החיים הם רק קשר קטן במעיים

"... 'אני אגיד בדיוק את מה שתרצה ואעשה את מה שתרצה וככה לעולם לא תרצה מישהי אחרת, נכון?' היא הביטה בי באושר רב. 'אני אעשה את מה שתרצה ואגיד את מה שתרצה וככה אני אהיה מוצלחת מאוד, נכון?'

'כן.'

'עכשיו כשאתה מוכן, מה אתה רוצה שאעשה?'

'תחזרי למיטה.'

'בסדר. אני באה.'

'הו, אהובתי, אהובתי, אהובתי' אמרתי.

'אתה רואה,' היא אמרה 'אני עושה את כל מה שאתה רוצה.'

'את חמודה כל כך.'

אני חוששת שאני עוד לא כל כך טובה בזה.'

'את נהדרת.'

'אני רוצה את מה שאתה רוצה. כבר אין יותר אני. רק מה שאתה רוצה.'

'מתוקה שלי.'

'אני טובה. נכון שאני טובה? אתה לא רוצה אף אחת אחרת, נכון?'

'לא.'

'אתה רואה? אני טובה. אני עושה את מה שאתה רוצה.' "

אתה בן זונה, המינגוויי. בן של זונה.

אם הייתי הופך בין לילה לג'וק בגודל אדם, אשר איש אינו מבין אותו אך הוא מבין אותם, שמביא צער ומבוכה לבני משפחתו במעשיו התמימים שמתפרשים על ידם כמגעילים ומסוכנים, עד אשר אינם יכולים עוד לקרוא לו בן משפחה ודורשים בסילוקו- האם אז הייתי מתאבד?

קפקא חושב שכן.

ההתאבדות מופיעה אצלו ברוב הסיפורים כפיתרון לבעיות מסוגים שונים, כגון איבוד התקווה לחזרת תפארת העבר ולנוכח איבוד הערכים הכביכול נאורים של העבר, גילוי האמת על חיי אדם מפי אביו והפחד מפני איומיי האב ועוד...

תמיד בזתי ותיעבתי את דרך ההתאבדות ומשום מה גדולים וחכמים ממני בחרו בדרך הזאת, כפתרון לבעיותיהם. יש אנשים, כמו המנגווי, שאף ידעו מראש שכך יסיימו את חייהם.

האם החיים והרצון לחיות שמבעבעים בי חזק כל כך, הם הסיבה לכך שאני עדיין איני מבין את תופעת ההתאבדות?

קפקא עדיין לא הצליח לפקוח את עיניי.

וייתכן כי עיניי כבר פקוחות.

נכון שהוא כתב על נושאים רלוונטים לימנו אנו, אבל מכיוון שאני מכיר את היסטוריה ואת הניוון החברתי ואת האדישות שלי לכל זה, הוא פשוט לא הצליח לגעת בי. אני מבין אותו לגמרי, אבל אני מרגיש שדבריו וטיעוניו ברורים מאליהם.

אולי אני צריך עוד כמה שנים ועוד כמה קריאות כדי להבין את ייחודו בעולם הזה.