 היו לי כוונות טובות, לא רציתי ללכלך, התכוונתי להקיא דרך החלון... אבל הוא היה סגור... |
| 12/2008
טלוויזיה חושבת למסעודה משדרות החברה הישראלית היא קצת כמו העץ הסרוג של שפרה, אנשים שונים, מצבעים שונים משתלבים זה בזה, במעגלים ושכבות. פעם נדמה לנו כי הצבעים הכהים נמצאים למטה, מופלים ומקופחים על ידי אליתה אשכנזית. ואז באה עינב בובליל ומבלי להתכוון מראה כי הגזענות שיתנה כיוון והיום היא מופנית דווקא כלפי הצבעים הבהירים בעץ, הם נקראים מעתה "פרידמנים מתים" ומואשמים בקרירות והתנשאות ונסרגת עוד שכבה כהה מעל זו הבהירה בעץ של שפרה. ואז באה העיתונות ואומרת כי אמירותיה של מרת בובליל רק מחזקות את כוחה של אותה אליתה אשכנזית, שהגזענות בבית האח הגדול היא דו כיוונית וכששפרה אומרת "שאריות אדם" אמירתה גזענית לא פחות מאלו של עינב, גם אם היא מוסוות בשכבה עבה של פוליטי-קליקורקטיות. ושוב נדמה כי נסרגה לה שכבה נוספת. כך נסרג לו העץ של שפרה ויוצר שיח ציבורי חשוב ופורה. וכבר נמאס לשמוע את הביטוי "ניסוי חברתי" בהקשר של האח הגדול, בעצם, כבר נמאס לשמוע כל דבר בהקשר של האח הגדול. אך אמירה זו לא ממצה את עצמה פשוט בגלל שהיא כל כך נכונה. מעולם לא הוצבה מראה כה מדוייקת מול פני האומה בפריים טיים של ערוץ 2. דיונים חשובים וניתוחים חברתיים מורכבים שעד היום היו נערכים באוניברסיטאות ובשיחות סלון בין אנשי רוח ו'פרידמנים' למיניהם עוברות לשיח הציבורי הרחב, לקפה של הבוקר אצל מסעודה משדרות ולויכוחים ארוכים התגובות בישרא-בלוג. וזהו בעצם כוחה של התוכנית, וזו הסיבה שאני מתקשה להתנגד לתופעת הריאליטי. משחר ההיסטוריה אנשים אהבו להרגיש שיש משהו גדול שמחבר בינהם, להיות חלק מקבוצה הוא אולי הדחף הנחקר ביותר בסוציולוגיה. בחברה הפוסט-מודרניסטית של ימינו, בעידן האינטרנט, כשכל מוצר מותאום בדיוק לצורכי המשתמש, והגורמים המקשרים הולכים ומתמעטים. הטלוויזיה נותרה מדורת השבט הכמעט יחידה של המדינה, כשכולם מדברים על מה שהתרחש בה ונזכרים לרגע שאשקלון וכפר שמריהו עדיין נמצאות באותה מדינה. אפשר להתווכח על השאלה אם זה טוב או רע, והאם קיימות אלטרנטיבות אך אי אפשר להתכחש למציאות, הטלוויזיה היא גורם מאחד ומשפיע במדינתינו. והשאלה היחידה שניתן לשאול היו במה אנחנו רוצים למלא אותה. השיח הציבורי שעורר "האח הגדול" הוא חסר תקדים בכל קנה מידה, אף דרמה, שעשועון או טלנובלה לא זכו לניתוח כה מעמיק הן בתקשורת והן בציבור ולא גרמו לנו לחשוב כל כך הרבה על החברה בה אנו חיים. אז מדוע מבקרי הטלוויזיה האיכותיים, שכה רוצים שהטלוויזיה שלנו תהיה 'טלוויזיה חושבת' ולא בית מטבחיים לתאי מוח, מתנגדים לה בחריפות שזכו? האם לא הגיע הזמן לשנות את דפוסי החשיבה שלנו ולהבין שגם ראיליטי, רבי שמעון בר יוחאי, יכול להיות טלוויזיה לאנשים חושבים.
| |
|