אני לא זוכר מתי בדיוק, אך נדמה כאילו היה זה ממש מזמן, היו ימים בהם ברירת המחדל לשיחה עם זר הייתה מזג האוויר ולא ההדחה האחרונה, ימים בהם פרידמנים לא היה יותר משם משפחה, והשד העדתי רבץ לו בשקט במאורתו החשוכה.

כשימים אלו נגמרו, אנחנו נאלצנו לבחור לעצמינו פייבוריט במהירות האפשרית, אחרת נצא מנותקים ממדורת השבט הרשמית של המדינה. וכשהתבקשנו לבחור את המועמד שלנו, את האדם לו נסמס בתזזיתיות וחדרה מדי שבוע, הבחירה המתבקשת הייתה כמובן הבחירה הבובלילית, מצחיק, בעל פה גדול, לא מפחד להגיד את אשר עולה על רוחו והופך את הבית למקום מצחיק הרבה יותר. קל לאהוב את יוסי בובליל, קל מדי... אך כבר מן השבועות הראשונים היה ברור כי ארשתו החיצונית, ורושם ה'לא חושב לפני שמדבר' אותו הוא מנסה לשוות לעצמו, לא היו אלא תכסיס מתוחכם. הבובליל הוא תחמן, חכם ומחושב בדיוק כמו שאר המשתתפים. הוא משחק את המשחק, וחותר למטרה במרץ שלא נופל מאף אחד מהאחרים. ההבדל הוא לא בבובליל, ההבדל הוא בנו, ובמי שאנו בוחרים להיות מושאי ההערצה שלנו.

הרי ברור כי אם התוכניות הייתה עולה הרבה לפני שגעון הריאליטי שתקף את המדינה, לפני עשור או שניים, לבובליל לא היה סיכוי להגיע לשלב זה של התוכנית ובטח שלא לגמר, הלך הרוח התרבותי שלנו היה שונה וגיבורינו אחרים, לטוב ולרע. איני נהנה לקונן על תרבותינו הגוועת, ואני הוא האחרון שיטיף לחזרה לימים של אפליה העדתית ואמירות אומללות כמו ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז בעצרת מפלגת העבודה ב 1981. אך במה שונים אותם "צ'חצ'חים", מה"פרידמנים" של עינב בובליל? אם לא בקונטקסט התרבותי שלהם, בזמן ובמקום בו הם נאמרים. ומדוע אנו מהללים ומצטטים אמרה אחת ואת האחרת מזכים בסקילה המונית? איני רוצה לחזור לתקופה ההיא, בין השאר כיוון שברור לי כי גם משתתפים כמו לאון או ראנין, לא היו מגיעים לנקודה אליה הגיעו במשחק, כל אחד מהם מסיבותיו הברורות. אני כאן רק כדי להביע את דעתי בים של קולות עיתונאיים שמנתחים את המתרחש בבית הגדול ביומרה לנתח את החברה הישראלית.

הדיון השחוק על גזענות בבית האח הגדול לא היה עולה אם שפרה הייתה יכולה לענות על ה'פרידמנים' הזמזלזל של עינב וצבר לא היה לומד לקבל בשתיקה את ה'צוואר' המבטל של יוסי, הם גם לעולם לא יוכלו לענות, כל קריאה שתזכיר אפילו במאומה את מוצאם של בני שושלת בובליל תזכה אותם בסקילה ציבורית נרחבת, הן בשיח הציבורי והן הסמסים, להם נותר רק לשתוק, להרכין את ראשם, ולקבל כל הערה שנשלחת לעברם בכניעה מוחלטת. ולא רק מהסיבה שקריאה לא פוליטיקלי קורקטית כזו תגרור תגובה. וכאן מוצג ההבדל בין המחנות בבית בזווית המדוייקת ביותר, פרידמני הוילה יעדיפו תמיד לפתור את סיכסוכיהם בכבוד, לא לענות על כל התגרות מהצד השני, בעוד עינב בובליל תברך בהפגנתיות את היושב במרומים על עזיבתו של צבר, מול עיהם המבכות של חבריו שניות אחרי שיוצא מהבית. כנראה שהיא עדיין לא שמעה ה'אמיתיות' שלה, בה היא מנפנפת בכל הזמנות אינה מילה נרדפת לגסות רוח.

האם בחירתו של עם במועמד זה או אחר בתוכנית ריאליטי אינה משקפת את הלך הרוח הפוליטי-חברתי של התקופה? עם ישראל מתבקש כאן להחליט, האם לבחור במכנה המשותף הנמוך ביותר, בגסות הרוח, הגזענות והעילגות חסרת הבושה או ה'פרידמניות' הקרירה והיבשה אולי, אך האינטיליגנטית, הליברלית והמשכילה. את מי אנחנו מעלים על נס ובוחרים להיות גיבורי התרבות שלנו.

בשיעורי התקשורת אמרו לי שתפקידו של העיתונאי להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, להתריע בפני הציבור על מגמות מדאיגות, אפילו במחיר של שימוש מופרז בסופרלטיבים. ברור כי בחירותיו של עם בתוכנית ריאליטי אומרות רבות על אופיו של העם. היום בו אחרון הפרידמנים יעזוב את בית האח הגדול, ללא מיליון, יסמל אולי יום של התחלה גדולה עבור אותו עם. ההתחלה של הסוף.