מעשנת סיגריה.

ועוד אחת.

שלוש וחצי לפנות בוקר ואני כל כך עירנית.

והבנתי פתאום למה זה כל כך הלחיץ אותי.

זה היה כמו חזרה מטשטשת לעבר.

וזה מפחיד.

אל תנסו להבין, כי אני לא רוצה לפרט. קשה מדי. רגיש מדי. אמיתי מדי.

ואני רוצה עכשיו פשוט להיעלם בתוך המוזיקה.

או בתוך השמיים של לפנות בוקר. שכחתי כמה אני אוהבת להיות ערה בשעות האלה.

חבל שאני לא יכולה להישאר ערה עד הזריחה.

אבל אני חייבת לקום מחר, לסיים את כל העבודה לפני שאני יוצאת בערב.

אני די תקועה במשקל עכשיו, אבל בקטנה. לקראת הקיץ אני אתחיל לשמור יותר.

אני מופתעת שאין עלייה האמת, כי בימים האחרונים כל יום אכלתי קרואסונים ומלא שוקולד.

דוגרי אני פשוט אוכלת מה שבא לי באותו רגע. ככה זה תמיד נחמד.

אין האמת יותר מדי מה לכתוב. הכל די בנאלי.

Life is based on the notion that moments need to be taken advantage of.

נכון?