה.

"הבהלת אותי מפגר!" צעקה שארי שהייתה בשנייה לידו "תפסיק להיות נקבה ותשמור על השקט" מסתכלת על השעון שעל ידה היא מלמלה משהו על זה שהיא במלא הייתה צריכה לקום. השעה שעת בוקר מוקדמת – מי צריך לקום בשעה כזאת?

"אני יודע שיש זמן לשאול שאלות וזה לא עכשיו.." שארי הנהנה

"אז אל תשאל" אמרה והסתובבה ללכת.

"אבל למה כל החדר מלא בדם?" עומד בפתח המקלחת רואה חליפת בגדים קרועים מונחת על הרצפה וכל הקירות בדם.

שארי גרדה את ראשה בתסכול – "רק צרות אני עושה" אמרה ובהנפת שרביט ניקתה את החדר. הבגדים סחטו את עצמם ונעלמו באוויר. "זהו, אין דם" אמרה והמשיכה ללכת.

"זהו? ככה סתם? את משוגעת? היה פה ערמות של דם!" הוא לא רצה לשאול אם זה הנחש הירוק – גם כי זה ישמע מטומטם שהוא קורא לו ככה ולא ידוע את שמו וגם כי רצה שהיא תספר לו בעצמה.

"כן" השיבה בפשטות אוספת את שיערה לקוקו גבוהה.

מתוסכל הוא עקב אחריה לראות למעשיה.

"אתה רוצה לצאת מהמקום המחניק הזה או להישאר פה ולשקוע בתסכולים של עצמך?" זיק של אושר עבר בבטנו. "תתלבש" אמרה ונגשה למזוודה נוספת שהייתה בסלון.

ממהר לחדר שלו הוא הוציא בגדים חדשים וסידר את שיערו – הוא היה ער כל הלילה והוא לא נראה כל כך טוב. אם הוא היה ניצב במצב כזה לפני שנתיים או שלוש הוא לא היה יוצא מהבית עד שהיה מקבל שינה טובה ופניו היו חוזרות למצבן הטבעי.

אבל עכשיו המחשבה שזאת ההזדמנות היחידה לצאת החוצה – לא נתנה לו לישון.

חוזר לסלון רואה ששארי הולכת אל המטבח.

"איך לקרוא לך?" שאל – היא לא תסרב לענות לשאלה פשוטה כזאת.

"אתה יכול להמשיך לקרוא לי שארי – התרגלתי לכך שאתה קורא לי ככה" אמרה במבטא בריטי כבד. חושב על המוזרות בשינוי המבטא הוא קלע לעצמו צמה.

"מה הכנת?" שאלה מרחרחת את האוויר.

"אוי נכון" הוא תפס שתי מגבות והעביר את הסיר לתנור "קדרה" השיב ופתח חלון להוציא את הריח.

"איזה כיף!" אמרה וקפצה במקום "אוכל של בית!" דראקו הופתע משינוי האווירה אבל זרם.

"אנחנו הולכים לעשות קניות! לקנות מצרכים, שיקויים, סדינים, וילונות, אקססוריז לבית! לעשות לעצמנו אווירה של בית הא-" ושוב הטון שלה השתנה "שלא תנסה לברוח, לי יש שרביט ולך לא" ובזה כיוונה את שרביטה לפניו ודגדוג מעצבן הגיע לאפו.

"זה לא שיש לי לאן לברוח" קיטר וגרד את אפו.

"יופי" אמרה בחיוך ויצאה מהמטבח.

"רגע, בכל הבית הגדול הזה רק אני ואת נגור?" שארי הנהנה ואספה תיק קטן מהספה.

"בינתיים" הוסיפה.

"ולמה צריך מצרכים? הארונות, המזוודה והמקררים מלאים באוכל!"

"הא, כבר גילית את המקררים?" דראקו שוב פתח את פיו בפליאה "יש עוד מאלו שבמטבח?" שארי הנהנה וקפצה לדלת.

"נזוז מון שארי?" שאל במבטא צרפתי  "אין לנו את כל היום! יש לנו קדרה שמחכה לנו לצהריים ועוד לא אכלנו בוקר!" דראקו גלגל את עיניו, זאת שארי שהוא מכיר ואוהב.

הם ישבו בבית קפה קטן ומאוד ביתי בקצה הרחוב.

דראקו רק בהה בשארי בציפייה בזמן שהיא זללה את ביצי העין והבייקון שבהצלחת שלה.

הוא הזמין רק טוסט עם ריבה לכוס קפה רותח.

מנגבת את פיה עם מפית ותופסת את בטנה כמסמנת שהיא מלאה – היא הזמינה תה והסתכלה על דראקו.

"לא היית מפוצץ בשאלות לפני כמה שעות?" שאלה שהמלצרית נעלמה.

"מותר לי לשאול עכשיו?" שאל ולקח שלוק קטן והקפה הרותח.

"המ... בערך" השיבה והודתה למלצרית שהביאה את התה.

לא שואל לכוונתה שאל את מה שהטריד אותו כבר עשר דקות – "לאן נעלם הבית?"

מחייכת בהבנה היא אמרה – "אני גם הופתעתי בהתחלה. שחכתי שקיים קסם כזה" לוקח שלוק גדול מהתה הרותח היא התרווחה בכיסאה.

"הבית הזה נמצא תחת כישוף איתור – אף אחד לא יודע על קיומו. מוגלגים וקוסמים כאחד לא רואים אותו וזה נראה כמו מכולת פשוטה בשיפוצים – בעצם כמו בית החולים על שם הקדוש מנגו" דראקו הנהן וחיכה להמשך.

שזה לא בא הוא שאל "ואיך אני ואת יודעים על קיומו?"

"הבעלים של הבית, שומר הסוד של הבית, נתן לנו את הכתובת בעצמו" דראקו בלע את רוקו ופתח את עיניו בפליאה

"זה הבית של .. " בגלל שלא ידע את שמו הוא הרים את הסניץ' שנח מתחת לחולצתו.

"אחד מיני רבים" היא הנהנה והרימה את ידה לחשבון.

"יש לו עוד בתים כאלה?" מסמנת לו לשמור את השאלה לאחר כך היא שלמה למלצרית החביבה ויצאה מבית הקפה.

דראקו אחריה הם התקדמו לעבר רחוב גדול עם חנויות אוכל.

"יש לו כמה דירות כאלה בכל רחבי אירופה" השיבה שהיא מסתכלת בחלון ראווה של קצביה.

שראשו פועם ועוד מיליון שאלות רצות בראשו הוא שאל –

"איך קוראים לו?" שארי משכה בכתפייה. "את לא יודעת?" הופתע.

"אני יודעת מי הוא, אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד לך מי הוא" ובכך הוא הבין שאין מה לדבר על הבעלים של הבית.

"יש לך דרך ליצור איתו קשר?" לא עונה היא נכנסה לחנות בשרים מובחרים.

מחליפה רשימות עם הקצב הוא הבטיח שהחבילה תהיה מוכנה בעוד שעתיים – שארי הבטיחה לחזור ויצאה מהחנות.

צופה בדראקו בשאלה הוא נשם עמוק וחשב מה עכשיו – "איך את יודעת מי אני?" חושבת שנייה ומהנהת בראשה היא ענתה בפשטות.

"נשלחתי מטעם גורמים פרטיים לפקח על הפעולות שלך מאז שעזבת את בריטניה" דראקו לא היה מופתע עם כל האירועים הקרובים שזה מי שהיא. אבל הוא היה מופתע שהוא לא שם לב אליה קודם.

"את עם..." שארי חייכה אליו ושללה אותו עוד לפני ששאל.

"אז עם.." והיא שוב שללה אותו – מבולבל עוד יותר הוא הבין שיש גורם שלישי בסיפור.

הם נכנסו לחנות גבינות קטנה וגם שם שארי החליפה רשימות עם המוכר וקבעה לחזור בעוד כשעתיים לאסוף את החבילה.

שוב יוצאים, דראקו חשב מה הוא רוצה לדעת –

"בעל הבית.. יודע מי אני?" שארי לא ענתה ישר. היא הסתכלה במפה שהוציאה מכיסה ואז על דראקו.

"אני לא בטוחה.. הוא פעם קרא לך בשם שלך?" שהוא חשב על זה. רוב הפעמים שנפגש איתו הוא פשוט קרא לו "דיי" – כשם שכולם הכירו אותו בו בפריז.

הוא פעם קרא לו דראקו? ..

"אגב, אני מצטערת שסטרתי לך בדירה שלך בפריז" דראקו בכלל שכח בזה עד שהיא הזכירה.

"האמת שזה הגיע לי – הייתי צריך לקבל כאפה כדי לשתף פעולה – בלעדיך עוד הייתי עכשיו בידי אימי חצי מת במרתפים של אחוזת מאלפוי" בוהה בו בזמן שהלכה לרחוב אחר של אביזרים לבית היא שאלה –

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" הוא הנהן והלך אחריה באיטיות.

"למה הפסקת להשתמש בשם משפחה שלך? פעם כל כך התגאית לפי מה שהבנתי בלהיות מאלפוי" שוקל את תשובתו הוא הוציא אוויר מריאותיו:

"לפי דברי אימי אני אחראי על מותו של אבי, לכן היא רודפת אותי.. טוב, זאת אחת מהסיבות. מאלפוי היה שם שסימל את אבי. הערצתי אותו שהייתי קטן" זוג צעיר עבר מולם והוא השתתק, ושהמשיכו המשיך –"אני לא מקבל את פעולותיו ואמונותיו. אני סולד מדרך המחשבה שלו. הייתי בטוח שאימי תבין אותי ותהיה לצידי – אך שאמרתי לה את כוונותיי לצאת מהמלחמה הזאת עיניה ירו ברקים מרוב כעס. אז פשוט, תפסתי את רגלי ורצתי משם" הוא לא סיפר את זה לאף אחד מעולם – ופתאום הקלה קטנה נחה על ליבו שהוא אמר את זה. הוא לא בטח בשארי – אבל הסיטואציה הייתה כל כך נכונה וזה הרגיש כל כך נכון ומשחרר..

"אני מבינה.." אמרה בקול באמת כנה ומבין.

הם הלכו בשקט אל חנות רהיטים – בוחרים ביחד רהיטים לחדר שינה, אביזרי נוי לרהט את הסלון השומם, שולחן אוכל ושני כיסאות, מגבות, סדינים וכלי אוכל.

"וואו, עכשיו כל פעם שאני ארצה לצאת לקניות אני אקח אותך איתי! אתה ממש טוב בזה!" החמיאה לו שארי ותפסה את ידו בידה.

"תודה?" אמר במעט חשש וצחק.

"גם לקניות בגדים אני יכולה לקחת אותך איתי?" צוחק הוא שלל את האפשרות.

כמה שהוא אהב לקנות בגדים – זה היה רק לעצמו, קניות של בגדים עם אנשים אחרים שיגעו אותו.

הם הקפידו לעשות את הקניות בחנויות של קוסמים, שכל העסק של העברות יהיה יותר פשוט. אחרי שבחרו את החפצים הביאו להם את החפצים מפורקים בקופסאות – הם שילמו ושלחו את האריזות לדירה.

בסוף קניות החפצים הלכו לחנות פירות וירקות מוגלגית ויצאו עם הספקה נכבדה שהייתה מספיקה לשלושים או ארבעים איש.

לאף אחד זה לא נראה מוזר שהם קונים בכמויות – כנראה זה היה המצב ברחובות האלו – חנויות שקונים בכמויות. חוזרים לחנות הגבינות ולקצביה הם שלחו את החבילות אל הדירה.

כל הזמן הזה דראקו לא שאל דבר – הוא פשוט לא ראה עכשיו שום שאלה כמשמעותית.

אבל הייתה שאלה אחת שהוא עוד רצה לדעת "כמה זמן נישאר פה?" שארי בדיוק שלחה את חבילת הבשר לדירה ואז הסתובבה אליו – "עד שהמצב ישתפר או עד שיגלו אותנו" אמרה בפשטות, שוב אוחזת בידו והם יוצאים מהקצביה.

שארי הסתכלה לצדדים לראות שאף אחד לא מסתכל לכיוונם.

"תחשוב על כתובת שנתתי לך לשנן לפני שלושה ימים" חושב על זה שבאמת עברו שלושה ימים מאז הוא שינן את הכתובת – חוזר עליה בראשו הבית התחיל להופיע ברקע.

"מגניב..." מלמל וצעד אל הבית.

-

מתיישב עם מאמץ אדיר כששתי דפיקות מהירות נשמעו על הדלת – "שארי" לחש מרגיש את ריאותיו מתכווצות.

הדלת נפתחה ונטרקה שנייה אחר כך – "צהריים!" אמרה והגיע עם מגש עמוס באוכל שהזכיר להארי כמה זמן הוא לא אכל כמו שצריך.

"התחלת לבשל?" אמר בקושי משתעל ומרגיש שצלעותיו הולכות ונשברות.

מגישה לו בקבוקון עם חומר שחור סמיך הארי הוציא את לשונו בגועל –

"שארי, זה דוחה ולא באמת עוזר" ולמרות זאת הוא לגם את כל הבקבוקון בשלוק אחד.

"יאק" אמר שהוא ניגש לבקבוק השני שהיא הגישה לו – תמיסה צהובה שהריחה כמו כלב רטוב – הוא הסתכל עליה במבט מתכנן והיא רק העלתה חיוך קטן על פניה.

"אחרי שתבלע את זה תוכל לטעום מהמטעמים שהחבר שלך הכין – זה באמת טוב" מרים גבה בהשתהות הוא הוריד את מבטו אל הצלחת. צלחת עם תבשיל קדרה שהריח כמו שבת אצל הוויזלים. אחרי שסיים את הבקבוקון השני הוא רק הסתכל על האוכל –

"נו-?" לרגע שכח ששארי עוד שם – הוא חייך אליה.

"הוא לא החבר שלי, ואני שמח שהתחברתם. ברגע שאני אבריא אני חוזר ללונדון – המצב על הפנים. אני מצטער שאני שם אותך במצב כזה ו-" כף אורז ועוף הוכנסה לפה שלו וזה סתם לו את הפה.

"תאכל, אתה צריך להתחזק" אמר והכינה לו עוד מנה.

הארי הרגיש את כל הטעמים מתפרקים בפה שלו – זאת המנה הכי טעימה שאכל מעולם! או אולי בגלל שהוא לא אכל הרבה זמן..

"נכון זה מעולה? כאילו אפשר לטעום את האורז, התבלינים, העוף בנפרד אבל גם הכול כל כך ביחד! כן, דראקו הוא בן אדם טוב למרות כל מה שעובר לך עכשיו בראש. הוא באמת השתנה והתחיל לחשוב בשביל עצמו. אני באמת מעדיפה להיות פה מאשר אצל האדון הקודם שלי.. וחוץ מזה – אני לא באמת עושה הרבה. ו-תשמור על עצמך.. תשלח הודעה ותראה סימן חיים לפעמיים" היא נשקה ללחיו וירדה מהמיטה.

"אני אבוא לקחת את המגש שתישן – אני אוציא אותו למועדון בסביבות תשע בערב – תוכל לצאת ולהתארגן. שאני אביא לך אוכל מחר תודיע לי מתי אתה מתכנן לעזוב ואני אסדר שהוא לא יהיה פה" ובזה היא עזבה את החדר.

אוכל לאיטו את האוכל החם הוא עצם את עיניו וראה את דראקו עומד במטבח ומבשל – המראה הצחיק אותו והאוכל נעשה יותר טעים.

-

דראקו שכב על המיטה בחדרו החדש ובהה בתקרה.

כל הארגזים עמדו בסלון וחיכו לפריקה.

חושב מה הוא הולך לעשות עם חייו ומנסה להרגיע את עצביו המתוחים.

"הכול בסדר?" שאלה שארי שפתאום התיישבה על המיטה משמאלו.

"מעכל" ענה סוגר את עיניו. הוא חיבב אותה, אבל המסתורין והסודות שסבבו אותה הלחיצו אותו. הוא בטח בה – אך פחד ממנה.

"אולי אתה צריך הפסקה הא? ללכת לבלות קצת.. למצוא לך סקס ללילה.." מגחך הוא פקח את עיניו והסתכל עליה –

"מסיבה לא תזיק לי האמת.. אבל סקס? את באמת רוצה שאני אביא לפה גבר זר?" שארי נופפה בכרטיס מלונית.

"מי אמר משהו על פה? או על גבר?" מחייך חיוך עצוב השיב –

"אני חושב שכרגע אני באמת מעדיף גברים- נשים מסובכות מידי" צוחקת ומהנהנת היא נשכבה לצידו מביטה לתקרה.

"אז למה לא שניים?" דראקו הביט עליה בשוק – הוא מעולם לא חשב עליה על מישהי בעלת ראש מלוכלך – בקושי על מישהי שעושה סקס בכלל!

"סתמי" אמר בחיוך אמיתי על שפתיו.

סקס תמיד מרגיע לחצים.. אבל הוא רצה לעשות את זה רק עם בנאדם אחד.

"אתה יודע מה" אמרה מסתובבת על בטנה "אני אקח אותך למועדון מוגלגים מעולה בצד השני של העיר – שמעתי עליו רק דברים טובים ושהמוזיקה מחשמלת!.. אבל אתה חייב לעזור לי לפרוק את הארגזים" פורע את שיערה בשובבות הוא התיישב ומתח את ידיו

"מה עושים?"

-

הארי התעורר שוב. השעה הייתה עשר וזה סימן שהם כבר בחוץ.

מתרומם לאט שכל גופו כואב הוא נעמד לצד המיטה.

החתכים השאירו צלקות אך הפסיקו לדמם – הוא לגם שוב את השיקוי השחור ששארי השאירה לו לצד המיטה. שניות אחר כך הוא הצליח לעמוד ישר בלי הרגשת חולשה.

יוצא מהחדר הוא ניגש אל המקלחת להתרענן.

-

דראקו הזיע – זז במהירות ופרק תסכול.

הבחור מתחתיו זעק בעונג ותפס בשיערו של דראקו.

דראקו מרגיש את עצמו זועם – הוא המשיך בעוצמה ובכעס.

"פאק!" צעק הבחור מתחתיו שהוא גומר על בטנו של דראקו – ואחרי פעמיים דראקו סיים גם הוא. יוצא ונוחת בכבדות לצידו של הזיון הכי עצבני שהיה לו מעולם.

"וואו" אמר הבחור והתנשף.

"כן.." מלמל דראקו קצת יותר רגוע.

זה היה רק... סקס. וההרגשה הייתה כמו לאונן לבד – זה פשוט לא סיפק אותו.

"איפה היית כל השנים האלו?" מלמל הגבר השני שהוא מתיישב ומתחיל להתלבש.

דראקו חייך לעצמו – נראה שביצועיו משתפרים מעט, אך זה כלום לאומת הנחש הערמומי.

ובלי מילה נוספת, שהוא נושק במהירות לשפתיו הגבר לקח את חפציו ויצא מהחדר.

משאיר את דראקו לבדו בחדר האכסניה.

-

הארי היה משועמם.

השיקוי עוד פעל והוא לא היה מסוגל לישון. הוא שלח הודעה בעזרת המטבע להרמיוני שהכול בסדר. לאחר מכן כתב מכתב ארוך שמסביר את תוכניותיו למחרת ואיפה להפגש איתו (במילות צופן כמובן). הוא השאיר את המכתב בחדרה של שארי על השידה – היא תדע מה לעשות איתו.

חוזר לחדרו הוא הסתכל מהחלון על הרחוב השקט.

זה היה אמצע שבוע ולא הייתה שום סיבה למהומה ברחוב – מה שהיה מאוד תורם לשעמומו של הארי.

יורד מהחלון הוא התחיל להסתובב בבית.

הסלון קיבל תמונות וחפצים חדשים שקישטו אותו – נתנו לו הרבה יותר תחושה של ביתיות.

הופיע שולחן אוכל עם שתי כיסאות במטבח בנוסף לארגז חצי מפורק של סכום וצלחות.

החדרים שעמדו ריקים שנתיים עכשיו היו מלאים צבע ואווירה ביתית – באחד הייתה מיטה גדולה, ארון, שטיחים ומדפים מלאים ספרים.

בחדר השני הייתה ספה קטנה, שולחן עבודה עם מחשב הנראה חדיש, הרבה ספרי כישוף ומחקר בנוסף לעמדה לקדרה, טלסקופ, שעון קיר ענק ומראה.

נעמד מול המראה ובוחן את דמותו המוזנחת.

זיפיו היו צריכים כבר גילוח – אך הוא ידע שהרמיוני אוהבת לעשות את זה, אז ישאיר את זה למחר. שיערו פרוע עוד יותר מהרגיל ובגדיו לא ישבו טוב – הבגדים של דאדלי.

עבר לחדר הרביעי הוא נכנס לחדר של דראקו.

הכול היה נקי ומסודר – ועומד במקום הנכון. בלי גרב אחת זרוקה בפינה.

פותח את הארון הוא ראה את הבלאגן והרגיש יותר טוב – אם גם זה היה מסודר הוא היה משתגע.

-

דראקו דידה חזרה אל הבית.

הוא השאיר את שארי עם כמה בחורים בפאב כשיצא עם הבחור שלו.

הוא תפס מונית אל רחוב קרוב ומשם הלך ברגל אל הבית.

מרים את ראשו לחלל הריק הוא העביר את הכתובת בראשו. לאט כאילו הוא נבנה מחלקיקים הבית הופיע במלוא הדרו. מסתכל למעלה אל קומת החדרים הוא ראה אור דלוק בחדר שהיה נעול ובחדר שלו – מישהו היה בבית.

-

עומד מול המראה הגדולה בחדרו של דראקו – מה שלא הפתיע אותו יותר מידי – הוא לקח את שרביטו והחל לקצץ את שיערו.

מה שיצמח חזרה בוקר. הוא צבע אותו לצבע חום בהיר מאוד והסתכל שוב.

עם שיער קצר וללא משקפיים הוא חשב שהוא נראה דיי טוב.

לא... בריאת השלמות או משהו, אבל טוב.

מוריד את חולצתו ובחן את גופו – "טוב.. אולי קצת יותר מטוב" מחייך חיוך מבויש לעצמו הוא שמע את דלת החדר נטרקת.

משחק את הבטוח הוא נשאר להביט בהשתקפותו במראה.

הוא לא שמע את דלת הבית נפתחת ולא את הצעדים במסדרון – אך הוא השאיר את ארשת פניו נינוחה כשהוא הסתובב להסתכל על הנכנס.

הוא חייך בנימוס אל דראקו וחזר לבהות בהשתקפותו.

לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה – זה דראקו מאלפוי לעזאזל!!

-

דראקו הביט בו בהפתעה.

עומד שם נינוח הוא בדק את עצמו במראה הגדולה שלו.

מעביר יד בשיערו החום הקצר ומרים את חולצתו מהרצפה.

בטנו של דראקו התהפכה וזעם התחיל להיווצר בה – איך הוא יכול להיות כל כך נינוח? לאן הוא נעלם כל הזמן? למה הוא משגע אותו כל פעם מחדש? מי הוא בכלל ולמה הוא מרשה לעצמו להשתעשע איתו? מנסה לשמור על פנים קרות הוא עדין בחן את הנחש הירוק שידו על ידית הדלת הסגורה.

חזהו היה מלא חתכים מכוערים ועל לחיו היה חתך שהמשיך עד לקו מכנסיו.

בולע את רוקו הוא נזכר באוכלי מוות שהתפרצו לדירתו – זה בגללם?

-

הארי הסתובב אל דראקו.

בזמן שזה רק בהה בו הוא העביר תוכניות בראשו –

נראה לו שהוא פשוט ישאל לשלומו ויעלם.

יהיה מנומס וישאל איך הוא מתאקלם בבית החדש ואם נוח לו.

שהוא מצטער על מה שעבר ושזאביני ישלם.

שהוא לא סולח לו ולעולם לא יסלח.

שהוא שונא אותו ומקווה שאימו תמצא אותו בהקדם האפשרי.

כדי שהוא יוכל לעמוד ביניהם ולהגן עליו.

-הא! שטויות!- הוא ענה לעצמו –להגן על דראקו? השתגעת?-

עיניו של דראקו לא היו קרות וחודרות כתמיד – צבע עיניו האפור הקר נעלם ובמקומן הביטו בו זוג עיניים חומות חמות.. הארי שם לב למאמץ שדראקו מנסה להשאיר את פניו קרות ואדישות – אבל קמט בצד פיו שבא והלך לצד קמט במצחו הראו לו שמשהו לא בסדר –

הוא לא הצליח להפיק את המבט החודר שלו כבתיכון – זה שגרם לך ליפול מהרגליים מפחד. עיניו ברקו מאחורי משקפיו ופיו נפתח ונסגר – כרוצה להגיד משהו אך מתחרת.

נצנוץ הסיט את מבטו של הארי אל צווארו – הוא עדיין לבש את הסניץ' שהיה שלו.

הוא לא מאמין שהוא נתן לו את הסניץ'! זה היה דבר כל כך יקר לו והוא אשכרה נתן את זה לדראקו! דראקו פאקינג מאלפוי!

לפתע דראקו עזב את הדלת, ורץ אל הארי.

מופתע מהתגובה הלא צפויה הוא עמד כקרש כשדראקו כרך את זרועותיו מסביבו וחפן את ראשו בין צווארו לראשו.

לא אומר דבר הוא התקרב אליו וחיבק אותו חזק –

הארי לא ידע איך להגיב, מה לעשות – הסיטואציה הייתה הזויה!

מי היה מאמין שדראקו מאלפוי והארי פוטר... הא! העולם משתגע!

חום גופו של דראקו היה זהה כנגד שלו והוא חיזק את אחיזתו וטמן את ראשו.

הארי ניסה לשמור על הנשימות שלו אחידות, משאיר את ידיו לצידי גופו.

הראש המשיך לצעוק "דראקו מאלפוי" והבטן עקצצה וביקשה לחום.

ידיו של דראקו התחילו לזוז מעט על גבו והוא הרגיש את הצמרמורת שבכפות רגליו.

"דראקו מאלפוי" הראש צעק.

תופס בכתפיו של דראקו הוא ניסה להרחיק אותו מאחיזתו אך זה נאחז חזק יותר ולא נתן לו לשחרר.

"דר-" במחשבה שנייה "דיי." הוא לחש וזה הרפה את אחיזתו.

מסתכל על הסניץ' שכרוך שסביב צווארו הארי הרגיש צביטה קטנה – הוא לא יכול לקחת את זה בחזרה. מרחיק את דראקו ממנו שידיו עדין על כתפיו.

"זאת טעות" אמר בקול שבור. לא יודע מאיפה זה הגיע ולמה הוא המשיך:

"המצב קשה והוא רק יעשה עוד יותר מסובך. אני לא אוכל להגן עליך תמיד. אני לא אהוד כל כך עכשיו – אם ארצה להגיע ולראות אותך זה יהיה לעיטים מאוד רחוקות ו-" דראקו השתיק אותו שהוא הצמיד את שפתיו לשלו.

שוב מחבק אותו סביב מותניו הוא הוריד מעט את ידיו ותפס בגבו התחתון, מקרב אותו אליו ומנסה להרפות את מתחו עם נשיקה עדינה.

"לא.." מלמל הארי מסיט את ראשו הצידה "זה מסוכן ו... אתה..." דראקו לא אמר מילה וסרב להקשיב. עוזב את חלציו של הארי ותופס את ראשו.

-

נשימותיו החמות של הנחש הגיעו לעורפו והעבירו צמרמורת נעימה בגבו.

מחזק את אחיזתו בנחש – לא מוכן לתת לו ללכת ולדבר – הוא לא רוצה להקשיב.

מרגיש ילד קטן יותר מתמיד הוא הטמין עוד יותר את ראשו בצווארו של הנחש.

והוא עמד שם – ללא תגובה.

אבל לדראקו לא היה אכפת – באפו היה ריחו, בין ידיו היה גופו ונשימתו בעורפו. זה כל מה שהוא צריך עכשיו.

מנסה להרחיקו דראקו לא נתן – רק עוד קצת.

"דר.. דיי" אמר הנחש בקול שקט מעט כאוב.

"זאת טעות" אמר שקולו כמעט נשבר – דראקו נענה בראשו לשלילה ולא אמר דבר.

עכשיו כשניסה להדוף אותו הוא נתן לו – רוצה לראות את ההבעה שעל פניו, את עיניו.

הנחש אמר בעיניים כואבות וראש מושפל שהמצב לא קל, דראקו ידע את זה.

שהמצב רק ילך ויחמיר, הוא ידע את זה. שהוא לא יוכל להיות לצידו, דראקו ידע את זה.

בין שתף דבריו היה לפתע זיק תקווה בעיניו והוא אמר כי הוא לא יוכל לראות אותו כשהוא ירצה – ודראקו החסיר פעימה. הוא רוצה לראות, אותו.

מצמיד את שפתיו לשלו הוא הרגיש את התקווה גם בליבו – הוא רוצה לראות אותו.

הוא חיבק אותו מסביב למותניו והצמיד אותו אליו – הוא לא קבל מספיק ממנו.

הנחש לא התנגד, אך גם לא זרם. הוא זז באיטיות ולחש בכאב שזה מסוכן.

 לדראקו לא היה אכפת, עכשיו הוא פה – וזה מה שחשוב. תופס בראשו הוא הצמיד בחוזה את שפניו לשלו –בכל העוצמה הנחש מעד אחור אבל הצליח לאזן את עצמו ולתפוס בחלציו של דראקו. זה דחף אותו אחורה מפיל אותו על מיטתו בכוח ועולה על ארבע מעליו.

הנחש הסתכל עליו בעיניו גדולות ובורקות – הוא השתגע על העיניים האלו.

חוזר לנשק את הנחש הוא הרגיש את ידו שעד עכשיו היו על חזהו וניסו להדוף מרפות וצונחות לצידי גופו. הנשיקה האגרסיבית לאט, לאט הפכה למשהו עדין וארוך – סוחף אך ממוקד. דראקו הרגיש את מוחו מתערפל ואת לשונו של הנחש מתחילה לשתף פעולה עם זו שלו.

-

הארי לא יכל יותר להקשיב לראש שלו – הוא דחף את צעקות "דראקו מאלפוי" לחלק אחורי במוחו והתמקד בשפתיים החמות שנשכו וחקרו את שלו.

קיבתו מתהפכת שוב ושוב הוא הרשה לעצמו לסגור את עיניו ולהירגע.

שוכב על המיטה הענקית שמבטו בתקרה ומוחו סוף, סוף נחת.

עדיין לבוש הוא חיבק את דראקו ששכב לצידו שראשו על חזהו והוא מחבק אותו בחזרה.

בלי מילים במשך דקות ארוכות הם שכבו ככה על המיטה, מחובקים – מרגישים את חומו אחד של השני ולא רוצים לעזוב.

מחזיר את מבטו אל הבלונדיני השברירי הוא שוב נתקל בסניץ' שהפעם נח של חזהו שלו.

הוא נצץ לאור הירח וכנפיו היו מלופפות מסביב עצמו.

הסניץ' לא היה נשאר אצל דראקו אם הארי לא באמת היה מתכוון לתת לו אותו.

הסניץ' קיבל את אדונו החדש.

נושק לראשו של דראקו הוא החזיק את ראשו לכרית ועצם את עיניו.

עוד מעט השיקוי נגד הכאבים יעלם והוא יחזור לכאבים שכל פעם מחדש גורמים לו ליפול לשינה רדופה.

דראקו העביר את אצבעותיו של הצלקות החדשות שעל בטנו של הארי מידי פעם מנשק אותן וממלמל משהו שהארי לא הצליח להבין.

"אני מצטער" אמר בקול קצת יותר חזק ונשק לצלקת שעל לחיו של הארי.

"על מה?" שאל מרים את ידו ומעביר אותה בשיערו הארוך של דיי.

כלומר, דראקו.

"אני מרגיש שזה קרה בגללי" אמר וליטף את הצלקת שעל לחיו בעדינות.

הארי הרגיש את ליבו מאיץ – כאילו עד עכשיו הוא לא השתגע מכל מגע קטן שדראקו נגע בו. "אני אהיה בסדר" השיב ונשק למצחו "רק צריך לנוח" דראקו חייך אליו ברוגע ונישק אותו שוב.

"בפעם הבאה שאתה באזור, אפילו אם זה לשנייה – תבוא שאני אראה את פניך" אמר דראקו כשפניו נצבעות בצבע ורוד.

הארי הנהן והבטיח לעצמו שככה יעשה.

'אבל זה דראקו מאלפוי!!'