|
קטעים בקטגוריה: -.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
תהיה יפה ותשתוק אני זוכר ימים בהם נראו לי אבסורדיים ליהוגיה של מירי בוהדנה וחברותיה, כשהן מרוחות על שער "רייטינג" ומתראיינות על מחיר היופי, על כמה קשה להיות יפה, על ההנחה הכללית כי אם את יפה כנראה שאין בך יותר מזה, על כך שנדמה כי אם אתה נראה טוב אין צורך להקשיב לדברייך, אתה הופך לדו מימדי. רק בתקופה האחרונה הבנתי כי אלו אינן תלונות שווא שנועדו ליצור אמפטיה, ולא "צרות של עשירים" בהן מבקשת הגברת להתהדר בכדי להוכיח שלא הכל וורוד בממלכת בוהדנה. זו מציאות חברתית שבאמת מטרידה אותה. זה לא שאני טוען כי אני יפה מדי, ממש לא, אני רחוק מזה. זה פשוט שבזמן האחרון אני מרגיש שהחיצוניות מעפילה על הפנימיות. זה בתחיל בפוסט 'על מה אני כותב' בו ביקשתי מהקוראים לתאר את הבלוג שלי, ורבות מהתגובות היו:
"אתה סקסי שאין דברים כאלה.. חתיך ברמות מטורפות.. הייתי עושה אותך:) 90% מהבנות נכנסות לבלוג הזה כדי לראות תמונות שלך.."
"עזוב מה אתה רושם, תמשיך לשים והבנות ימשיכו להגיע, רק אל תשכח להעביר לידים מידי פעם :) ואגב, באמת סחה הריבועים, לך תהיה דוגמן ."
"בנות באות במיוחד לראות אותך אם בוקסר [אני אחת מהם] :] מצפות שתוריד יותר" זה לא שאני נעלב. לנצח אהיה צמא לתגובות מתלהבות והצעות מגונות. אך אני שואל את עצמי, האם אין בי יותר מקוביות בבטן ועיניים ירוקות. והאם אם לא הייתי שם תמונות חשוב בפוזות נרקסיסטיות הייתם מתייחסים אלי ביתר רצינות? או שמא פשוט הייתי מאבד את הקוראים (ובעיקר הקוראות) שנכנסים אלי בגלל התמונות. פרדוקסלי שזה נמצא בשליטתי, שאני רואה איך התמונות מושכות את תשומת הלב מהכתוב ובכל זאת אני מרגיש צורך לשים אותן. כאילו אני חייב. אני לא רוצה לירות לעצמי ברגל, תמשיכו להגיב לי תגובות כאלו, אבל מדי פעם גם תנסו להבין מה ניסיתי להגיד... וזה שבפוסט הזה אין תמונה זה לא ניסוי, אני הרי אחזור לשים את התמונות בכל מקרה, זו אפילו בקושי אמירה, סתם יהיה טפשי לשים תמונה 'חשה' ספוסט כזה... אני יודע שזה לא ישתנה, אני אמשיך לשים את אותן תמונות, לקבל נאצה ותגובות על חיצוניות ועוד כמה שבאמת יתעמקו בכתוב... ואני לתומי חשבתי שהכישרון שלי הוא כתיבה ולא קוביות בבטן.
| |
על מה אתה כותב? כמעט מדי יום שואלים אותי יחמ"ים (ישויות חסרות בלוג) "על מה אתה כותב" ואיני יודע מה לענות. אני מלהג משהו כמו "על החיים, כל מיני סיפורים, חלק רציני, חלק צחוקים וכאלה...". אך עם הזמן השאלה מחלחלת אל תוך ליבי ואני שואל את עצמי, על מה באמת אני כותב? איך אמור אני לשווק את מקדשי הוירטואלי בפני אותם יצורים משונים שמעולם לא פתחו בלוג. אז ממה בעצם מורכב הבלוג? הגיגים על החיים, ניתוחים וכתבות סוציו-בידוריות, סיפורים משעשעים ואפילו פוסטמונותים וסיפור קצר אחד. אך כמו בחיים, כך גם בבלוג. השלם עולה על סך חלקיו, ואני תוהה, במה הבלוג הזה באמת עוסק?
אחרי התחבטויות רבות בשאלה חשבתי כי התיאור הקרוב ביותר הוא שהבלוג הוא מעין טור אישי שמהווה מראה של עולמי. נשים אומרות שבמשביר יש מראות מרזות, וכזו היא אולי גם מראת הבלוג, קצת יותר אינטנסיבי, סקסי, יפה, ערוך ומסוגנן מאשר ביומיום, אבל זה אני... אך משום מה גם הסבר זה לא נשמע לי מספק...
מדי פוסט אני תוקף נושא אחר, או לפחות מנסה, החל מציור מכוער של אנג'י ועד מה שמשפיע על תפיסת עולמינו, ובכל זאת, גם אחרי שנתיים. אין לי מושג על מה אני כותב.

יש הצעות? איך אתם הייתם מתארים את הבלוג למישו שלא מכיר?...
| |
המלצת העורכים
ההרגשה הזאת, הכמעט פוסט-אורגזמית שבאה אחרי פרסום פוסט שהגיע ל"המלצת העורך", מסרבת לעזוב אותך גם אחרי שעזבת את הדף הראשי, מעין תפיחה עצמית על השכם, מנוחה דרוכה על זרי הדפנה. והפוסט הזה, הוא הסיגריה שאחרי, כאילו שהאגו הבלוגרי של לא מספיק מנופח, להגיע לעמוד הראשי של ישרא הופך אותו לכמעט בלתי נשלט. חיוך שלא נמחק, מנסה להסביר לכל אמחב"ים ("אנשים מוזרים חזרי בלוג") שזה ממש מגניב להיות בדף הראשי, מגיע למסכנה שחיי מתחלקים לשני חלקים: לפני 'תרבות הבובליליזם' ואחרי 'תרבות הבובליליזם' ואז שואל את עצמי אם לא הגזמתי עם התגובה. ואז עונה לעצמי שכן.
לחזר אחרי קהל זה קצת כמו לחזר אחרי אשה, אסור להראות נכונות גבוהה מדי, רצון, ואת הקלפים רצוי לשמות כמה שיותר קרוב לחזה. כך זה אצל סלבריטאים וכך זה אצל בלוגרים, שהרי גם אנחנו כוכבים, אם כי בעולם קטן הרבה יותר. אף ידוען מתחיל שמצהיר בגלוי על רצונו להיות סלב אינו נשאר בשמי עולם הזהר זמן רב, הקהל לא אוהב את זה, יש לחזור ולומר בכל ראיון כי אתה שר רק כי כך אתה מביע את עצמך ומשחק רק כי עולם המשחק בוער בך, ולא כי, חלילה, אתה רוצה להתפרסם. וכך גם עם בלוגרים, אל לך לומר כי אתה רוצה קוראים רבים, כניסות ותגובות, אתה הרי נמצא כאן רק כדי לכתוב, וכותב בשביל עצמך, וכמות הקוראים היא רק אבקת הסוכר שמפוזרת מעל הסופגניה. לכן התלבטתי רבות לפני פרסום פוסט זה, ולבסוף החלטתי שאם אני הולך עם האמת שלי, אלך איתה עד הסוף. אז נכון, אני נמצא כאן רק כדי לכתוב, וכותב בשביל עצמי. אך על משקל השאלה הפילוסופית, 'אם עץ נופל ביער, ואיש אינו שומע אותו, האם הוא משמיע קול?', נשאלת השאלה, אם אין איש שיקרא את הגיגיך, האם הם בכלל מהוגגים? כלומר אם אכתוב פוסט ואיש לא יקרא אותו, מהי המשמעות שלו? וחוץ מהאפשרות לחזור ולקרוא בו מה ההבדל, במקרה כזה, בין פוסט לסתם שרעף שחולף בראשי.
כמו שברור כי כל אלמוני המגיע לאודישני 'כוכב נולד' רוצה להתפרסם, כך גם כשאני מפרסם פוסט אני רוצה שיקראו אותו, ורצוי כמה שיותר אנשים, ואם זה 1300 אנשים ביום, אז העולם מחייך.
מעניין כמה מהאנשים שהגיעו ל"המלצת העורך" עשו על זה פוסט...
| |
דפים:
|