אנחנו המתוסבכים חיים לנו בעולם של יצירה ומורכבות, מוצאים לנו דרכים להקל את מכאובינו הלא מוסברים, פורסים אותם באותיות ומילים לאורך פוסטים מדהימים, מוסרים את נפשינו לעולם. ונדמה לנו כי אנחנו כל כך הרבה יותר יפים מאותם אנשים פשוטים שחיים את חייהם בשקט, כי מה הם בכלל יודעים על החיים? הם מצטיינים בלימודים, עושים תפקיד מעניין בצבא, מוצאים בן\בת זוג מדהימים, מתחתנים ועושים 3 ילדים וכלב. ואנחנו, אנשים רקובים ויפים, לא יכולים להאמין שהם באמת יכולים להיות מאושרים, כי איך אפשר הרי להיות מאושרים בחיים בנאליים שכאלה?

איך אפשר להנות ממשהו שלא הורס אותך, מוחינו הצר לא מבין איך אפשר להפיק הנאה ממשהו שהוא לא אלכוהול\עישון\סמים\סקס חסר משמעות ומערכות יחסים הרסניות. לא סתם אנחנו מצהירים על עצמינו כעל דפוקים.

ורק דגל אחד אנו נושאים בגאווה, האומנות, כי רק הדפיקויות הן מעניינות, גורמות לנו ליצור. אם זה שירה, כתיבה, ציור או מוזיקה. שלמות היא כמו דף לבן, מאה אחוז, מושלם אך משעמם כל היופי הוא בחרכים, החלקים השרופים, הגזורים, הקרועים בדף, זה מה שהופך אותנו למיוחדים ומעניינים... הנחמה הדפוקה של המתוסבכים.

אך בשביל מה אנחנו צריכים אותה? הרי זו רק התרופה, הדרך בה אנחנו מטפלים בבעיות שלנו. האומנות היא התרופה שלנו, שאנחנו כל כך נהנים מההקלה שהיא נותנת לנו שאנחנו לא רוצים לוותר על המחלה שעבורה היא נועדה. למה אנחנו צריכים את הבעיות מלחתכילה? כדי שלא נצטרך לוותר על הדרך בא אנו מטפלים בהן?

זה הרי כל כך דפוק... בדיוק כמונו...

.

החיים כרגע בפח הזבל, ריתוק של 5 ימים בבסיס, על מה? על גילוח. היושב במרומים עוד יקח אותםםםם!