|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
על מה אתה כותב?
כמעט מדי יום שואלים אותי יחמ"ים (ישויות חסרות בלוג) "על מה אתה כותב" ואיני יודע מה לענות. אני מלהג משהו כמו "על החיים, כל מיני סיפורים, חלק רציני, חלק צחוקים וכאלה...". אך עם הזמן השאלה מחלחלת אל תוך ליבי ואני שואל את עצמי, על מה באמת אני כותב? איך אמור אני לשווק את מקדשי הוירטואלי בפני אותם יצורים משונים שמעולם לא פתחו בלוג.
אז ממה בעצם מורכב הבלוג? הגיגים על החיים, ניתוחים וכתבות סוציו-בידוריות, סיפורים משעשעים ואפילו פוסטמונותים וסיפור קצר אחד.
אך כמו בחיים, כך גם בבלוג. השלם עולה על סך חלקיו, ואני תוהה, במה הבלוג הזה באמת עוסק?
אחרי התחבטויות רבות בשאלה חשבתי כי התיאור הקרוב ביותר הוא שהבלוג הוא מעין טור אישי שמהווה מראה של עולמי. נשים אומרות שבמשביר יש מראות מרזות, וכזו היא אולי גם מראת הבלוג, קצת יותר אינטנסיבי, סקסי, יפה, ערוך ומסוגנן מאשר ביומיום, אבל זה אני... אך משום מה גם הסבר זה לא נשמע לי מספק...
מדי פוסט אני תוקף נושא אחר, או לפחות מנסה, החל מציור מכוער של אנג'י ועד מה שמשפיע על תפיסת עולמינו, ובכל זאת, גם אחרי שנתיים. אין לי מושג על מה אני כותב.
יש הצעות? איך אתם הייתם מתארים את הבלוג למישו שלא מכיר?...
| |
Post-Depression
ריק, ריק, ריק...
הכל ריק...
זה מצחיק כמה מה שנדמה לנו שאנחנו רוצים מתגלה לנו כמפח נפש כשאנחנו משיגים אותו. אותם חיים שרציתי רק לפני כמה שנים, מלאי בילויים, אלכוהול, סקס, ווטאבר, הגעתי אליהם, ואיפה, איפה האושר שהבטיחו לי? כמו ילד קטן אני מתרוצץ ומחפש, אולי הוא כאן, מתחבא מאחורי המסיבה ביום שישי, או מתחת לבקבוק הוודקה ליד הקריסטל-אקזוטי, ואולי, ואולי... והוא פשוט לא כאן.
והכי מפחיד הוא, שאני לא רוצה דבר. כבר אין בי רצונות של ממש, פעם זה היה ככה, רציתי בנות, רציתי לעשות כיף, אפילו נהנתי נורא מכל יציאה לעיר, ועכשיו? איני רוצה דבר, כלום. ולמה אני מחכה? לסופ"ש 3 ימים, זה כמעט חצי שבוע. וגם הוא, לא מצליח לספק אותי, הוא לא כמו בפנטזיות. על אלכוהול בדיוק בכמות הדרושה, על סטוץ לוהט, על רק אנשים שאני אוהב, על משחק "אמת או חובה" מהנה.אומשו. ואם זה לא זה, וזה אף פעם לא זה, זה פשוט לא מספק.
I can't get no satisfaction...
פעם הייתי בן אדם סובל, דכאוני. והיום? היום אני בן אדם חלול... שהתגלה לו כי מה שהוא רצה באותם ימים של דיכאון לא מקנה לו אושר. והוא לא יודע מה לחפש עכשיו, מה לרצות, כי זה הדבר היחיד שהוא יודע לרצות. ומה עכשיו? אני אמור לחפש משמעות במשהו חדש?
מה שעושה לי טוב, כמה עצוב, כמה אלכוהוליסטי מצידי, הוא הוודקה. ובעצם יותר משהיא עושה טוב, היא כמו חומר הרדמה טוב, משכיחה את הריקנות, אני שוכח כמה אני חלול, והכל נראה קצת יותר... יותר...
שוכח שאין לי מטרה...
המצב הטבעי של אדם בעולמינו המודרני הוא לרצות מה שאין לו, כסף, יופי, סקס, אהבה, תהילה - ווטאבר, ולעולם להיות בהרגשה של 'אם רק אני אשיג את זה, אני אהיה מאושר'... אבל אצלי זה אחרת, אני פשוט לא רוצה, לא משתוקק לכלום. לא כמהה.
ובעצם...
אני רוצה לרצות, כל כך רוצה לרצות.
 פעם ראשונה שאני לא מנסה להיות יפה...
|
נכתב על ידי
קשיש בן 18 (כבר 23)
,
16/10/2008 11:07
בקטגוריות אישי, אלכוהול, ארס-בלוגטיקה, ארסבלוגיה, הגיגים, הרהורים, וודקה, חיי לילה, חשיפה, סופשבוע, מסיבות, סקס, אופטימי, פסימי, שחרור קיטור, דיכאון
הצג תגובות
הוסף תגובה
4 הפניות לכאן
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
פאניקה.
אני תמיד נשאתי בגאווה את התואר 'חיית לילה' - זה שיצא לבלות בכל מצב, זה ששום מחלה לא תשבור אותו ויסתובב בברים גם אם תהיה לו אינפוזיה מחוברת ליד ומכונת הנשמה מחוברת לנשמה, זה שיצא לחגוג גם הוא יצטרך לחזור לבסיס בטרמפים במשך 3 שעות ולהגיע בשעה 6 בבוקר, זה שגורם העייפות לא קיים במשוואה של 'האם לצאת או לא לצאת בערב'. ובכלל, משוואה זו כאילו הוכנסה היא לחזקרה שניה - התוצאתה תמיד תהיה חיובית.
כי כשאני בוחר שלא לצאת בערב חמישי, אני רואה את עצמי אחד מאותם אנשים שאני מפחד להיות, אנשים ה'מבזבים' את נעוריהם על שינה וישיבה מול הקופסא המדברת בסלון. פעולות טבעיות אלו, כשהן באות במינון העובר בכמה מיקרו-גרמים את המינון שקבעתי לעצמי הן הופכות להרסניות, מבעיתות ומעוררות חלחלה.
ובאותם רגעים קטנים של אנושיות פגעיה, כשבחומה היציבה שבנינו לבין עצמינו מבצבצים סדקים, ממהרים להם הפחדים העמוקים ביותר לחדור מבעד לאותם הסדקים, להציף כל חלקה טובה ולהפוך לפאניקה של ממש.
במקרה שלי, הסדקים מופיעים כשאני נכנע לעייפות, והפאניקה הפרטית שלי מתעוררת, מוכרת לקוראים הוותיקים כאן וחסרת בסיס ככול שתהיה- הפחד מלהתבגר\להזדקן.
ובכל אחת מאותן הפעמים הבודדות בהן אני פשוט נרדם על הספה, או גרוע אף יותר, בוחר במודע שלא לצאת, כי תשישותי גוברת עלי, אני כאילו רואה את הקמטים חורשים את פניי, מעמיקים ומתרבים, ויוצרים על מצחי את הכתובת 'זקן' עם כמה סימני קריאה ו-1 בסוף. דיכאון ורגשות אשמה אופפים אותי, והקול הקטן שבראשי אומר, 'קדימה, שב בבית, תזדקן לך בשקט בזמן שכל העולם מבלה בחוץ...'
כי ככה זה בראיית עולם מעותת של וואנבי טינאייג'ר בעשור הפאקינג שלישי לחייו.
"לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר, לפני שייגמר"
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
