קראתי את הסיפור הזה באיזה פורום.. לא יכולתי להפסיק לקרוא. ונורא אהבתי, אז החלטתי לפרסם אותו כאן.

הפנקס

היה היה אדם חכם שבילה את חייו בנדידה ממקום למקום. תוך כדיי נדודתו הוא ראה
מקומות חדשים למד דברים חדשים, והשכיל.
יום אחד הוא הגיע לכפר קטן רגוע ויפה, ומימין לכפר נצבה לה גבעה קטנה וירוקה.
הגבעה הקטנה סקרנה את האיש וככל שהתקרב אליה גילה שהיא הייתה מכוסה כולה
בדשא ירוק ויפהפה.
בעומדו על הגבעה, הביט אל האופק וראה עצים גדולים וירוקים, פרחים בשלל
צבעים מרהיבים ושירת ציפורים התנגנה באזניו.
על הגבעה היה שטח מוקף גדר לבנה שמשך אותו להכנס איליו.
לפתע הרגיש האיש צורך לשכב ולנוח דווקא במקום המסויים הזה. הוא עבר את הגדר
והחל ללכת לו באיטיות. הוא צעד לו בשבילי אבנין לבנות, בין שיחים ופרחים רעננים
ויפים. עיניו בחנו את כל שהיה סביבו ללא הרף והמקום נראה בעיניו כגן עדן.
לפתע בין השיחים הבחין האיש באבן גדולה ולבנה עליה היה חרוט באותיות
גדולות: הבדול תרג.
חי כשמונה שמים, שישה חדשים, שבועיים ושלשה ימים.
כשהבין האיש שהאבן מסמלת מצבה הוא הצטמרר וחש בכאב עצום עקב העובדה
שילד קבור תחת המצבה ההיא. הוא המשיך לטייל במקום, ואחרי זמן קצר מצא עוד מצבה.
עליה נכתב:ימיר קליב.
חי כחמש שנים שמונה חדשים ושלשה שבועות.
האיש הבין שללא ספק המקום היה בית עלמין וכל אבן גדולה סימנה קבר.
בהמשיכו מצא שעל כל המצבות בבית העלמין נכתבו שם המת ואורך חייו המדוייק.
העובדה שזעזעה אותו ביותר הייתה שהאיש המבוגר ביותר אשר נקבר בבית העלמין
היה רק בן אחת עשרה.
האיש הרגיש עצב וכאב עמוקים. הוא התיישב והחל לבכות.
השומר בבית העלמין הבחין בו, התקרב אליו ובדק מה מעשיו בבית הקברות.
לאחר שסיים האיש לבכות שאל אותו השומר האם אחד מבני משפחתו קבור במקום.
"לא" ענה האיש, "אינני בוכה משום שאדם שאני מכיר נקבר פה". האיש הביט רגע
בשומר ואז שאל:" אתה מוכן בבקשה להסביר לי מה קורה כאן? מדוע כל הקברים הם
קברי ילדים? איזו מן קללה מוטלת על כפרכם?"
השומר הקשיש חייך אל האיש ואמר:"אתה יכול להרגע, שום קללה לא מוטלת על כפרינו.
הכל קשור במסורת עתיקה שאנו מקיימים. אני אסביר-
כשילד מגיע לגיל שלוש עשרה בדיוק, הוא מקבל פנקס קטן בדיוק כמו הפנקס
שתלוי על צאוורי. המסורת אומרת שמרגע קבלת הפנקס ועד מותך אתה צריך בכל
פעם שאתה חווה הנאה מלאה ואמיתית לרשום זאת בפנקס. הרשימה מתבצעת כך:
מצד ימין- ממה נהנית ומצד שמאל- כמה זמן נמשכה ההנאה.
למשל, אצלי רשום על הכרתי את חברתי, כשהתאהבתי בה, כמה זמן נמשכה התשוקה
ביננו, שבוע, שבועיים, שלשה...
התרגשות הנשיקה הראשונה, ההנאה המופלאה ששאבתי ממנה וכמה זמן היא נמשכה,
דקה וחצי, דקותיים, יומיים, שבוע...
אח"כ כתוב ההריון שלה, לידת הילד, חתונה של מכרים, נסיעת חלומותינו,
מפגש עם קרוב משפחה, שחזר לאחר זמן ממושך בארץ רחוקה, וכמה זמן נמשכה
ההנאה בכל אחד מן המקרים.
וכך אנו רושמים בפנקס כל דבר שגורם לנו הנאה, כל רגע.
וכשמישהו נפטר, אנו פותחים את הפנקס שלו ומחשבים את הזמן שהוא נהנה בחיין
בכדיי לרשום זאת על המצבה.

משום שבשבילנו, הזמן היחיד שבו אנו חיים באמת הוא הזמן שבו אנו נהנים.