יצורים טפשיים אנחנו, כוכבים בודדים עם מסלולים קבועים, מסתובבים, מסתובבים ללא מטרה. מחפשים אהבה בחלל השחור, כי מה עוד יש לנו ביקום הזה?

כל השאר הם דליים מחוררים, השוט הנוסף, הסקס המזדמן, השאכטה הארוכה, מתרוקנים מאיתנו יותר מהר משהם נכנסים. מה לא היינו נותנים בשביל השיכחה, כסף, זמן, בריאות, רק כדי לשכוח עד כמה אנחנו בעצם לבד.

לכודים, לכודים בתוך עצמינו, בעולמינו, עם השדים הפרטיים שרודפים אותנו. מחפשים נחמה, ממי שרק ייתן, להרדם בזרועות חמות, להשלות את עצמינו רק ללילה שאנחנו אוהבים, שאנחנו נאהבים.

התהייה, האם פעם, או היכנשהו, אנשים ידעו לחיות אחרת, באהבה קוסמית שמציפה הכל, או לפחות היו פחות בודדים.

אז אנחנו ממשיכים להסתובב על המסלול הכוכבי שלנו, מחכים למטאור מזדמן, שיפגע בנו, שירעיד את האדמה, שישפוך את הים, שיאיר את השמיים, אפוקליפסה, אהבה.

ומה אם... מה אם נועדו לנו רק שניים שלושה מטאוריים בחיים הכוכביים שלנו, וכולם כבר פגעו, כולם כבר היו כאן, הרעידו ושכחו, ואנחנו נועדנו להסתובב כך, בחוסר מטרה, עד קץ הימים, עד שהשמש תכבה.