|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
תהיה יפה ותשתוק
אני זוכר ימים בהם נראו לי אבסורדיים ליהוגיה של מירי בוהדנה וחברותיה, כשהן מרוחות על שער "רייטינג" ומתראיינות על מחיר היופי, על כמה קשה להיות יפה, על ההנחה הכללית כי אם את יפה כנראה שאין בך יותר מזה, על כך שנדמה כי אם אתה נראה טוב אין צורך להקשיב לדברייך, אתה הופך לדו מימדי.
רק בתקופה האחרונה הבנתי כי אלו אינן תלונות שווא שנועדו ליצור אמפטיה, ולא "צרות של עשירים" בהן מבקשת הגברת להתהדר בכדי להוכיח שלא הכל וורוד בממלכת בוהדנה. זו מציאות חברתית שבאמת מטרידה אותה. זה לא שאני טוען כי אני יפה מדי, ממש לא, אני רחוק מזה. זה פשוט שבזמן האחרון אני מרגיש שהחיצוניות מעפילה על הפנימיות.
זה בתחיל בפוסט 'על מה אני כותב' בו ביקשתי מהקוראים לתאר את הבלוג שלי, ורבות מהתגובות היו:
"אתה סקסי שאין דברים כאלה..
חתיך ברמות מטורפות..
הייתי עושה אותך:)
90% מהבנות נכנסות לבלוג הזה כדי לראות תמונות שלך.."
"עזוב מה אתה רושם, תמשיך לשים והבנות ימשיכו להגיע, רק אל תשכח להעביר לידים מידי פעם :)
ואגב, באמת סחה הריבועים, לך תהיה דוגמן ."
"בנות באות במיוחד לראות אותך אם בוקסר [אני אחת מהם] :]
מצפות שתוריד יותר"
זה לא שאני נעלב. לנצח אהיה צמא לתגובות מתלהבות והצעות מגונות. אך אני שואל את עצמי, האם אין בי יותר מקוביות בבטן ועיניים ירוקות. והאם אם לא הייתי שם תמונות חשוב בפוזות נרקסיסטיות הייתם מתייחסים אלי ביתר רצינות? או שמא פשוט הייתי מאבד את הקוראים (ובעיקר הקוראות) שנכנסים אלי בגלל התמונות.
פרדוקסלי שזה נמצא בשליטתי, שאני רואה איך התמונות מושכות את תשומת הלב מהכתוב ובכל זאת אני מרגיש צורך לשים אותן. כאילו אני חייב. אני לא רוצה לירות לעצמי ברגל, תמשיכו להגיב לי תגובות כאלו, אבל מדי פעם גם תנסו להבין מה ניסיתי להגיד...
וזה שבפוסט הזה אין תמונה זה לא ניסוי, אני הרי אחזור לשים את התמונות בכל מקרה, זו אפילו בקושי אמירה, סתם יהיה טפשי לשים תמונה 'חשה' ספוסט כזה...
אני יודע שזה לא ישתנה, אני אמשיך לשים את אותן תמונות, לקבל נאצה ותגובות על חיצוניות ועוד כמה שבאמת יתעמקו בכתוב... ואני לתומי חשבתי שהכישרון שלי הוא כתיבה ולא קוביות בבטן.
| |
על מה אתה כותב?
כמעט מדי יום שואלים אותי יחמ"ים (ישויות חסרות בלוג) "על מה אתה כותב" ואיני יודע מה לענות. אני מלהג משהו כמו "על החיים, כל מיני סיפורים, חלק רציני, חלק צחוקים וכאלה...". אך עם הזמן השאלה מחלחלת אל תוך ליבי ואני שואל את עצמי, על מה באמת אני כותב? איך אמור אני לשווק את מקדשי הוירטואלי בפני אותם יצורים משונים שמעולם לא פתחו בלוג.
אז ממה בעצם מורכב הבלוג? הגיגים על החיים, ניתוחים וכתבות סוציו-בידוריות, סיפורים משעשעים ואפילו פוסטמונותים וסיפור קצר אחד.
אך כמו בחיים, כך גם בבלוג. השלם עולה על סך חלקיו, ואני תוהה, במה הבלוג הזה באמת עוסק?
אחרי התחבטויות רבות בשאלה חשבתי כי התיאור הקרוב ביותר הוא שהבלוג הוא מעין טור אישי שמהווה מראה של עולמי. נשים אומרות שבמשביר יש מראות מרזות, וכזו היא אולי גם מראת הבלוג, קצת יותר אינטנסיבי, סקסי, יפה, ערוך ומסוגנן מאשר ביומיום, אבל זה אני... אך משום מה גם הסבר זה לא נשמע לי מספק...
מדי פוסט אני תוקף נושא אחר, או לפחות מנסה, החל מציור מכוער של אנג'י ועד מה שמשפיע על תפיסת עולמינו, ובכל זאת, גם אחרי שנתיים. אין לי מושג על מה אני כותב.
יש הצעות? איך אתם הייתם מתארים את הבלוג למישו שלא מכיר?...
| |
Post-Depression
ריק, ריק, ריק...
הכל ריק...
זה מצחיק כמה מה שנדמה לנו שאנחנו רוצים מתגלה לנו כמפח נפש כשאנחנו משיגים אותו. אותם חיים שרציתי רק לפני כמה שנים, מלאי בילויים, אלכוהול, סקס, ווטאבר, הגעתי אליהם, ואיפה, איפה האושר שהבטיחו לי? כמו ילד קטן אני מתרוצץ ומחפש, אולי הוא כאן, מתחבא מאחורי המסיבה ביום שישי, או מתחת לבקבוק הוודקה ליד הקריסטל-אקזוטי, ואולי, ואולי... והוא פשוט לא כאן.
והכי מפחיד הוא, שאני לא רוצה דבר. כבר אין בי רצונות של ממש, פעם זה היה ככה, רציתי בנות, רציתי לעשות כיף, אפילו נהנתי נורא מכל יציאה לעיר, ועכשיו? איני רוצה דבר, כלום. ולמה אני מחכה? לסופ"ש 3 ימים, זה כמעט חצי שבוע. וגם הוא, לא מצליח לספק אותי, הוא לא כמו בפנטזיות. על אלכוהול בדיוק בכמות הדרושה, על סטוץ לוהט, על רק אנשים שאני אוהב, על משחק "אמת או חובה" מהנה.אומשו. ואם זה לא זה, וזה אף פעם לא זה, זה פשוט לא מספק.
I can't get no satisfaction...
פעם הייתי בן אדם סובל, דכאוני. והיום? היום אני בן אדם חלול... שהתגלה לו כי מה שהוא רצה באותם ימים של דיכאון לא מקנה לו אושר. והוא לא יודע מה לחפש עכשיו, מה לרצות, כי זה הדבר היחיד שהוא יודע לרצות. ומה עכשיו? אני אמור לחפש משמעות במשהו חדש?
מה שעושה לי טוב, כמה עצוב, כמה אלכוהוליסטי מצידי, הוא הוודקה. ובעצם יותר משהיא עושה טוב, היא כמו חומר הרדמה טוב, משכיחה את הריקנות, אני שוכח כמה אני חלול, והכל נראה קצת יותר... יותר...
שוכח שאין לי מטרה...
המצב הטבעי של אדם בעולמינו המודרני הוא לרצות מה שאין לו, כסף, יופי, סקס, אהבה, תהילה - ווטאבר, ולעולם להיות בהרגשה של 'אם רק אני אשיג את זה, אני אהיה מאושר'... אבל אצלי זה אחרת, אני פשוט לא רוצה, לא משתוקק לכלום. לא כמהה.
ובעצם...
אני רוצה לרצות, כל כך רוצה לרצות.
 פעם ראשונה שאני לא מנסה להיות יפה...
|
נכתב על ידי
קשיש בן 18 (כבר 23)
,
16/10/2008 11:07
בקטגוריות אישי, אלכוהול, ארס-בלוגטיקה, ארסבלוגיה, הגיגים, הרהורים, וודקה, חיי לילה, חשיפה, סופשבוע, מסיבות, סקס, אופטימי, פסימי, שחרור קיטור, דיכאון
הצג תגובות
הוסף תגובה
4 הפניות לכאן
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
דפים:
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
