מדהים על כמה כסף זה הכל, הכל. כמו משהו שאין עבורו דימוי אפילו הוא חודר לכל מקום, מתמוסס אט אט, רעל מסוכן ושקט ובלתי מורגש, לכל חלקה טובה, לחברות, לסקס, לאהבה ואפילו לאומנות.
והנה אני, אחרי שהתחלתי לשאוף את ריחם של המרשרשים, לא לראות, לא לשמוע, ובטח שלא לטעום, רק להריח, כמה מאות, אולי אלף, לגרד את האלפיים הפכה הכתיבה בשבילי לעבודה. פתאום זה כבר לא תחביב מהנה שגורם לך להכיר כמה כוסיות מהבלוג ולהוציא את הזפט מהנשמה, פתאום זה חצי מהלחם שלך, ולהרוויח לחם זו עבודה.
אני מוצא את עצמי כותב על כוסיות בספורט, ערפדיות כוסיות, ובריטני ספירס ומיילי סיירוס, ומגלה כמה אפסים בסוף החודש, והנה, לכאורה, הפרס, השלל, אני חי ממה שאני אוהב, לא לגמרי אומנם, אבל חלקית.
אך במקום שזה ישמח אותי על השמיים, אני כרגיל רואה את החסרונות, פתאום בא לי לחזור לחדר הדחוק בבית ההורים, ולשבת עם כוס קפה או יין, או וודקה ולכתוב יצירות בלוג פואתיות על בדידות ודיכאון, לכאוב את המילים, לדמוע את הטקסט.
ואולי אני בכלל מכור לדיכאון, המוח שלי כל כך רגיל לכאב ולכעס שלא לא יכול להתרגל לחוסר בחומרים האלו במוח, וכמו ג'אנקי אני מחפש בעיות, איפה למצוא את מנת המלנכוליה היומית שלי. כדי לכתוב. לכדי "להגיד משהו". שתהיה לי משמעות. כי אם כל הכבוד ל"10 סצינות הסקס הטובות בכל הזמנים" זו לא באמת 'כתיבה', יש בזה אמירה אולי, או לפחות אני מנסה שתהיה, אבל לא עומק.
"אין לי זמן" למרות שיש לי את כל הזמן שבעולם, כתיבה מרוויחה לי כסף, אז למה שאני אשב ואניע את אצבעותי ומוחי, למה שאעבוד חינם? וכל כך הרור לי שזה השטן, ההוא על הכתף, יושב ומזיין לי בשכל.
פתאום בא לי להיות גרפומן, בלוגר, לכתוב ולנסות להשיג קוראים, בלי הפלטפורמה של "מאקו" שמספקת לי אלפי, ועשרות אלפי קוראים רק כי כתבות שלי נמצאות בדף הראשי. וגם את זה לוחש לי השטן, ומה אני באמת רוצה? מה לעזזל אני רוצה? לכתוב עמוק בלי שקל או רדוד עם כמה מאות, ובכלל למה לא שניהם?

קצת תמונות מהתקופה האחרונה...