האמת היא שבזמן האחרון אני לא מוצאת את עצמי. לא יודעת מי אני, מה אני אוהבת, מה יותר מתאים לי, מה הזהות שלי.
אני פשוט איבדתי את עצמי לגמרי.
אני מרגישה שכל מה שהכרתי עד עכשיו פשוט לא היה באמת קיים, כאילו שעשיתי את זה כדי להרשים אנשים או כדי להיות קצת שונה.
הגעתי למסקנה שהייתי צריכה להגיע אליה עוד קודם....שאני כבר צריכה להתבגר.
הבנתי כבר שאני לא אחזור לימי בית ספר ששם יכלתי להיות "הילדה המטורפת" והרגשתי טוב עם עצמי.
אתמול הגעתי למסקנה שלא טוב לי להיות מוזרה. לא טוב לי שחור בעיניים ברמה מוגזמת.
מיום ראשון בבוקר ועד היום בבוקר הייתי בנופש באשקלון ויצא לי להכיר את עצמי קצת.
הבנתי רק עד כמה אני יכולה להיות ילדותית ותלותית באנשים, שאני לא מסוגלת לעשות דברים לבד ושבשביל שאני אגש למישהו, הוא צריך לגשת אליי קודם.
בנופש פגשתי את שירן, מישהי שלמדה איתי בכיתה ז' והמון זמן לא ראיתי אותה. לא יכלתי לגשת אליה. לא יודעת למה, פשוט לא יכלתי. הרגשתי כ"כ רע עם עצמי על זה. כ"כ רציתי לדבר איתה קצת, לשאול מה חדש, מה ישן, על איך שהשתנינו ואיך היה פעם, כשאני והיא היינו רבות על שטויות.
הרגשתי פספוס של שנים, הרי מה כבר יכול להיות אם נדבר קצת??? הרי היא לא תאכל אותי...
בכל מקרה, שירן לא הייתה הפספוס היחיד שלי בנופש הזה. הפספוס שלי היה גם עם י' (לא נזכיר שמות).
אחרי שלא נפגשנו כ"כ הרבה זמן, לא הלכתי ליום הולדת שלה בגלל שהייתי בבסיס, אחרי שלא התקשרתי אליה הרבה זמן, ראיתי אותה בנופש. התנהגתי כלפיה בקרירות כדי שלא תחשוב שאני עדיין אוהבת אותה וכדי שהרגשות שכבר כבו לא ידלקו מחדש.
אבל זה כנראה שזה לא עזר. ביום האחרון של הנופש, אתמול, לא ראיתי אותה כל היום והבנתי שאני ממש ממש ממש חייבת לדבר איתה, אבל אחרי ששאלתי אותה איפה היא בSMS, היא ענתה שהיא בבית, מתארגנת להפלגה. אז הלב שלי נפל וכמעט התחלתי לבכות. פתאום הבנתי שההרגשה המגעילה באותו היום הייתה בגלל שהייתי צריכה לדבר איתה ולהסביר לה כמה דברים ולהפסיק עם ההצגה של "לא אכפת לי". הבנתי שהתנהגתי כ"כ בילדותיות ושאם לא הייתי מתנהגת ככה יכלתי להתקרב אליה ולדבר איתה קצת ואולי היינו חוזרות להיות חברות כמו פעם, למרות שהיא אמרה לי שהשתניתי ושנהיתי ברברית ושאני עושה הרבה דברים שנורא מעצבנים אותה. נורא מפריעה לה גם החברה שמקיפה אותי עכשיו, היא אומרת שאני מושפעת ממנה לרעה אבל האמת שלא כ"כ אכפת לי מה שהיא אומרת על חברות שלי כפי שלא היה לי אכפת ממה שחברות שלי אמרו עליה.
בסופו של דבר אני חושבת שאני והיא ננתק את הקשר כי אני לא יכולה כבר ככה. כל פעם שאני רואה אותה אני מתאהבת בה מחדש וזה רק פוגע בי יותר ויותר ואין לי כבר כח להתגבר על זה. זה יותר מדי בשבילי. אני אוהבת אותה יותר מדי בשביל להיות עוד חברה שלה. אבל עם זאת, אני גם לא רוצה להיות בת זוג שלה כי זה יותר מדי מוזר בשבילי.
מה אפשר להגיד? Life Sucks
לפחות יש מישהי אחת שעושה לי טוב...אמנם היא מציקה, צעקנית ומעצבנת לפעמים, אבל ככה אני אוהבת אותה. ברור שמדובר בסופה, הרי במי אם לא בה?
סופ קטן וחמוד, אמנם אלה שורות קצרות אבל הן בעלות משמעות רבה בעיניי. הרי את הבודדות שאני יכולה ללכת לבכות לה ולספר לה מה כואב לי ואת אחת האנשים שמכירות את הסיפורים שלי הכי טוב שיש.
תודה על שאת נמצאת שם בשבילי בכל זמן אפשרי, תודה שאת מצחיקה אותי ומשמיעה לי מוזיקה של בית כשאני בצבא.
ואני יודעת שבזמן האחרון אני מאכזבת בזה שאני לא באה לבקר אותך. אני מבטיחה לך שאני אבוא, כשהעניינים פה יסתדרו. אני בטוח אבוא.
אוהבת אותך.
מקווה שהפעם אני אפתח חיים חדשים, בלי י', בלי חוקים, פשוט אזרום ואתן לחיים לקחת אותי.
הגיע הזמן להרפות ולתת לילדות ללכת...
בהצלחה לי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
N@StY =)