השנה היא 1476, עד רקע קרנבל המסיכות של וונציה מתקיימים בעיר האיטלקית מאבקים פוליטיים עקובים מדם, כך לפחות זה נראה עבור באי כנס משחקי התפקידים של פסטיבל אייקון. הם לבושים בחליפות ושמלות נשף סטייל-ימי הביינים, עם חרבות קרטון ומסיכות קרנבל באמצע פאב תל-אביבי, לעיניהם המשתאות של עוברי האורח ומלצרי המקום. הם מגיעים כך מכל קצבות הארץ, מבאר שבע ועד הצפון, בשריון אבירים או חליפת כומר גיבן, הם נלחמים בחרבות צעצוע או משחקים סביב שולחן. זהו רק אחד מהארועים בפסטיבל אייקון, אך הוא מיצג רוח כלשהי.

לרגע נדמה כי וונציה שלהם נמצאת היכנשהו צפונית לגיק-סיטי שבחננה לנד. כי מדוע שמישהו שיש לו חיים יתלבש כך ויגיע להלחם בדרקונים במתחם הסינימטק בתל אביב. דעתי נעולה, ואני מנסה להבין מה הביא אותם לכאן "זה עניין חברתי, אנשים באים לכאן לפגוש אנשים עם תחומי עניין דומים, זה קצת דומה למשחקי מחשב, רק על באמת" מספר לי מיכאל פבזנר בן 18, שמשחק משחקי תפקידים כבר מהיסודי. אך זו לא התשובה שאני רוצה לשמוע, אני מחפש חנוניות ובריחה מהמציאות "חברה שלי הביאה אותי לאייקון פעם ראשונה, ומאז נשארתי. זה כמו לצפות בסרט ולהגיד 'אם הייתי הגיבור הייתי עושה ככה וככה' רק שאתה באמת יכול לעשות את זה". 'חברה'? אני תוהה, הם לא אמורים להיות כולם בתולים עד גיל 40? אולי לא תפסתי חנון טוב, אנסה לתפוס לי מרואיין אחר, ניצן רווה, לבוש חליפת הנשף אולי יוכל לעזור "יש בזה פן אסקפיסטי, אבל זה גם מאוד חברתי. זה מדבר לאנשים עם דמיון מפותח, אבל אנחנו לא שונים מאנשים אוהבים כדור-רגל או כל תחום אחר". 'לא, לא, הם סתם מנסים להציג לנו - לתקשורת שהם כמו כולם' אני חושב 'אין מצב שהם לא חנוני-על שמפחדים מהעולם' אני ממשיך להסתובב ברחבי הפסטיבל. עם כניסתי ל'פאבקון' אירוע הדגל של כנס משחקי התפקידים מצמידים לי שומרת ראש, כאילו הם חוששים מהתקשורת, כאילו בעבר גרמנו להם רק לעוול, אולי הם חשים בדעות שלי עליהם. אני מנסה לצוד לי מרואיין שיחשוף את הסוד שלהם, אך כולם מתנהגים דווקא סבבה, יש כאן זוגות חמודים ואטרקטיביים כמו מאיה ואודי "כל אחד מאיתנו היה מגיע לכנסים של משחקי תפקידים לבד. נפגשנו דרך חברים שלא קשורים לזה בכלל ואז גילינו ששנינו משחקים ושבכלל היינו באותו חדר כמה פעמים ולא ידענו זה על זו".

מאיה ואודי

מיכאל פבזנר ואני

 מנסה בעצמי

אולי כדי להבין את עולם משחקי התפקידים אני צריך לנסות לשחק בעצמי, אני עוטה על עצמי כמה חגורות שהבאתי מהבית, משהו בסגנון המרקיז דה-סאד כדי להכנס לאווירה ומצטרף לאחד השולחנות. מנהל גילדת השענים האיטלקית, או איתמר - מנהל הוצאה לאור בחיים האמיתיים מדריך את המשחק, אני קיבלתי פתק של לוליין, לידי יושבת שכירת חרב, כומר, גנב ולוחמת. על פי המשחק אנחנו נמצאים באיטליה של ימי הביניים, ונאספנו כדי להחזיר את כדור הקריסטל שמפעיל את מגדל השעון של ונציה מידי חבורת גנבים. איתמר מספר לנו על המקומות בהם אנחנו נמצאים ומכווין את העלילה ואנחנו אומרים איך אנחנו פועלים בכל מצב אליו אנחנו נקלעים. ואני מתחיל להבין את הקטע, זה אפילו סוג של גיף. הם לא כאלה חנונים, וגם אם כן, הם לא מזן "היפה והחנון" חסרי היכולת החברתית, פשוט אנשים די משכילים שנהנים לחגוג את פורים קצת יותר מפעם בשנה.

יש בזה קסם מסויים, וגם אם לא אלך לשחק באנשי זאב ברחבי תל אביב בליל הירח הבא אני מבין מה מביא אותם לעשות את זה. לפעמים זה נחמד לגלות שכל מה שחשבת לא נכון, זה מרענן לשבור דעות קדומות, וזה נחמד במיוחד כשתה יושב בשולחן עם איש זאב וצוענייה כוסית עם סיגריה.