|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
התלבטות
צה"ל בחר בי להיות קצין, ואני עדיין מתלבט אם לבחור בו לעוד שנה וארבעה חודשים...
מצד אחד זו הזדמנות מעולה להפרד לשלום מאותו מפקד עם נטיות סאדיסטיות ומהעבודה הלא מאתגרת.
מצד שני אני דווקא מרוצה מחיי בימים אלו ומכל מה שהצבא מאפשר לי לעשות מחוצה לו...
מצד אחד זה להוסיף שנה וארבעה חודשים לשירות הסדיר, ממש כאילו התגייסתי היום ולפניי עומדות שלוש שנים של צבא.
מצד שני זו אחלה פרספקטיבה, וגם יותר עבודה מאשר סתם צבא.
מצד אחד זו משכורת קבועה
מצד שני בתור מלצר אני יכול להרוויח את אותו הסכום תוך כדי שירות סדיר.
מצד אחד אומרים זה לצאת הבייתה פעם שבועיים רק לשישי שבת,
מצד שני כל קצין ששאלתי אמר שהוא נהנה מהקורס.
מצד אחד כל קצין ששאלתי אמר לי לא לוותר על ההזדמנות
מצד שני אני לא 'כל קצין ששאלתי'- אני אני.
מצד אחד להגיד באזרחות 'הייתי קצין' זה מרשים, וזה עוזר בחיפוש מקורות הכנסה.
מצד שני עד כמה זה כבר יכול לעזור לי בתור כתב הבידור שאני חולם להיות...
מצד אחד מה יכול להיות יותר סקסי מארון על הכתף?
מצד שני - אזרחי.
מצד אחד אומרים שזה מפתח ומבגר,
מצד שני מי רוצה להתבגר??!
ובכל זאת, קיימים באישיותי חלקים שצריכים להשתנות...
יום ראשון אני יוצא להכנסה לקורס קצינים, כשאינני בטוח בכלל במה אני רוצה. איכשהו עברתי את כל המיונים עד היום בלי להחליט באמת, ועד ה-5 לאוגוסט עליי לקבל החלטה סופית...
יותר מדי צבא בבלוג בזמן האחרון...
מקווה לגוון בפוסט הבא...
| |
להיות חומה
אחד הדברים הקשים ביותר בצבא, ואולי גם המבגרים ביותר, הוא לא הטרטורים והריצות, הפקודות והמשכורת הזעומה. אחד הדברים הקשים ביותר הוא חוסר היכולת לשחרר. פשוט לעזוב כשאתה לא יכול יותר, לשים זין על העולם. תמיד קיימת הידיעה כי מכל תהום אליה תפיל עצמך תצטרך לטפס את כל הדרך חזרה. כל טעות שתעשה, תשלם עליה את מלוא המחיר.
זכורים לי ימי התיכון העליזים, כשפשוט יכולת להשתכר כלוט ולהבריז מבית הפסר למחרת, והמחיר הגבוהה ביותר שתצטרך לשלם הוא טלפון מהמורה. כשאתה יכול מדי פעם לשים זין, מקסימום תיגש למועד ז', כשאתה יכול להגיד למורה שממררת את חייך בדיוק מה אתהחושב עליה, והעונש שייתנו לך הוא חופשה של 3 ימים מבית הספר - השעיה.
וכך אתה מוצא את עצמך על מדים, עומד כמו חומת בטון, מקבל את המכות, סופג אותן ולא מרשה לעצמך להשבר אפילו לרגע. כשהאדם השנוא עליך ביותר עומד מולך ושופך עלייך את כל התסכולים שלו בדמות צעקות ועונשים ואתה רק רוצה להחזיר לו במינימום כמה שורות של ארס, אך יודע שעל המילים אותן תוציא מפיך תשלם ביוקר, פשוט בגלל מה שיש לו על הכתף. או כשחייך האישיים יורדים להם במפלי הניאגרה ואתה רואה את היחסים שלך נשטפים להם ויורדים לביוב מצחין וכל מה שאתה רוצה לעשות זה להטביע את יגונך בכוס אך יודע שאם תעשה זאת תתבע באותה הכוס בדיוק.
זה קשה בהתחלה, ולא רק בהתחלה. זה קשה גם כשאתה כמעט שנה וחצי בצבא, וזה יהיה קשה גם לפני השחרור. אבל כמו איזה אפקט שפעם שמעתי עליו מהמורה לספורט, עצם שחוטפת מכות, לא כאלה מרסקות, כאלה שהיא יכולה לעמוד בהן, רק מתחזקת מזה.
| |
מה כבר יש לראות?! כולה מטוסים!
אל תשאלו אותי למה, אבל מישהו בצה"ל החליט להפוך ביום מסויים את הבסיס שלי לתערוכת מטוסים - לגיטימי. אבל למה היום הזה צריך להיות דווקא יום הולדתה ה-60 של מדינתינו הקטנטונת...
בסיס חיל האוויר תל נוף קיים תערוכת מטוסים מפוארת, ומי אם לא קשישכם להקים (לנקות) לנקות את האירוע...
כך שאת צהורי היום ביליתי בסחיבת חביות ושלטים ושוחררתי רק תחת ההבטחה שאחזור לבסיס לפני השעה 6:30 בבוקר. מיותר לציין שהדבר בלתי אפשרי מבחינה אוטובוסית ביום רגיל, כל שכן ביום העצמאות בו האוטובוסים מתחילים לנסוע ב9:00...
כמובן שהסכמתי לתנאים ויצאתי...
ירושלים בעצמאות דחוסה יותר מאשר ירושלים בליל שישי, דבר שנראה לי בלתי אפשרי עד שראיתי את רחובות העיר...
הופעות, מסיבות, אלכוהול, אנשים, מוזיקה, נשים, ובר חדש (תמיד נחמד לגלות אחד כזה בעיר שלך). קשה להאמין שכל אלה התאספו ליומולדת של מישהי בת 60...
הדרך חזרה לבסיס הייתה מייאשת ומצחיקה ונעשתה בדרך בה אסור לנסוע בצבא. אבל אם לא נתפסת כנראה שזה מעולם לא קרה...
לבסיס חזרתי בשעה 5:45, בדיוק לפתיחתו של חדר האוכל... בטני מקרקרת ואני מדדה אל עבר המקום ממנו בוקע ריחם של קורסונים טריים, משתדל לא ליפול מפאת האלכוהול בדם. לוקח כמה מאפים וניגל למזוג לעצמי תה חם ובתור אליו נתקל במשק"ית הת"ש שלי שמתחילה את השיחה הבאה...
המשק"ית:"אזרחי, אההה..."
הקשיש:"מה?"
המשק"ית:"למה אתה על אזרחי"
הקשיש:"מה? אסור לצאת"
המשק"ית (שכנאה לי יצאה מהבסיס בעצמאות הזה):"החיים יפים, אהה..."
הקשיש:"אל תשאלי..."
מיותר לציין שבאותו יום בבסיס תפקדתי כמו חדש.
הזיקוקים
הלייזרים
חגיגות ה-60, הכי ישראלי שיש
למה לעזזל יש לך את זה על הגב?
הנה משהו שכתבתי כאן לפני שנה:
"אספר לכם על יום הולדתה ה-59 של
המדינה הקטנה שלנו, גיל מכובד לכל הדעות. ואם חושבים על זה לעומק אפילו
מכובד מדי, גיל בו השעון צריך להעצר על המספר 59 ולא לזוז ממנו לפחות חמש
שנים, שהרי גיל 60 הוא כבר כבר גיל של סבתא, ואתם באמת רוצים לגור בתוך
סבתא? על כן אני קורא לחברי הכנסת לחוקק חוק שעל פיו המדינה תשיב לכל
השואל לגילה כי היא בת 59 למשך חמש השנים הקרובות, אם אפשרות הארכה כמובן."
ומה אתם חושבים? אף אחד לא הקשיב לקשיש...
ותראו לאן הגענו...
| |
דפים:
|
כינוי:
קשיש בן 18 (כבר 23)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
