ההרגשה הלא מוכרת הזאת של פקחות בערב שישי אינה הופכת מוזרה פחות גם בסופ"ש השני של התנזרותי מאלכוהול.

האנשים מתנהגים מוזר, שמחים ומוארים, חייכנים ומגבבים שטויות לרוב. מבדר לראות את הסובבים אותך שתויים כשבדמך אף לא טיפת אלכוהול. הארועים, הפרטים ורעיונות ה-"וואי, אני צריך לכתוב על זה בבלוג" נזכרים בבהירות של יום שמש קייצי.

אך עם זאת הכל איטי הרבה יותר, אפילו משעמם. סף החרמנות יורד פלאים, ועלמות החן יפות הרבה פחות. השיחות מתנהלות משל היה זה יום שלישי 21:00 בקניון השכונתי. זרימת המילים והרעיונות החופשית מתחלפת במגבלות בנימוס, רמת ההיכרות, ההשלכות האפשריות על מכרים משותפים ושאר ההגבלות שאנו מטילים על עצמנו עם אנשים כמעט זרים. וכשלא נכנס יין, לא יוצאים סודות.

הקשה ביותר הוא לשבת סביב בקבוק וודקה, פריגת וכוסות פלסטיק ולראות את האחרים גומעים כוס אחר כוס, נכנסים למצב הזה בו אני שוהה כל שבוע אחר ביום ובשעה הזו. להריח את בקבוק בשקיקה בתקווה להשתכר מהריח, ולהתבדות בפעם ה-100 שהטריק הזה לא באמת עובד.

מישהו אי פעם השתכר מריח?!