היו לי כוונות טובות, לא רציתי ללכלך, התכוונתי להקיא דרך החלון... אבל הוא היה סגור... |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
פאניקה.
אני תמיד נשאתי בגאווה את התואר 'חיית לילה' - זה שיצא לבלות בכל מצב, זה ששום מחלה לא תשבור אותו ויסתובב בברים גם אם תהיה לו אינפוזיה מחוברת ליד ומכונת הנשמה מחוברת לנשמה, זה שיצא לחגוג גם הוא יצטרך לחזור לבסיס בטרמפים במשך 3 שעות ולהגיע בשעה 6 בבוקר, זה שגורם העייפות לא קיים במשוואה של 'האם לצאת או לא לצאת בערב'. ובכלל, משוואה זו כאילו הוכנסה היא לחזקרה שניה - התוצאתה תמיד תהיה חיובית.
כי כשאני בוחר שלא לצאת בערב חמישי, אני רואה את עצמי אחד מאותם אנשים שאני מפחד להיות, אנשים ה'מבזבים' את נעוריהם על שינה וישיבה מול הקופסא המדברת בסלון. פעולות טבעיות אלו, כשהן באות במינון העובר בכמה מיקרו-גרמים את המינון שקבעתי לעצמי הן הופכות להרסניות, מבעיתות ומעוררות חלחלה.
ובאותם רגעים קטנים של אנושיות פגעיה, כשבחומה היציבה שבנינו לבין עצמינו מבצבצים סדקים, ממהרים להם הפחדים העמוקים ביותר לחדור מבעד לאותם הסדקים, להציף כל חלקה טובה ולהפוך לפאניקה של ממש.
במקרה שלי, הסדקים מופיעים כשאני נכנע לעייפות, והפאניקה הפרטית שלי מתעוררת, מוכרת לקוראים הוותיקים כאן וחסרת בסיס ככול שתהיה- הפחד מלהתבגר\להזדקן.
ובכל אחת מאותן הפעמים הבודדות בהן אני פשוט נרדם על הספה, או גרוע אף יותר, בוחר במודע שלא לצאת, כי תשישותי גוברת עלי, אני כאילו רואה את הקמטים חורשים את פניי, מעמיקים ומתרבים, ויוצרים על מצחי את הכתובת 'זקן' עם כמה סימני קריאה ו-1 בסוף. דיכאון ורגשות אשמה אופפים אותי, והקול הקטן שבראשי אומר, 'קדימה, שב בבית, תזדקן לך בשקט בזמן שכל העולם מבלה בחוץ...'
כי ככה זה בראיית עולם מעותת של וואנבי טינאייג'ר בעשור הפאקינג שלישי לחייו.
"לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר, לפני שייגמר"
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
