היו לי כוונות טובות, לא רציתי ללכלך, התכוונתי להקיא דרך החלון... אבל הוא היה סגור... |
| 9/2010
חצי שנה של חופש
כמעט חצי שנה עברה מאז שנטשתי הרעש וצלצולים את המערכת המכונה צה"ל.
אי אפשר להגיד שאני בדיוק יודע מה לעשות עכשיו, אך העולם פורש את ידיו בפניי. אי אפשר גם להגיד שהאזרחות היא גלולת האושר, אנשים נשארים אנשים, במים או האש, אנחנו אותו שק עצמות. ואני, מטבעי, כנראה לא אדם מאושר מדי, אני לא גומר מדי בוקר רק מהמחשבה שקמתי בבוקר והשהשמש מאירה בצבעים יפים כל כך. אך העולם האזרחי יפה הרבה יותר מכל מה שהכרתי בצבא, ולחשוב שהייתי שקוע על כל כך עמוק בחרא שלא הצלחתי להרגיש עד כמה אני מסריח.
רק כשאתה חוזר לנורמליות אתה מבין עד כמה דפוק היה המקום ממנו יצאת, עד כמה נורא היה מה שהשלמת איתו בהרמת ידיים, אנשים רעים, מערכת דפוקה. המקום הזה היה רדיאוקטיבי, רעיל, וגם אם הייתי חוזר הביתה כל ערב, הייתי טעון באנרגיות של המקום הזה והיה בי הרבה עצב. וכשעצובים, לפחות במקרה שלי, כותבים, והייתי כותב המון. ואולי יש טעם בכל הרע הזה שעברתי, התפתחתי רבות ככותב, ובעצם מפקדיי הזונות, אחרי הכל, על אפכם ועל חמתכם, עזרתם לי. אולי זו גם הסיבה שיש יש לי פחות מוזות לכתיבה, יש לי אוויר לנשימה. אך אל תאגה, לא כל כך מהר הקשיש יעזוב את ישרא, להפך, נראה לו שהגיע הזמן לחזור לימים טובים יותר.
ובנימה אופטימית זו, עם קצת קשר לכתוב, תמונות מדוגית (גן עדן, למי שלא מכיר).
השמש שוקעת...
האלכוהול זורם
וזורם
וזורם
ותהליך ההשתכרות מתחיל
וממשיך (קלטו את מבטי הבנים...)
וממשיך...
ונגמר
נסכם בתמונה של נער ליווי
נתראה בפעם הבאה...
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
