היו לי כוונות טובות, לא רציתי ללכלך, התכוונתי להקיא דרך החלון... אבל הוא היה סגור... |
| 4/2007
חגיגות יום העצמאות ואורנה דץ כשרק דגל המדינה מכסה את גופה
אם גם לכם נמאס כבר לשמוע את סיפורי הצבא שלי, ומה עובר עלי עם המפקד והמשקית ת"ש, הפוסט הזה מוקדש במיוחד בשבילכם, אלו רוצים חזרה הקשיש הישן, זה של המסיבות ויציאות על עלות החמה, של ה"מים" והשתיה, זה שחי את החיים.
אספר לכם על יום הולדתה ה-59 של המדינה הקטנה שלנו, גיל מכובד לכל הדעות. ואם חושבים על זה לעומק אפילו מכובד מדי, גיל בו השעון צריך להעצר על המספר 59 ולא לזוז ממנו לפחות חמש שנים, שהרי גיל 60 הוא כבר כבר גיל של סבתא, ואתם באמת רוצים לגור בתוך סבתא? על כן אני קורא לחברי הכנסת לחוקק חוק שעל פיו המדינה תשיב לכל השואל לגילה כי היא בת 59 למשך חמש השנים הקרובות, אם אפשרות הארכה כמובן.
עד הרגע האחרון לא ממש ידעתה מה מתכנן אני לעשות בערב החג, האם מדובר במסיבה פרועה או בשוטטות המסורתית ברחבי מרכז העיר. בסופו של דבר, ובדיעבד לצערי, ההחלטה נפלה על האפשרות השניה, בילוי ברחוב בן יהודה וסביבתו שם הוקמה במה, נמכרו שלל דברי מתיקה ופטישים מתנפחים (את הספרי הצליחו השוטרים למגר כמעט עד כלות השנה).
את הערב התחלנו, עומר, יקי, אמידן, דייטית של יקי העונה לשם יפה, ועבדכם הנאמן בבורגרס בר שלהפתעתי מגיש צ'יפסים עגולים אך טעימים להפליא, בואו בהמוניכם. משם המשכנו לצפיה בהופעה של הדג נחש ובמופע זיקוקים אור-קולי. לאחר מכן חברתי לדנה ולמתן והחלטנו לחזור לברגרס בר, שיא עולמי עבורי, פעמיים בורגרס בר באותו יום אחרי שפעם אחרונה שביקרתי שם (שלא לצורי שימוש בשירותים) הייתה לפני יותר משנה. ומשלם המשכנו לשוטט בחוסר תכליתיות בעיר מחפשים לאן ללכת. דבר אחד למדתי מיום מבוזבז זה, תמיד תחליטו מראש לאן הולכים, ואם לא מראש אז סתם תחליטו לאן הולכים. אני יוצא בקריאה נרגשת לכל מי לבלות שיצא בעבר, יוצא בהווה או ייצא איתי בעתיד, עדיף שתלכו למקום שאתם לא הכי אוהבים מאשר שתסתובבו ברחובות בחוסר מעש ולא תלכו לשום מקום!
וכך בלי שממש עשינו משהו השעון קרא 3:30, עומר ואמידן החליטו להצטרף לשתי בנות אותן דגו בשנה שעברה באותו המקום. הבנות דרשו מאיתנו להתייצב במסיבה בישוב מכבים (!) בטענה שהמקום שורץ "שרמוטות שרוקדות בלי חזיה" ולכן היה עלינו ללכת עד היציאה מהעיר ולמשם להגיע לכיוון הישוב שכוח האל... לאחר שהגענו לחצי מהדרך נתקענו בגבעת זאב והבנו שהסיכויים להגיע משם לישוב שווים בערך לסיכווים שבריטני ספירס עדיין בתולה. ואז הודיעה לנו אחת מעלמות החן שלא שרמוטות נטולות חזיה, לא מוזיקה ואפילו לא זכר למסיבה לא מחכים לנו בישוב, וכי חברתה סחבה אותנו עד לשם רק כי היא רצתה ליווי לדרך.
התחלנו לעשות את הדרך חזרה, כשאני ממורמר, עייף ובעיקר עצבני על התרמית שעברתי. ובדרך הבנתי כמה הזדקנתי, ועד כמה הכינוי "קשיש בן 18" באמת תואם אותי, אם לפני שנה הייתי מקבל את החוויה שהרפתקאה משעשעת, כעת, כאשר הקמטים חרשו את פני (טוב, עוד לא ממש אבל אני רואה אותם מחכים לי שם מעבר לפינה) והמרירות כבשה כל חלקה טובה, אני רק רוטן ומתלונן על התסבוכת שעברנו, על כמה שאני מפגר שהסכמתי לנסוע מלכתחילה, ובכלל על זה שקר לי ורע לי... כמה קשישי מצידי... הקשיש שלכן הזדקן...
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
