| 12/2007
נגעתי באורית שחף!
היום הוא יום רביעי שעבר, פאתי חג החנוכה, הבסיס נמצא בהדממה ורק קשישכם החביב ממשיך לעסוק במלאכת תיקון המטוסים. יום רביעי הוא השנוא עלי בשבוע, שכן ביום חמישי מתקיים ב7:00 מסדר במגורים, מה שאומר שאני אמור להיות בבסיס בשעת בוקר כה מוקדמת, דבר בלתי אפשר מבחינה אוטובוסית.
וכנראה שמישהו שם למעלה, בהנהלת עיריית מודיעין החליט למקם את ההופעה של היהודים דווקא ביום רביעי. מישהו שם ודאי לא מת עלי, בטח שמע על הרגלי השתיה שלי במחוזות עירו, והחליט שעדיף שלא אהיה נוכח. אך מיהו ראש עריית מודיעין שיעצור את הקשיש מללכת להופעה הכי שווה בעיר שלו?
אני עוזב את הבסיס בשעה 17:15 כאשר פני מועדות אל העיר מודיעין, ללא תוכנית עבודה מסודרת לאיך אמור אני לעשות את הבלתי אפשרי ולהספיק לחזור לבסיס לפני השעה 7 בבוקר ולעמוד יחד עם כולם למסדר.
בלובי של ההיכל המפואר דחוסים להם 400 מתושבי העיר מודיעין וקשיש ירושלמי אחד. מיד עם כניסתי לאולם פצחתי בפעילות מינגלינג ענפה, נשיקה על הלחי פה, סמול-טוק חביב שם. ואז מתוך הקהל ניגשים אלי אמיגו, ומאוחר יותר גם דניאלה עם המשפט מנפח האגו "אתה קשיש בן 18!", אין דבר משמח יותר עבור בלוגר מזיהוי על ידי הגולשים, כמובן שהחמודים זכו לתמונה וקישור בבלוג.
אחרי חצי שעה של ציפיה נפתחו להם שערי ההיכל ונכנסנו לצפות בתחרות הלהקה הצעירה של מודיעין, צרחנו, עודדנו, סימסנו, ובחרנו את מי שעתידה לייצד את מודיעין במאבקה על תואר "העיר עם הלהקה הצעירה הכי ש!!ה בארץ".
הקשיש ואמיגו
הקשיש ודניאלה
ואז, אחרי הפסקה קצרה, הם סוף סוף עולים לבמה, אורית שחף, תום פטרוב, אבי יפרח, ערן מיטלמן, שמוליק בודגוב ואשר פדי או במילה אחת "היהודים". אין מילים לתאר את האנרגיות שסררו באולם. היהודים נשארים היהודים, אם זה לפני עשרות אלפי אנשים ב"ווליום כנרת" ואם זה לפני 400 איש ב"היכל התרבות מודיעין". השומרים עמדים ומונעים מאיתנו להתקרב מעבר לשורה הראשונה ולעמוד מול הבמה, תום מביט במתרחש אומר "מאבטחים, אנחנו נורא מעריכים את העבודה שאתם עושים אבל או שתתנו להם להתקרב לכאן או שאנחנו נבוא אליהם", השומרים נכנעים להפצרות ואנחנו פורצים אל קדמת הבמה עומדים שם, מטרים ספורים מתום, כמעט נוגעים באורית. שירים חדשים מ"פורטה" לצד הישנים והמוכרים מתנגנים בעוצמה. ואז, "ג'קי מצאה לה איזה כלב זרוק לו ברחוב, אז לקחה אותו הביתה שיהיה לה משהו לעשות", והקהל צורח, כולם מכירים את המילים, מוציאים את הגרון "ככה זה מה שיש לה, תמיד אותו דבר, ככה זה מה שיש בה", אורית יורדת אל הקהל, כמו מלכה אמיתית הנתינים נושאים אותה על כפייהם, מחזיקים את מלכתם, והיא ממשיכה בשיר. מלכה, כבר אמרתי? פטרוב מושיט יד ומרים אותה חזרה אל הבמה, השיר מסתיים והאורות כבים. היהודים יורדים מהבמה, ואנחנו כמו מסומם מחוץ לתחנה המרכזית בתל אביב שחייב עוד מנה, מתחננים בפניהם לחזור, בהתחלה בתחינה חרישית, ואז הקול גדול, בהתחלה בודדים ואז כולם יחד "אם יש מתים למעלה בשמיים, אז עוד מעט אני איתם, מה שנשאר לקחת בינתיים, הרבה אוויר ולהוציא עשן". הם נכנעים, וחוזרים לבמה. (לא, זה כלל לא היה מתוכנן, ולא כתוב בתוכניה, זה אנחנו שכנענו אותם לעלות לעוד שיר אחד). "עוד ארון אחד", אולי השיר הטוב ביותר של היהודים, והם מבצעים אותו כמו שרק היהודים יודעים. הקהל ששרוי באורגזמה קוסמית עוד מ"ג'קי" צורח כאילו אין מחר, זה פשוט לא יכל להיות יותר טוב מזה.
האורות כבים, והיהודים יורדים מהבמה, אך הפעם זה על אמת, ואני מתקשה להתעורר מהחלום לצאת מ'המציאות הנפרדת', נאלץ להתמודד עם אולם המופעים של היכל התרבות ועם האנשים המתחילים לצאת ולעזוב, עם המחסור הצורם בבסים ודיסטרשן.
***
הקשיש רץ אל עבר המגורים, השעה 7:01 הקצינים לוודאי שורצים להם
מזה דקה במגורים, עורכים מסדר. הם יראו אותי, על הסקיני השחור ומעיל העור
שלגופי עולה ומתנשף במדרגות, רץ אל החדר. במבט מאשים יביטו בי ויוציאו את
כתב התלונה מהכיס, אני כבר רואה את זה "איחור למסדר, כניסה לבסיס בלבוש
אזרחי" ושאר האשמות.
אני נכנס בריצה למגורים, נופל על ברכי, מתנשף. חנוכה. הדממה בבסיס. המסדר בוטל. ניצלתי!
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
