קדימה. צעדו אל תוך החושך. אך הזהרו, הוא עוד עלול להאיר את האמת.

ובסרט רומנטי אחד... סתם, עוד קיטש מטופש עם אשטון קוצ'ר על זיונים וצחוקים וכמובן אהבה.

"זה תמיד אהבה... וזה תמיד מסובך".

והוא חודר את בועת הזכוכית שלי כמו מסמר. שקט תעשייתי! של שנים! של עצבים בעבודה... ומסירות למקצוע! והגנה על המדינה... וצחוקים של חברים והכל שקט. הכל... שקט.

וכל המכות הגדולות. כל המהלומות, הכל נחסם על ידי בועת הזכוכית. והיא יכלה לספוג רק עוד ועוד ואני בתוכה ממשיך את חיי, רץ אחרי תרגילים ומלחמות, צוחק לאור הרגשות בפנים!

ומגיע המסמר... ותנופה מהירה רק חודר טיפ טיפה לבועת הזכוכית. אבל מרגע שנוצר הסדק הראשון, רודפים אחריו רבים. מתנקשים בזכוכית בקול פיצוח! כמו ברקים שקופים המזעזעים את כל התמונה, הופכים אותה מברורה וחדה למטושטשת... מוכפלת, מעוותת הכל והבועה מתפרקת לה.

ושוב אני כמו בכיתה י'... עם תמר והרגשות שתוקפים אותי ומפילים אותי. עם החור החסר הזה בליבי... שכבר 10 שנים מלווה אותי ללא מוצא! 

ובסוף הסרט כמובן שיש את רגע האמת, עם המוסיקה המרגשת והנשיקה שמביאה את כל הצרות אל פתרון. 

אבל אני לא אשטון קוצ'ר.... ובחיי אין כינורות. יש לי רק בחורות מטורפות שגרמתי להן להרגיש מיוחדות לכמה זמן ועל ידי כך גרמתי לעצמי להרגיש שאולי באמת יש לי משהו ביד.

גם כן פוסט של ט"ו באב...