|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
היו לי המון רעיונות לשם לפוסט הזה
'הפסקה', '30 יום', 'אתגר', 'מסכנות', 'משבר?', 'החלטה', 'חודש ימים'.
בעקבות הארועים האחרונים והמצב הכללי החלטתי להפסיק עם האלכוהול למשך חודש.
עכשיו שכולם יודעים, אל תדרדרו אותי...
| |
Post-Depression
ריק, ריק, ריק...
הכל ריק...
זה מצחיק כמה מה שנדמה לנו שאנחנו רוצים מתגלה לנו כמפח נפש כשאנחנו משיגים אותו. אותם חיים שרציתי רק לפני כמה שנים, מלאי בילויים, אלכוהול, סקס, ווטאבר, הגעתי אליהם, ואיפה, איפה האושר שהבטיחו לי? כמו ילד קטן אני מתרוצץ ומחפש, אולי הוא כאן, מתחבא מאחורי המסיבה ביום שישי, או מתחת לבקבוק הוודקה ליד הקריסטל-אקזוטי, ואולי, ואולי... והוא פשוט לא כאן.
והכי מפחיד הוא, שאני לא רוצה דבר. כבר אין בי רצונות של ממש, פעם זה היה ככה, רציתי בנות, רציתי לעשות כיף, אפילו נהנתי נורא מכל יציאה לעיר, ועכשיו? איני רוצה דבר, כלום. ולמה אני מחכה? לסופ"ש 3 ימים, זה כמעט חצי שבוע. וגם הוא, לא מצליח לספק אותי, הוא לא כמו בפנטזיות. על אלכוהול בדיוק בכמות הדרושה, על סטוץ לוהט, על רק אנשים שאני אוהב, על משחק "אמת או חובה" מהנה.אומשו. ואם זה לא זה, וזה אף פעם לא זה, זה פשוט לא מספק.
I can't get no satisfaction...
פעם הייתי בן אדם סובל, דכאוני. והיום? היום אני בן אדם חלול... שהתגלה לו כי מה שהוא רצה באותם ימים של דיכאון לא מקנה לו אושר. והוא לא יודע מה לחפש עכשיו, מה לרצות, כי זה הדבר היחיד שהוא יודע לרצות. ומה עכשיו? אני אמור לחפש משמעות במשהו חדש?
מה שעושה לי טוב, כמה עצוב, כמה אלכוהוליסטי מצידי, הוא הוודקה. ובעצם יותר משהיא עושה טוב, היא כמו חומר הרדמה טוב, משכיחה את הריקנות, אני שוכח כמה אני חלול, והכל נראה קצת יותר... יותר...
שוכח שאין לי מטרה...
המצב הטבעי של אדם בעולמינו המודרני הוא לרצות מה שאין לו, כסף, יופי, סקס, אהבה, תהילה - ווטאבר, ולעולם להיות בהרגשה של 'אם רק אני אשיג את זה, אני אהיה מאושר'... אבל אצלי זה אחרת, אני פשוט לא רוצה, לא משתוקק לכלום. לא כמהה.
ובעצם...
אני רוצה לרצות, כל כך רוצה לרצות.
 פעם ראשונה שאני לא מנסה להיות יפה...
|
נכתב על ידי
קשיש בן 18 (כבר 23)
,
16/10/2008 11:07
בקטגוריות אישי, אלכוהול, ארס-בלוגטיקה, ארסבלוגיה, הגיגים, הרהורים, וודקה, חיי לילה, חשיפה, סופשבוע, מסיבות, סקס, אופטימי, פסימי, שחרור קיטור, דיכאון
הצג תגובות
הוסף תגובה
4 הפניות לכאן
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
אישי
ההרגשה המוזרה הזאת לפני פרסום פוסט אישי מדי, תוקפת תמיד, שואלת איפה צריך לעבור הגבול הין האישי לציבורי. וגם אחרי שההחלטה התקבלה, פוסט רגשי, חושפני אולי דיכאוני, הפחד לחשוף יותר מדי קיים באופן מתמיד.
קשה לי להבין אותם, את הבלוגרים ששופכים מדי פוסט את מגירת הנפש אל מול אלפים, לי הרבה יותר קל לצלם מספר תמונות עם בקבוק וודקה וכמה כוסיות (עם שורוק או צרה, לבחירתכם) לכתוב כמה הרהורים מלומדים על הא ועל דה ולהרגיש שאת שלי עשיתי. אך איני יכול שלא לקנא בהם, בחופש שהם נותנים לעצמם לשפוך הכל, לספר, להתנקות, לשתף.
אבל ההחלטה התקבלה, וביום חמישי בבוקר, אני הולך לפרסם את אחד הפוסטים היותר אישיים שהיו כאן.
מי בא לבראשית?
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
