טעם הבגידה הזה חודר לי לורידים ולנשמה.

איך הן יכלו לעשות לי את זה?

יש לי בחילה מרוב כעס. והשפלה. איך הן יכלו לעשות לי את זה?

והצביעות הזאת, הצביעות. הן רק מתלוננות על הטעויות של אחרים, ואז הן עושות בדיוק את זה.

מכניסות אותי לפינה ומניחות לי את השקרים על הלשון.

את השקרים שאח"כ אני חייבת לספר לו.

אין הן יכלו לעשות לי את זה?

ולאן אני ממשיכה מכאן? מפתחת ריב חסר תועלת לחלוטין שיביא לינתוק? גומרת את השנה הזאת אומללה?

פשוט נותנת לזה לזרום ולא מספרת להן יותר דבר?

לא יכולה לעשות את זה. איזו טעות זו הייתה. ידעתי שעבר יותר מדי זמן.

עבר יותר מדי זמן מאז שניצלו אותי, מאז שדקרו אותי בגב, ואז בבטן ובעיניים ובלב.

הייתי בטוחה שזה לא יקרה. הייתי בטוחה...

אני מרגישה כל כך נורא. ואני פשוט רוצה לחזור אחורה.

או לתת לזמן לעבור בעוד שאני אשב מתחת לשמיכה ואתנתק מהעולם, לא אקשיב ולא אדע.

למה נתתי לזה לקרות?

אני רוצה לצרוח ולתת להרגשה הזאת לצאת מהריאות, לתת לתקופה הזאת לעבור, לצעוק את הכל החוצה.

אבל יש לי עוד שנה וחצי.

כל החרא הזה. למה זה היה חייב לקרות?

הן לא יכלו פשוט לשמור את הסודות שלי בתוכן. לא יכלו למנוע מהמילים להתגלגל מהלשון.

ועכשיו הן הרסו הכל.

אני כל כך כועסת. וכל כך עייפה.

די, די כבר.