החיים מטלטלים אותנו, מכים בנו ושורטים אותנו, זורקים אותנו לתהומות ומביטים בנו עושים את הדרך הארוכה בטיפוס מעלה. אהבות נכזבות, כשלונות, צלקות ופחדים מעצבים את מי שאנחנו. לבבות שבורים, אכזבות, סטירות ורגשות אשם בונים סביבינו חומות, מקשיחים את ליבינו, מלמדים אותנו לשמור אותו קרוב קרוב ולא למסור אותו לאף אחד שמא נמצא אותו שוב על הרצפה, מנופץ לאלפי רסיסי קריסטל קטנטנים.

אז מהו בעצם ניסיון? מי אנחנו באמת? האם אנחנו אותן מכות שקיבלנו, שעיצבו את אישיותינו, או שיש משהו עמוק יותר, בסיסי יותר, איזושהי אישיות שהיא מעבר לניסיון הקשה? האם אותם שיעורים אשר למדנו בסבל רב הם לא יותר מלכלוך, שריטות על הזכוכית שמפריעות לנו לראות את העולם כפי שהוא.

ומי בעצם מנצח במירוץ? האם זה אנחנו, המוכים, שנפלנו וקמנו, חיברנו במשך שנים את רסיסי הקריסטל בדבק מגע לכדי לב פועם וכמעט שלם. או שאולי אלו הם דווקא האנשים עליהם הגורל ריחם, שנפשם נקייה מצלקות, שליבם עדיין שלם ומנצנץ כמו באותם ימים בהם אנחנו קנינו את שלנו בחנות החרסינה. האם הם יכולים להתאהב ממקום נקי יותר, האם אנחנו יכולים לחיות ממקום מלומד יותר.

קל להגיד שלעולם לא היינו מוותרים על מה שעברנו כי זה הופך אותנו למי שאנחנו, זה יותר ממנחם. אך האם באמת לא היינו מוותרים על כל אותו ניסיון מלוכלך, על כל השיעורים שלמדנו, על הכל, בשביל להתאהב עוד פעם אחת.

עוד פעם אחת כמו אז, כמו בפעם הראשונה?