|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לב מקריסטל
החיים מטלטלים אותנו, מכים בנו ושורטים אותנו, זורקים
אותנו לתהומות ומביטים בנו עושים את הדרך הארוכה בטיפוס מעלה. אהבות נכזבות,
כשלונות, צלקות ופחדים מעצבים את מי שאנחנו. לבבות שבורים, אכזבות, סטירות ורגשות
אשם בונים סביבינו חומות, מקשיחים את ליבינו, מלמדים אותנו לשמור אותו קרוב קרוב
ולא למסור אותו לאף אחד שמא נמצא אותו שוב על הרצפה, מנופץ לאלפי רסיסי קריסטל
קטנטנים.
אז מהו בעצם ניסיון? מי אנחנו באמת? האם אנחנו אותן
מכות שקיבלנו, שעיצבו את אישיותינו, או שיש משהו עמוק יותר, בסיסי יותר, איזושהי
אישיות שהיא מעבר לניסיון הקשה? האם אותם שיעורים אשר למדנו בסבל רב הם לא יותר
מלכלוך, שריטות על הזכוכית שמפריעות לנו לראות את העולם כפי שהוא.
ומי בעצם מנצח במירוץ? האם זה אנחנו, המוכים, שנפלנו
וקמנו, חיברנו במשך שנים את רסיסי הקריסטל בדבק מגע לכדי לב פועם וכמעט שלם. או שאולי
אלו הם דווקא האנשים עליהם הגורל ריחם, שנפשם נקייה מצלקות, שליבם עדיין שלם
ומנצנץ כמו באותם ימים בהם אנחנו קנינו את שלנו בחנות החרסינה. האם הם יכולים
להתאהב ממקום נקי יותר, האם אנחנו יכולים לחיות ממקום מלומד יותר.
קל להגיד שלעולם לא היינו מוותרים על מה שעברנו כי זה
הופך אותנו למי שאנחנו, זה יותר ממנחם. אך האם באמת לא היינו מוותרים על כל אותו
ניסיון מלוכלך, על כל השיעורים שלמדנו, על הכל, בשביל להתאהב עוד פעם אחת.
עוד פעם אחת כמו אז, כמו בפעם הראשונה?
| |
צרור מפתחות
כמו מבוך של מסדרונות ארוכים, כך הם חיינו, דלתות דלתות מלוות את הקירות ולרובן אין בידינו מפתחות. מחשבתינו מטיילת שם, לאורך המסדרונות, מחפשת מוצא, לנסה לפתוח דלת זו או אחרת אך נתקלת במנעול. הולכת לאיבוד, ותוך כדי מאבדת מטרה, שוכחת מהיכן באה ולאן היא הולכת. רק לעיתים נדירות נתקלת בדלת שהיא מצליחה לפתוח בכוחות עצמה.
שיחות עם אנשים, לא כאלו של מזג אוויר ושבט בארו, שיחות נפש ארוכות, שיחות על החיים ועל פילוסופיה, הן שמגדילות את צרור המפתחות איתו אנו מתמודדים עם העולם. פתאום בן שיחנו נותן לנו את המפתח בקלות לא שלא תאמן, לדלת מחשבתית שנתקלנו בה עשרות פעמים וסירבה להפתח. לו זה היה ברור, נדמה כי תמיד היה לו את המפתח הזה היכנשהו בצרור, בין ה-5 שקל של העגלות בסופר למפתח לדירה הישנה שמשום מה הוא מסרב לזרוק. השיחות האלו הן מעין שיתוף-מפתחות, נותנות לנו לפתוח דלתות שמעולם לא היינו פותחים. לפעמים המפתחות שלנו לא מתאימים למנעולים של חברינו, לפעמים המתפחות שלהם נראים לנו מיושנים\בנאליים\מוזרים ולא ניקח אותם לידינו, אך כשהם נכונים ומתאימים בדיוק למנעול הנפש שלנו הם תמיד שווים את החיפוש.
אנשים שונים מסתובבים בעולם, ולכל אחד מפתחות שונים, יש אנשים שנכיר שנים, אך להם יש רק מפתח אחד בעולם, מפתח לביתם, לראיית עולמם הצרה והקטנה. שעות של שיחות איתם לא יתנו לנו דבר מלבד דרך נחמדה לשרוף את הזמן. אולי טוב להם כך, עם המפתח הבודד שלהם, איתו הם פותחים את הדלת היחידה שהם מכירים, אולי הם אפילו אנשים מאושרים ביותר, אולי כמה שחושבים פחות נהנים יותר.
אך קיימים גם אנשים נדירים, לרוב הם יהיו דומים לנו במשהו, להם צרור כמעט זהה לשלנו, אבל רק כמעט, אותם לפעמים נפגוש בנסיעת רכבת, טרמפ אקראי או מסביב לשולחן בבר לא רועש מדי, ובשיחה אחת הם יתנו לנו את המפתחות שחיפשנו זמן כה רב, ואת המפתחות שלא חשבנו שחסרים לנו. הם יפתחו בפנינו עולמות חדשים, דרכי ראייה, פילוסופיות ותפיסות עולם במחי שיחה אחת, יראו לנו זווית חדשה להסתכל על הדברים, לפעמים אפילו יתנו לנו כאפה אותה היינו צריכים זמן רב ויעירו אותנו מעייפותינו הנצחית.
עם הגיל והזמן אנו מפתחים את כישורי חיפוש המפתחות שלנו, נהיים פילוסופיים יותר, כמה שעולמינו רחב יותר, ומפת-המסדרונות שבראשינו רחבה יותר כך פחות נחשוש לתת לאחרים ממפתחותינו, אפילו נעלה אותם לבלוג, אולי מישהו בדיוק חיפש כאלה...
| |
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
