ההרגשה הזאת, הכמעט פוסט-אורגזמית שבאה אחרי פרסום פוסט שהגיע ל"המלצת העורך", מסרבת לעזוב אותך גם אחרי שעזבת את הדף הראשי, מעין תפיחה עצמית על השכם, מנוחה דרוכה על זרי הדפנה. והפוסט הזה, הוא הסיגריה שאחרי, כאילו שהאגו הבלוגרי של לא מספיק מנופח, להגיע לעמוד הראשי של ישרא הופך אותו לכמעט בלתי נשלט. חיוך שלא נמחק, מנסה להסביר לכל אמחב"ים ("אנשים מוזרים חזרי בלוג") שזה ממש מגניב להיות בדף הראשי, מגיע למסכנה שחיי מתחלקים לשני חלקים: לפני 'תרבות הבובליליזם' ואחרי 'תרבות הבובליליזם' ואז שואל את עצמי אם לא הגזמתי עם התגובה. ואז עונה לעצמי שכן.

לחזר אחרי קהל זה קצת כמו לחזר אחרי אשה, אסור להראות נכונות גבוהה מדי, רצון, ואת הקלפים רצוי לשמות כמה שיותר קרוב לחזה. כך זה אצל סלבריטאים וכך זה אצל בלוגרים, שהרי גם אנחנו כוכבים, אם כי בעולם קטן הרבה יותר. אף ידוען מתחיל שמצהיר בגלוי על רצונו להיות סלב אינו נשאר בשמי עולם הזהר זמן רב, הקהל לא אוהב את זה, יש לחזור ולומר בכל ראיון כי אתה שר רק כי כך אתה מביע את עצמך ומשחק רק כי עולם המשחק בוער בך, ולא כי, חלילה, אתה רוצה להתפרסם. וכך גם עם בלוגרים, אל לך לומר כי אתה רוצה קוראים רבים, כניסות ותגובות, אתה הרי נמצא כאן רק כדי לכתוב, וכותב בשביל עצמך, וכמות הקוראים היא רק אבקת הסוכר שמפוזרת מעל הסופגניה. לכן התלבטתי רבות לפני פרסום פוסט זה, ולבסוף החלטתי שאם אני הולך עם האמת שלי, אלך איתה עד הסוף. אז נכון, אני נמצא כאן רק כדי לכתוב, וכותב בשביל עצמי. אך על משקל השאלה הפילוסופית, 'אם עץ נופל ביער, ואיש אינו שומע אותו, האם הוא משמיע קול?', נשאלת השאלה, אם אין איש שיקרא את הגיגיך, האם הם בכלל מהוגגים? כלומר אם אכתוב פוסט ואיש לא יקרא אותו, מהי המשמעות שלו? וחוץ מהאפשרות לחזור ולקרוא בו מה ההבדל, במקרה כזה, בין פוסט לסתם שרעף שחולף בראשי.

כמו שברור כי כל אלמוני המגיע לאודישני 'כוכב נולד' רוצה להתפרסם, כך גם כשאני מפרסם פוסט אני רוצה שיקראו אותו, ורצוי כמה שיותר אנשים, ואם זה 1300 אנשים ביום, אז העולם מחייך.

מעניין כמה מהאנשים שהגיעו ל"המלצת העורך" עשו על זה פוסט...