טוב, זה הולך ככה, אני ומל הגענו למצב של חרפון טוטאלי, אז החלטנו לכתוב על זה כי זה מצחיק אותנו (ברקע- מתפקעות מצחוק, אני בוכה כבר...)
 
מלודי צלצלה, וביקשה להיפגש. נפגשנו בבית אבי והחלטנו ללכת אליי.

שהינו שם קמעה (זה לא אני, זה השעה...) 
ואז אמרנו שנלך למל. 
הגענו אליה, לקחנו לנו צידה {בייגלה במבה ושני ליטר קולה  [כי מסתבר שזה לכבוד החג הקרב... אממ.. איזה?], ממש ילדות יומולדת} ועלינו לחדר שלה.
 
היינו על המחשב וזה, כאילו, לא עליו ממש, פשוט קראנו בבלוגים וכאלה.. השתעשענו בנועם שסרבה להגיד לנו מה היא הייתה עושה לידיד שלה אם מל הייתה קושרת אותו בשבילה.
 
אח"כ דיברנו על זה שאנחנו צריכות ללכת יחד לבצפר לבקש שיעבירו אותי לכיתה שלה, כי הכיתה שלי מעפנה וכל הזמן יש שם ריח מסריח מוזר שכזה... אז היא הביאה את הררי העצים המתים שחולקו לנו עם התעודה בסוף השנה (נו אתם יודעים, ניירת תדרוך ומידע ושיט ושיט..) כדיי לבדוק מתי יש "קבלת קהל" (או, מי חושב את עצמו קופת חולים?) כדיי ללכת וזה, ואז המשכנו לעיין בדפים שבכלל לא טרחנו להסתכל בהם, וגילנו פירוט של פעילויות שנתיות.
 
בשכבה ז', גילינו פעילויות מעניינות במיוחד. שימו לב לפרטים המודגשים:
 
"פעילויות חברתיות: עבודת שורשים, הצגה "אסונות וניסים" (מי זה ניסים?) , הצגה "מזוודה של שחקן" (זה לא קצת חטטני?) , סדנת הסתגלות (הסתגלות למה? מה הם יוצאים לקרב? נפגעי טראומה?), מופע מוזיקלי "מיתרי הקסם", הופעת מחול "שני עולמות", יום תאטרון, מסיבת פורים, טקסים ומסיבות בחגים ומועדי ישראל , פרויקט "ילדים בשואה" והכנה באמצעות סרט וסדנאות, יום אומנויות, פרויקט שבוע ספרות - מספרת סיפורים (ספרנית, אם היא מספרת סיפורים זה לא קצת לא אמין להביא אותה לילדים קטנים..?), פרויקט "מעגלים" (אני חושבת שבכיתה ז' הם כבר יודעים לצייר עיגול..), תערוכת "שורשים" (הגיע הזמן לחמצן שוב??) טכס בני מצווה(ככה זה היה כתוב, לא נגענו).
 
* פרוייקט "ילדים בשואה"- קראנו את זה.
חשבנו על זה שניה.
ואז פרצנו בצחוק אינסופי לעשרות הדקות הקרובות, מה שרק התגלגל והתגלגל, עד שבכינו ולא יכולנו להפסיק יותר.
 
פאק, אתם רוצים להשמיד אותנו בצורה המונית, תלמדו מהגרמנים! אפילו הם לא עשו את זה בצורה כלכך שקופה...
 
פרוייקט ילדים בשואה, אני כבר יכולה לראות את הכותרות -

"ילדים חיים שואה"

"ילדים מתנסים בשואה"

"שואה-הדבר האמיתי"

                                 "שואה-כאן ועכשיו"                                 

"בואו בהמוניכם, פארק 'שואה לילדים' נפתח!"

עם הזמן  לא רק שצחקנו יותר ויותר גם שיכללנו את זה :

שיחות פרחות בכיתה ז' בביה"ס שלנו-

                  "וואי, אני ממש צריכה להתאפר!"

                  "שם יש ערמת פודרה, קחי לך.. זה בחינם..."

                   "שיואו, מורטל, אני חייבת מקלחת משו רצח"

                   "אורטל לא חזרה עדיין אבל. היא השאירה את הדברים בערימה, אם נלך יגנבו לה.."

                   "ואוווו הכי שאווה! מסיבת פיג'מות ועוד כל לילה!!"

                   "את מה זה צודקת מאמי! כל השכבה מיטות קומותיים"

                   "יא, איזה קטע, הביאו לנו חליפות פסים, זה מה זה באופנה!!!"

                   "כן, וזה אפילו תואם! חבל רק שאין בצבעים זוהרים יותר.."

                   "יא, מחלקים לחם, בואי נלך לאכול.."

                   "עזבי אותך, זה משמין.. תראי איזה יופי רזיתי מאז שאני פה..."

כן. זהו. שם איפשהו הגיע השלב שכבר כאב לנו מרוב צחוק, וניסינו בכוח להפסיק.

אבל זה לא הלך, וכל מילה שניה שלנו קישרנו לשואה, ופתאום הכל קיבל גוון נורא... שואתי...

אז  החלטנו להמשיך להסתכל על העלון המפרט, וראינו שלכל שכבה יש פעילות נרחב ומגוונת בנושא השואה.

חוץ מלנו.

דאמט. גם אנחנו רוצים להתנסות בשואה!

עד כאן, מל וזברי, ושיהיה לכולנו ליל בדולח.