 היו לי כוונות טובות, לא רציתי ללכלך, התכוונתי להקיא דרך החלון... אבל הוא היה סגור... |
| 7/2008
דכדוך כולם שואלים אותי עליו, על המבט הזה שמלווה אותי יותר מדי לאחרונה. לא, אינני כועס עליכם, אינני עייף, אינני "מבעוס" ואולי בעצם כן. או יותר נכון מדוכדך. והדכדוך הוא אולי הגרוע ביותר במנעד הרגשות. והיכן מקומו של הדיכאון, אם כך, במירות מטופש זה אחר תואר הגרוע שברגשות? - היכנשהו, אך לא כאן. הדיכאון הוא סקסי, מרגש וסוחף, מושך תשומתץ לב, שחור וחושני. הדכדוך הוא משעמם, אפור וחדגוני, אין בו סקסאפיל - רק מיאוס. מהיכן הוא נובע? אלף סיבות. אך העיקרית בהן, גם היא, אינה סקסית בעליל. לא לב שבור ולא טרגדיה נוראית. זו היומיומיות השוחקת, היחס המגעיל, והפרצוף ה'מבעוס' איתו אתה עולה לאוטובוס בבוקר, רק מהמחשבה על המקום אליו אתה נוסע או בקיצור, הצבא, המפקדים והריבים הבלתי פוסקים איתם... והאנשים האלו איתם אתה נלחם. לא ברור מי או מתי ירה את יריית הפתיחה במלחמה. הדבר הברור היחיד הוא המנצח, כי במלחמות כאלו, בין מפקד לפקודיו המנצח הוא אחד - וזה לא אתה. ובכל זאת אתה נאבק, מתחמק ממכות ואפילו מטיל כממה משלך כשהעיתוי מזדמן. והמלחמה נמשכת ונמשכת והסכם שלום לא נראה באופק, גם הפסקת אש - אפילו לא הודנה קצרה...
ואתה מדוכדך, מאוד מדוכדך, פשוט כי משבע וחצי בבוקר עד חמש וחצי אחר הצהוריים אתה רק בלהלחם.

| |
|