אחרי שאמות, אני רוצה להיו אגדה, לא מייקל ג'קסון, מרלין מונרו או אלביס, אין לי כאלה יומרות, אגדה בסדר גודל של ישראבלוג מספיק לי, רפונזל סטייל. אני רוצה להיות מוסר השכל, כי לפעמים נדמה לי שיש כל כך הרבה מה ללמוד ממני, יותר מאשר 'ממני' אפשר ללמוד 'מהסיפור' שלי', מהטעויות שלי, אורך החיים, ללמוד מה לא לעשות.

ריקנות ומשמעות באדם אחד, ללמוד איך הופכים את התפל לעיקר ואת מה שחשוב דוחקים הצידה. איך 'מבלים' כל החיים ולא מוצאים משמעות, ולמרות שיודעים שזה לא נכון, לא מוכנים להשתנות. על צריכת יתר של אלכוהול בניסיון למלא את החסר והריקנות. על הסירוב העיקש להתבגר, פיטר פן אולי לא יכול להזדקן אבל הוא בהחלט יכול למות.

אני רוצה שיכתבו עליי, יפרשו כל פוסט שלי, יסבירו איך הכל הוביל לזה. אני רוצה שיכתבו שטויות ויגזימו, יחברו משפטים שכתבתי לאיזו תזה מפגרת, כדי שהסיפור יהיה שלם. אני רוצה שיעשו לי "עלייתו ונפילתו" וימציאו לי התחלה, אמצע וסוף – למרות שבחיים זה אף פעם לא מסתדר כל כך יפה. אני רוצה שיעשו לי פסיכולוגיה בגרוש, ויהיה רק אדם אחד שיבין הכל כמו שהוא, ידע לקורא אותי מ-א' ועד ת' ויכתוב לי פוסט-הספד מושלם, מישהו מתנדב? אני רוצה לקום לתחיה, רק וירטואלית, ולכתוב לעצמי הספד, גם אני אשקר קצת, אכתוב שהייתי יפה כמו אל, נוירוטי וטראגי בטירוף.

אני רוצה להיות כל כך יפה אחרי שאמות, כמו בובת חרסינה. אני רוצה לשכב בארון קבורה כמו בסרטים האמריקאים, אני רוצה שירטשו את גופתי כמו ב"עמוק באדמה" עם מנתח פלסטי-שלאחר המוות. אני רוצה עור חרסינה חלק, שיער מושלם ועיניים ירוקות-ירוקות, וריקות. אני רוצה לעורר יצר נקרופילי, לחרמן במותי. אני רוצה זקפת מוות ומישהי מטורפת שתחטוף את גופתי ותעשה בה את זממה.

אני רוצה להיות מושלם במותי כמו שמעולם לא הייתי בחיי.