כתבה שכתבתי לאתר BONA

עיר דרומית שוממת שנצבעה סגול, 14 אלף איש, 14 שנה אחרי הפעם האחרונה וכתב אחד שחירף את נפשו כדי לספר לכם איך היה בפסטיבל ווליום ערד.

אחרי נסיעה של שעות באוטובוס במדבריות הצחיחים של הנגב מופיעים לפנינו מאות דגלים סגולים, כן, אנחנו מתקרבים לערד. מצחיק לחשוב שפעם האחרונה שנערך פה פסטיבל, לפני 14 שנה, דגל סגול לא היה אומר לנו כלום, סלקום לקחה בלעדיות על הצבע וחסות על הפסטיבל.

אני יורד מהאוטובוס ומתחיל להדחס יחד עם כולם בדרך לקופות, אך מרגע שאני אומר לאחד מעובדי סלקום שאני כתב bona אני זוכה לקבלת פנים של מינימום רמטכ"ל, לוקחים אותי ל'חדר תקשורת' מפואר במלון הסמוך, דוחפים לידי שלל מעטפות ומסמכים, תולים על צווארי תג "תקשורת" ואמרים לי שאני תמיד מוזמן לחדר, עם ספות עור, חיבור לאינטרנט וקפה, קשים הם חייו של עיתונאי.

אני יוצא אל הרחוב הומה האדם, אלפי בני נוער על צמידים של סלקום וכמה תושבים מבוהלים שנראים כאילו מעולם לא ראו כמות כזו של אנשים. טוב, זה לא כזה מוזר לנוכח העובדה שבעיר ללא רמזורים 5 מכוניות העומדות לפני כיכר נחשבות לפקק. נראה שנכון לימי הפסטיבל אחוז האבטלה בערד ירד ל-0, בכל פינה מישהו מוכר משהו, מקבוקים ובשר על האש ועד פחיות קולה שכמה ילדים קנו בסופר ומוכרים ברווח של 3 שקלים.

ההופעה הראשונה אותה אני פוקד היא של התקווה 6, שנותנים בגרוב ומקפיצים את כולם, אי אפשר שלא להנות בהופעה שלהם, אם אם לא אוהבים את השירים אתם נסחפים עם הביט, קופצים, מתיישבים, קמים ומרימים ידיים בהוראה של עומרי גליקמן. כבר אז תג ה"תקשורת" הקסום שעד צווארי עוזר לי בפעם הראשונה כשאני מתקדם בקהל הדחוס תוך כדי החזקת תג עיתונאי וצרחות "BONA" עצבניות, אנשים משום מה מפנים את הדרך, כנראה מפחדים שאני אכתוב עליהם משהו רע.

משם אני ממשיך להפועה של נינט. באמת שאי אפשר להאשים אותי באנטי-נינטיות עיוורת, אני אוהב את נערת הרוק שצמחה מהחיילת השמנמונת במיונים ל'כוכב נולד'. אך הפעם היא נתנה הופעה חלשה, עם כמה דקות בהם חזרה על הברות כמו "אה, אה, אה, אה" כאילו ניסתה לבדוק את איכות הסאונד, אבל לפחות היה לה מחשוף נדיב.

כשכולם הלכו להדחס בפעם המיליון בהופעה של אביב גפן, אני בחרתי לתת בראש אצל אלילתי המוזהבת, מיי פיינגולד ולהקת דיזיאק. אין כמו לעמוד מטר מפרפורמרית כמו מיי, עם תחתונים כסופות, כובע טייסים ומשקפי שמש היא עולה לבמה ונותנת הופעה כמו שרק מיי יכולה לתת. כשהיא נשכבת על הפוך על הגב, מתישבת בצמידות מטרידה לאחד השומרים ונותנת למעריצה לשיר את אחד הבתים בשיר spank.

התג הקסום מציל אותי גם הפעם, עשרות מעריצות מחכות מחוץ לחדרה של מיי, אני מגיע לשם עם אחת המפיקות, היא אומרת להן "אני מצטערת, מיי תצא בקרוב, בנתיים צריכים לראיין אותה" ולרגע אחד אני לא מבין כי היא מדברת עליי, תוך רבע שנייה הדלת כבר נפתחת ובפנים יושבת לה מיי פיינגולד במלוא הדרה, עם הסיגריה הנצחית בין האצבעות. ואז קורה הלא יאומן אף יותר, מיי נעמדת, לוקחת כיסא ומעמידה אותו מול הכיסא עליו ישבה, אומרת לי באגביות לבחור איפה לשבת ומוציאה עשן. הכי מלכה!

אז מה מיי, הסיגריות זה בשביל הצרידות?

בשביל הצרידות ובשביל הסרטן!

שמעתי משומר שעמד מתחתייך מאוד נהנה:

הוא היה יכול להנות יותר, רק לא בפורום הזה...

אני חייב לשאול מאיפה הבגדים:

אני קונה הכל לבד, סטיילינג עצמי, אבל אני חייבת לציין שהצמיד הוא של ולדי בלייברג, לקחתי לו אתו.

שמעתי את 'לשבור רגל' וזה נשמע כאילו יש: זה מדהים אתה תשמע את כל האלובם אתה תהיה בהלם. יש האומרים שיש לי חוש נבואי, אבל קטונתי מלהגיד.

הבנתי שהיה לך אלבום עוד לפני שנכנסת ל"כוכב נולד", אנשים אומרים שכשנכנסת לכוכב נולד כבר לא היית ממש "נולדת", היה לך חוזה בחברת הקלטות, הופעת והכל: תראה, היה אלבום עם שירים ברמה של סקיצות, לא היה אלבום מוכן שיכל לצאת לחנויות. וזה נכון שהיה לי הרבה ניסיון ובאמת הייתי חתומה בחברת הקלטות אבל שום דבר לא ממש זז, עבדתי אבל איכשהו נבלעתי בין החריצים. ואת ההחלטה ללכת ל'כוכב נולד' לקחתי לבד, אף אחד לא האמין, כולם אמרו לי "את בטוחה שאת רוצה ללכת לזה?", "זה לא מתאים לך" ובחברת ההקלטות אפילו לא רצו שאני אלך לתוכנית, אז ככה שממש לא קודמתי על ידי חברת התקליטים או משהו כזה"

משם, חייו של כתב בונא הופכים לקשים אף יותר כשהוא משונע במיניבוס ממוזג של סלקום, כשכיסא אחד מפריד בינו ובין אסף אמדורסקי, אנחנו נוסעים להופעה המרכזית בתל ערד. וכאן אולי תמונה הבעייתיות העיקרית של 'ווליום ערד', מול פסטיבלים אחרים ו'ווליום כנרת' שנערך בחסות סלקום בשנתיים האחרונות. המרחקים גדולים, לחלק מההופעות צריך להתנייד באוטובוסים והסעות, מתחמי השינה מפוזרים והכל מפוזר מדי, במיוחד כשצריך להגיד למקומות עם תיק ענק, אוהלים ושקי שינה. אההה, וגם אין ים... ומקלחות...

היהודים פותחים את המופע המרכזי עם "גניבה" והקהל צורח, התאורה, העשן, הגיטרות וכמובן הקולות אורית שחף ותום פטרובר מגדירים מחדש את המושג לתת בראש. ובזמן שאלפי אנשים מצטופפים בכיף מאחורי הגדר אני נאלץ לצלם את המופעה ברווח שבין הבמה לגדר, במרחק של כמעט נגיעה מאורית, רק שתבינו מה אני עובר בשבילכם.

'איפה הילד' ממשיכים ונותנים אווירה רגועה יותר כשהם פותחים עם 'הביאו את הסתיו', וחמי רודנר מקדיש את "לבן בחלום שחור" לשלושת הרוגי הפסטיבל האחרון, לפני 14 שנים בו הם היו אמורים להופיע לפני משינה.

אחריהם עולים "מופע הארנבות של ד"ר קספור" ונותנים הופעה מפוצצת, ונותנים אווירה של פסטיבל ערד מהניינטיז עם "תראו אותי", "בשמלה אדומה" ו"אני אחלום לנצח".

אחריהם עולים "שבק ס" עם דגלי ענק של הספרה 7, ו"אמיפריה". כנראה שהאנרגיות בקהל גבוהות מדי, כיוון שהסאונד נופל, והלהקה לוקחת הפסקה של כמה דקות. אחריה שבק מספרים לפני כי מאז שנות ה-90 הם הלהקה שהכי הרבה פעמים נפל לה החשמל בהופעות.

את המופע סוגרים מוניקה סקס, עם הופעה חזקה שנשמשכת עד שעות הבוקר, והקהל עייף אך עדיין צורח.