| 1/2009
כלולות - חלק ב'
חלק שני ואחרון לסיפור הראשון פרי עטי שעולה כאן בבלוג...
החלק הראשון בפוסט הקודם. כדאי לקורא.
קחו אוויר והתכוננו לסוף...
כלולות - חלק ב'
אולם הארועים היה מפואר, בנוי אבן ירושלמית ומוקף גן ירוק גדול, מלא שבילים וספסלים. עובדים רבים הסתבבו בו, מלצרים בחולצות לבנות ארוכות, עובדים בלבוש יומיומי, צעירים יותר ומבוגרים. הם לא נראו עסוקים מדי, אך זה כנראה כיוון שהאירוע עמד להתחיל רק בעוד שעתיים, חשבה. הכל יפה, אך שונה מכל אולמות הארועים שהכירה, ומוקף גדר גבוהה.
היא התיישבה על אחת הספות הלבנות בלובי, גבר כבן 40 ניגש אליה והציג את עצמו, זה היה דב. הם הלכו לאורכו של מסדרון ארוך מלא דלתות ועציצי גרניום. לבסוף פנו לחדר מצידו הימני של המסדרון, משרדו של דב היה מרוהב בביתיות, ספה גדולה בצידו האחד של החדר, כורסא מרופדת בצידו השני, אל אף שהייתה זו הפעם הראשונה שביקרה כאן, הרגישה לילך חמימות ביתית כמעט מוכרת.
"מה שלומך היום?" פתח דב.
"בסדר, מה איתך?"
הכל בסדר, מה שלום גדי?"
"הוא בסדר... מה העניין?"
"זה משהו עם המפות. איך הוא מרגיש?"
"בסדר..."
"איך היית מרגישה אם היה קורה לו משהו?"
"הייתי משתגעת, אבל מה הקשר?"
"אני רק שואל, איך את חושבת שבכל זאת היית מתמודדת עם זה?"
"מה...? מה העניין עם המפות?" לילך החלה להתרגז.
"המפות שהזמנת לצערנו לא חזרו משרותי הכביסה, כל הכביסה אצלהם מתעכבת כבר שבוע. אולי תתלווי אלי לחדר המפות, על מנת שנבחר מפות חלופיות" אחרי סדרת התקלות ביום הזה לילך כבר לא התרגשה מדבר. היא רק קייתה שזה יגמר בזה, ששום דבר רק לא יקרה יותר. הם יצאו מהחדר והלכו לאורך המסדרונות לחדר המפות.
"אז מה בדיוק אמרת קודם, איך את חושבת שהיית מתמודדת אם היה קורה משהו לגדי?"
"אני לא מבינה, למה אתה שואל?"
"אני רק מנסה לנהל שיחה"
"ככה מנהלים שיחה?"
"לילך, איך את רוצה שאני אעזור לך אם את לא מוכנה לענות לי?"
"לעזור לי במה?"
"לבחור מפות חלופיות" הוא אמר כאילו זה היה ברור מאליו.
***
לילך לוותה על ידי אחת העובודת אל הסוויטה שהייתה חלק מגן הארועים. גם הסוויטה לא נראתה כפי שלילך ציפתה מסוויטת כלולות, מיטה זוגית, ארון קטן וחלון מסורג, אך זה כבר כמעט לא שינה דבר עבור לילך, אחרי היום הזה היא הייתה על סף ייאוש. היא חיכתה רק שגדי יגיע, יחבק אותה בזרועותיו הגדולות ויקח אותה אל החופה. אך גם הוא התעכב. לילך התיישבה על המיטה והחלה לקסוס את ציפורניה המעוצבות. 'למה הכל חייב להשתבש דווקא היום? למה זה מגיע לי' חשבה לילך, הרימה את הטלפון והתקשרה לגדי, היא רצתה לשמוע את קולו המרגיע רק עוד פעם אחת, אך הוא כמו תמיד לא ענה. לחלוחית קטנה החלה מצטברת בזווית עינה. היא קיוותה כי אולי יש סיבה לכך שהוא מתעכב, אולי הוא השאיר לה הודעה בתא הקולי, אצבעותיה הקישו את הספרות המוכרות. הודעה מגדי לא הייתה שם, רק אחת מאחותה, היא היססה מעט, לחצה על הספרה 2 ושמעה את ההודעה "לילך, לילך! למה את לא עונה לי?!" אחותה נשמעה היסטרית "לילך, שבי בבקשה לפני שאת שומעת את זה... גדי... הייתה לגדי תאונה תאונה בכביש... פגעה בו משאית... הוא... הוא... גדי נהרג מייד".
לילך הייתה בהלם, היא זרקה את מכשיר הטלפון, הצמידה את ראשה אל הכרית ופרצה בבכי.
שתי מלצריות בחולצות לבנות ארוכות נעמדו מחוץ לסוויטה והביטו בלילך דרך חלון זכוכית שמשום מה היה מותקן בדלת. "וזאת לילך" אמרה מלצרית כבת 40 "נשבר לי הלב עליה כל יום מחדש. לפני שנתיים הארוס שלה נהרג ביום בו הם היו אמורים להתחתן. היא איבדה את שפיות דעתה וההורים שלה אשפזו אותה כאן. מאז, מדי יום היא משחזרת את היום בו הוא נהרג, מנסה לשנות משהו, אבל בסוף זה תמיד נגמר ככה. הרופאים לא יודעים איך לגשת אליה, כל יום מחדש היא יוצרת לעצמה עולם בו זה יום חתונתה. אם אנחנו מנפצים עבורה את העולם הזה היא משתוללת, אי אפשר לתקשר איתה בכלל, וככה זה כבר שנתיים...
לילך עצמה את עינייה ונרדמה, מחר היא תתעורר ליום חדש, יום שעתיד להיות המאושר בחייה, יום חתונתה.
איך הסיפור?
בסיפורים הבאים (אם יתפרסמו כאלה) המנויים יקבלו את הסוף לפני כולם!
הקוראת (או הקורא) ה-50000 מקבלת (או מקבל) חתימה עם הקדשה על הציצי!
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
