היו לי כוונות טובות, לא רציתי ללכלך, התכוונתי להקיא דרך החלון... אבל הוא היה סגור... |
| 4/2007
יום בבקו"ם, שרשרת חיול ו- אורנה דץ כנערת בונד הבאה.
שימו לב - פוסט שיעזור לכם לעבוד את יומכם הראשון בצה"ל ביתר קלות, שווה לקרוא גם אם אתם בני 14
________________________________________________________________________________
אחרי הכנות רבות כשכבר הייתי מוכן נפשית וגופנית למפגש חזיתי עם צה"ל לקחתי את האוטובוס האחרון עליו אשלם בתקופה הקרובה ונסעתי לגבעת התחמושת.
בגבעה פגשתי את אלכס, וחצי מהשכבה שלי, כולם מלווים בפמלייה נרחבת משל היו הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו. רק אני עמדתי עזוב ובודד לאחר שבשבע בבוקר ניגשתי אל חדרה של אמי והודעתי לה כי אני עוזב לצבא, והיא, מביטה בי בעין אחת פקוחה, וניכר על פניה כי לבטים קשים הכו בה, האם לקום ולברך אותי לשלום או למלמל לעברי איזה "גיוס קל" מנומנם, ממיטתה. לאחר דקה ארוכה של לבטים החליטה אמי לעשות את המאמץ, לקום ולהגיד לי שלום...
הכרוז בגבעת התחמושת קרא בשמותינו וכל אחד מן המתגייסים הטריים נפרד מבני משפחתו עם דמעות בעייניים, כשהגיע שמי לא היה לי ממי להפרד, פרט כמובן לשוטר הגיבור מיקו שקפץ להגיד שלום. נכנסנו למתכם הגבעה, צפינו בחיזיון אור קולי על גבעת התחמושת ועלינו על האוטובוסים שלקחו אותנו אל חיכם של האנשים הירוקים, כבר בנסיעה זכינו לטעום מיעילותה הראויה לציון של המערכת הצבאית, כמה חיילים שעלו איתנו על האוטובוס ירדו לא רחוק מלשכת הגיוס, אך האוטובוס נותר לעמוד, מחכה עשרים דקות שאחד מהחיילים יחזור, כשבידיו... חפץ כשלהו...
הגענו אל הבקו"ם והתחלנו את שרשרת החיול, שרשרת תחנות אליה נכנסים אזרחים ויוצאים חיילים. בתחילת השרשרת חיכו לנו מי עם לא רב"ט אגם רודברג וטוראי תום אבני, שהסבירו לנו מהמסך מה עלינו לעבור בשרשרת החיול, לאחר מכן זכינו לברכת שלום מ-יודה לוי ו- יב"ז שהסבירו לנו מדוע אסתר גינסבורג ו-מייקלואיס לא ראויים לייצג את קולקצית פוקס קיץ 2007, טוב אולי לא זה היה נושא הסרט אך תסריט זה יעניין אותכם הרבה יותר מהסברים על כניסה למאגר מח העצם. תהיתי לעצמי מי אם לא, המשתחררת-אחרי-חודשיים-שירות-כי-מציצים-לה-במקלחת, יעל בר זהר ראויה לברך לשלום את פני המתגייסים הטריים.
בהמשך שרשרת החיול מסרנו את פרטי חשבון הבנק שלנו, על מנת שיוכלו להפקיד בו את שני השקלים אותם אנו מרווחים ביושר עבור שעת עבודה בצה"ל. בהמשך חיכה לנו חייל - מי לספר ומי ניצל. עברנו צילומים לחוגר ואני כמובן נראתי כאחרון העבריינים מאיזו שכונת פשע בלוד ולא כקשיש (בן 18) תמים ממבשרת. תביעות אצבעותף צילומי פנים לזיהוי גופה, צילומי שיניים ודגימת דם חיכו לנו לפני הנורא מכל, מחטם של שלושת מזרקי החיסון שהוכנסו כלאחר יד לזרועותינו התשושות. לא רק שהחייל המזריק נראה כאילו לא עבר הכשרה כלשהי לפני שהכניס מחטים לגופם של חיילים אלה גם ניכר על פניו כי הדבר מעניין אותו בערך כמו דו"ח המשרד לאיכות הסביבה על הפגיעה בנדידת העגורים לשנת 1987. מדמם וכואב ניגשתי אל עמדת החלוקה של החוגרים וקיבלתי את הזוועה שנקראת תמונת החוגר שלי והפרט המזוויע אף יותר, תוקפה של תעודת החוגר: 30/04/10. ואז, הגיע רגע האמת, קצין המיון, האדם ששיחה של 5 דקות איתו תקבע את עתידך הצבאי ובמידה מסויימת את כל שארית חייך. נכנסתי לחדר הקטן והמאיים הבטתי בקצין המיון שחייך אלי ואחרי ברכת שלום קצרצרה הודיע לי מה אעשה במשך 3 השנים הבאות...
_____________________________________________________________________________
נ.ב. אהבתי את הקטע של להשאיר את הקוראים במתח... כמו טלנובלה טובה של דרור נובלמן.
נ.ב. 2 אבוי! שכחתי את מקור התקווה האחרון שנשאר לי בטירונות, הדבר היחיד שנותן לי שפיות ומחבר אותי לעולם האזרחי שבחוץ - מטען הסלולרי שלי, אצל עומר. אינני רוצה להשמע כמו פקצה קטנה אבל, מה אני אמור לעשות עכשיו?! איך אני אומר לחיות בלי פלאפון??? בכל מקרה אם אתם מכירים אותי ועדיין רוצים להשיג אותי אתם מוזמנים להתקשר לאותו המספר רק עם 0 בסוף במקום האחד ולהשיג אותי.
_____________________________________________________________________________
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
