| 8/2009
 צבא
הייתה לי בעיה רצינית עם בפוסט הזה, כי אני ממש נגד משתמטים, ובתור אחד שיש לו לא מעט קוראים אני לא רוצה להשפיע לרעה על האנשים שקוראים פה שברובם נמצאים לפני גיוס. לכן זה ממש בעייתי בשבילי. אבל הגעתי למסכנה שזה הבלוג שלי ולמה הוא נועד אם לא בשביל שאני אוציא את מה שיש לי על הלב, ואם יש בצה"ל בעיות, אז צריך להראות גם אותן...
זה מרגיש כאילו יש משהו רקוב בחדר וכולם מתעלמים מקיומו. לכולם נגמרו הרצון והכוחות הנפשיים לטפל בזה, אף אחד לא אומר שמשהו כאן מסריח, כי אף אחד לא רוצה להיות זה שצריך לשבור את הקיר ולהוציא משם את העכבר שמת. הוא מצידו מפיץ לו ניחוחות של פגר בחדר. הם מעדיפים לזרוק לו אקמול - שופטים חצי מהחיילים (בלי להגזים) בשבוע אחד, מקווים שהוא יקום לתחייה, אבל גם להם ברור שזה לא יקרה...
יש כאן אנשים סאדיסטיים, שכל כך עצוב לי שהם הגיעו למצב בו הם יכולים לפקד על חיילים, חתול אסור לתת להם, בטח שלא בני אדם. זה מחדל כל כך גדול של צה"ל לתת לאנשים כאלה כוח, כי הם אנשים רעים, פשוט רעים, ומפגש בין כוח לרוע הוא הנורא מכל. אתה רואה בעיניים שלהם את ההנאה החולנית הזו מהכוח שלהם, מלתעלל באנשים. אני מתנחם בזה שאני עוזב את המקום הזה בעוד חצי שנה והם יצטרכו לחיות עם עצמם עד המוות. דרך כל כך מדהימה יש ליקום להעניש, צדק קוסמי מזויין.
כמה נורא זה לקום כל בוקר למערבולת הדיכאון הזו, למחוק את החיוך, לספור את הדקות עד 17:15, לסבול את היחס, הצעקות ובעיקר את האווירה...
קשה לי שהאמין שכשהגעתי לכאן, חשבתי שטוב לי, שיומיות זה שיא השאיפות, שכולם באמת נחמדים וחייכנים, ולא עושים את זה רק כדי להרדים את החיילים החדשים שהגיעו. עכשיו... עכשיו אני מחפש תורנויות, מטבחים, מטבחים, מטבחים, כולם שונאים אותם, רק אני שש ללכת לשם רק כדי לא ללכת שוב למקום בו אני עובד. וזה הכל בא בקטנות, היחס הופך את השירות מגן עדן לגיהנום, כשאני הולך למטבח, כולם כבר מכירים אותי, אוהבים אותי, ואני יכול לשבור 90 צלחות ויסלחו לי, יבינו, גם אני אנושי. כן, כן, מפקדי היקרים, אני בן אדם! לא רכוש צה"ל, לא שק החבטות שלכם, תתפלאו, אבל אני בן אדם.
ואני לא היחיד שמרגיש כך, רבים אצלנו מרגישים את זה... ומבחוץ הכל נראה כל כך נוצץ, יומיות, ת"ש, לכאורה גן עדן. תהיו פה שבוע, תהיו פה חודש, ואתם תברחו כאילו ראיתם את השטן.
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
